שיבה טובה

העולם המוזיקלי מעולם לא היה שייך יותר לקשישים. הרולינג סטונס מוכרים סיבובי הופעות ולאונרד כהן ופול מקרטני, שני ענקים שנמצאים כבר בעשור השישי של פעילותם המוזיקלית, מוציאים אלבומים חדשים. שני האלבומים האלה מוכיחים שבמעמדם הם יכולים לעשות מה שהם רוצים – אבל זה ממש לא אותו דבר.

פול מקרטני / "Kisses on The Bottom"

מקרטני יהיה בן 70 ביוני. לרגל היום הולדת הזה הוא החליט כנראה לברוא עצמו מחדש כזמר של סטנדרטים ישנים. הקשר של מקרטני לג'אז ולביג באנד ניכר עוד בימי הביטלס, בשירים כמו "Honeypie". אבל זו הפעם הראשונה שמי שבעצמו יצר לא מעט סטנדרטים נצחיים חוזר להשפעות ילדותו. מי שלא יאהב יאמר שזה אלבום Easy Listening, או מוזיקת מעליות. יש פה ושם רגעים מרגשים, כמו "The Inch Worm" שמעלה באוב את דני קיי, או "Bye Bye Blackbird" של הנדרסון ודיקסון, שבו עצם המילה מזכירה את השיר הנצחי של הביטלס.

אבל ככלל, האלבום ידבר בעיקר לבני המחזור של מקרטני. יש בו שתי יצירות מקוריות, "My Valentine", עם הגיטרה של אריק קלפטון, והשיר הסוגר, "Only Our Hearts", עם המפוחית של סטיבי וונדר. אלה החומרים המקוריים הראשונים של מקרטני מאז "Memory Almost Full" מ־2007, ונשאלת השאלה: האם הם אבני דרך בקריירה שלו? נניח באדיבות שלא, ונסתפק בכך. אבל בלי קשר לאלבום "שנועד להאזנה לצד כוס תה או כוס יין בסוף היום", כדברי היוצר עצמו, מקרטני נמצא בגיל ובמעמד שבהם הוא יכול לעשות מה שבא לו. אז הוא עשה.

לאונרד כהן / "Old Ideas"

מרגע שבו מכות בבטן המילים של "Going Home", על לאונרד, "מנוול בטלן, שחי בחליפה", יש תחושה שחזרת הביתה. המשורר הגדול מוכיח לקראת שנתו ה־80 שאין רבים שמתקרבים ליכולתו לכתוב בלדות קטנות ומושלמות. הקול סדוק יותר, כמעט לוחש, אבל הידיים היוצרות לא איבדו מחיותן. הציניות, ההומור הדק, הרגישות לרגעים קטנים של חיים ומערכות יחסים – הכל כלול, כמו תמיד.

זהו אלבום האולפן ה־12 של כהן, שמגיע לאחר סיבוב הופעות ארוך ומוצלח (שכלל הופעה מרגשת אחת אצלנו). הוא לא ממציא כאן מחדש את המוזיקה שלו, אלא נותן למעריצים פרוסה נוספת מהסגנון המוכר. שירים אטיים, שנוטפים כמו דבש בליווי מקהלה סביב תמליליו המתוקים־מרירים. פה מיתרי בנג'ו, שם כינור, מפוחית מייבבת. התוצאה חושנית ומרטיטה כמו פעם, והעיבודים כבדים פחות מאלו שזכינו להכיר בתקופות מוקדמות יותר.

אין הרבה דברים שיעשו את ערבי החורף שלכם כמו האלבום הזה. "Show Me The Place" הוא בלדת פסנתר שמזכירה מי האיש שכתב את "הללויה"; "Darkness", שזכה לביצועים בהופעות, הוא בלוז נהדר עם אורגן האמונד – ויש עוד הרבה סוכריות במסע הבוגר והמורכב שבאלבום. לא נעים לומר, אבל הדבר הטוב ביותר שקרה לקריירה של כהן הוא שגנבו לו את כספי הפנסיה. אמנות מופלאה, כנראה, באמת צריכה מצוקה כדי לפרוח שוב, גם לעת זקנה.