צילום: איי אף פי

איך בונים אלוף עולם

הכתבה הזו היא כמו הדרך של בוריס גלפנד לדו-קרב הקרוב על תואר אלוף העולם בשחמט: ארוכה, מורכבת, לא שגרתית, ומספקת תובנות מרתקות על השיטה הקפדנית שיכולה להפוך ילד מוכשר לגאון עולמי

09.02.2012, 10:18 | דיאנה בחור ניר

1 אהבה מטורפת

סדר היום של בוריס, בן 7:

7:15 קמים

7:30-7:25 ארוחת בוקר

7:35-7:30 מאזינים לחדשות הבירה ברדיו

7:40-7:35 יוצאים לבית הספר

13:30 חוזרים

14:00-13:30 משחקים

14:30-14:00 ארוחת צהריים

15:30-14:30 הליכה

16:30-15:30 הכנת שיעורים

17:45-16:30 משחקים וקריאה

18:15-17:45 ארוחת ערב

20:00-18:15 משחקים, קריאה וטלוויזיה

20:30-20:00 הליכה

21:00-20:30 הכנה לבית הספר ולשינה

21:00 חדשות בטלוויזיה

7:15-21:30 שינה

כתב היד הצפוף של אברם גלפנד, ברוסית, ממלא את הדף הקטן שנכתב במינסק, בלארוס, 1975. כל אות במקומה, כל דקה ספורה, כל פעילות מדודה. גם המשחקים. מאז שהיה בן 6, רוב המשחקים של בוריס גלפנד היו שחמט. ואביו אברם גלפנד היה שם כדי לכתוב הכל, בפתקים הצפופים והמסודרים שדוהים עכשיו באלבומים מצהיבים, על מדף אחד בראשון לציון.

"זה מתחיל כמו אלבום רגיל של כל משפחה", מאיה גלפנד, אשתו של בוריס, שולפת את האלבום הראשון, בכריכה דמוית עור. "הנה תעודת הנישואים של אברם ונלה גלפנד", היא מדפדפת, "זאת תמונה שלהם כשהיו צעירים". ואז שתי פיסות קרטון תכולות, גזורות בקפידה, עם הכיתוב: "24.6.68, שעה 7:15, זכר, 3.300 ק"ג". "אלו צמידי הלידה של בוריס". מאיה ממשיכה לדפדף, חולפת על פני תמונה של בוריס בן השנתיים בבגדי מלח, עם דובי ביד; בוריס בן 3, יושב מול הגה של מכונית ("עכשיו הוא כבר לא עושה את זה"); בוריס ליד אמו, מול חנוכייה ("עדיין יש לנו אותה").

והירידה לפרטים גוברת והולכת. לצד תמונות מהנופש המשפחתי בבית הבראה בפלנגה, ליטא, מתויקים באלבום כרטיסי העלייה לאוטובוס בדרך לשם, וטיקטים של משקל הגוף לפני ואחרי הנופש (בוריס ירד מ־22 ק"ג ל־21.200 ק"ג). אחר כך פתאום עט חדש, אדום, בפתק הראשון שבוריס כתב לאביו, בכתב ילדי עקום: "אבא, הלכנו לקרקס". ינואר, 1974.

כמה חודשים אחר כך, בוריס גלפנד גילה את השחמט, ואופי האלבום הראשון השתנה. תיעוד רצף החיים המשפחתי החל להתכווץ, תיעוד דרכו של בוריס כשחמטאי התנפח וגלש לאלבומים הבאים. "12.10.74, שיעור השחמט הראשון, המאמן אדוארד זלקינד", ותמונה מצורפת. מעל התמונה הבאה, של בוריס עם ילדי הגן, כולם בכובעי פרווה ומעילים עבים בשלג של מינסק, כתב האב במכונת כתיבה: "בכל יום בוריס הלך לגן הילדים, בכל שבת וראשון הלך לבית הספר לשחמט". אחר כך מופיעה גלויה: "ספר יקר ערך על סיומים שחמטאים שהדוד הביא לבוריס במתנה". ותמונה של בוריס עם אמו ליד לוח השחמט הראשון שלו, ומנוי לבריכה עם ההסבר: "צריך גם הכשרה גופנית".

ואז, בלי שום סיבה נראית לעין, כמו אקדח שמופיע במערכה הראשונה, משובצת בין התמונות של בוריס גלויה חגיגית שמציינת את חצי הגמר בתחרות המועמדים לתואר אלוף העולם בשחמט, חצי גמר שהפגיש את שני הענקים בוריס ספאסקי ואנטולי קרפוב בלנינגרד, 1974. ספאסקי בן ה־37, אלוף העולם לשעבר, הפסיד. קרפוב, רק בן 23 במפגש ההוא, ניצח את האלוף הוותיק, העפיל לגמר תחרות המועמדים, בדרך להכתרתו כאלוף העולם - תואר שהחזיק בו כעשר שנים, עד שהודח על ידי גארי קספרוב.

הדפדוף האינסופי באלבומים יוצר תחושה של פולחן אישיות, של הערצה חסרת גבולות, אובססיבית, של האב לבנו. לכאורה עוד מקרה קלאסי של הורים שדוחפים את ילדיהם להישגים גדולים. מאיה גלפנד יודעת שיש שם יותר מזה. "להורים של בוריס היתה אהבה מטורפת לבוריס, לא ראיתי דבר כזה. אביו היה פנאטי לבוריס, כמו שבוריס פנאטי לשחמט. זאת היתה האהבה של החיים שלו", היא אומרת, ומשרטטת את הקו החשוב בסיפור הזה: אבא של בוריס אהב את בוריס כמו שבוריס אוהב את השחמט.

"גם כשאברם חלה בסרטן ונהפך לנרגז, עצבני וחסר סבלנות כלפי אשתו, היחס לבוריס נשאר דבר שאין קדוש ממנו. שאלתי את בוריס איך אחרי אהבה כל כך חסרת גבולות הוא הצליח לצאת אדם עם ראיית עולם מציאותית, משום שילד שכל מי שסביבו פשוט מת עליו יכול לצאת אדם מאוד אגוצנטרי. בוריס אמר שזה בזכות השחמט. השחמט הציל אותו מאהבת היתר, נתן לו אפשרות להתמודד עם קשיים, עם תסכולים, ללמוד לחשוב מה קורה אצל מישהו אחר, אצל היריב שיושב מולך, זה חייב אותו לגדל אופי, ציר פנימי חזק, להתאמץ, לעבוד על המיומנויות, ללמוד לסמוך על עצמו, כי ההורים לא ינצחו משחק שחמט בשבילך".

ובוריס, בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, גם לא ניצח את משחקי השחמט בשביל ההורים. "הוא פשוט אהב את זה", אומרת נלה גלפנד (77) בשיחה מביתה במיניאפוליס, מינסוטה, ארצות הברית. את הסיפור שהאלבומים של אברם מספרים בפרטי פרטים קשיחים, היא מספרת בעל־פה אחרת. "מילדות הוא רצה להמשיך וללמוד הכל על שחמט. מגיל צעיר ראינו שיש לו זיכרון יוצא מהכלל. בעלי ואני עבדנו כמהנדסים, וכשעבדנו אמי שמרה עליו. היא סיפרה לי שבגיל 4 או 5 פגשה חברה בפארק ולא היה לה על מה לרשום את הטלפון שלה, אז עד שהגיעו הביתה בוריס זכר עבורה את המספר. הוא זכר מספרי לוחות רישוי של מכוניות, את כל הציירים באוסף הבולים של בעלי (רנואר, מונה, דגה). כשהתחיל לשחק ונסענו לנופש בליטא הוא ניצח מבוגרים ממנו על חוף הים, גם בבית הספר לשחמט ובתחרויות שיחק עם מבוגרים ממנו. רצינו שבוריס יהיה מהנדס, אבל בברית המועצות היו הרבה שחקני שחמט מקצועיים ובוריס רצה להיות כמוהם. גם אביו רצה שירכוש מקצוע אמיתי, שאפשר להתפרנס ממנו, אבל חלם שיהיה אלוף שחמט, הוא העריץ אותו".

בוריס ואברם גלפנד נפרדו ב־1996, כשההורים היגרו לארצות הברית ובוריס נשאר עם השחמט במינסק. הקשר ההדוק נשמר ממרחק, התיעוד נמשך. 13 שנה אחר כך, מספרת לנה, הם נפגשו בפעם האחרונה. "ביוני 2009, כשבוע לפני שמת מסרטן, הרופאים של אברם אמרו לי: 'את חייבת להתקשר לבנך שיבוא'. בוריס הספיק להגיע. הם כבר לא יכלו לדבר, אבל בעלי הרגיש שבוריס שם, הוא נגע בו והדבר היחיד שאמר היה: 'הו, בוריס, זה אתה?'. הוא לא האמין, כי בוריס תמיד היה עסוק ועבר מתחרות אחת לשנייה. אברם לא ציפה לזה". אברם גלפנד השאיר אחריו לא פחות מ־60 אלבומים שבהם תיעד את בוריס, אבל בלי תיעוד של רגע השיא: ההתמודדות שלו בדו־קרב על תואר אלוף העולם.

הזדמנות אחרונה

הדו־קרב בין קרפוב לקספרוב ב־1985-1984 הסעיר את עולם השחמט. קרפוב היה אז בן 33, אלוף עולם כבר כמעט עשור. קספרוב (וינשטיין במקור, בן לאב יהודי) בן 21, מטאור נדיר. הקרב ביניהם החל ב־1984, וכלל, בחלקו הראשון, לא פחות מ־48 משחקים. הם התפרסו על פני חמישה חודשים, שבהם קרפוב השיל 10 ק"ג ממשקלו, אושפז כמה פעמים והגיע לא אחת לאפיסת כוחות. גם קספרוב הותש, ואיגוד השחמט העולמי החליט לעצור את הדו־קרב. השחקנים התנגדו, אבל המאבק על התואר הוקפא לכמה חודשים. כשחודש, ב־1985, במשחקים האחרונים בקרמלין, קספרוב ניצח לבסוף.

הדו־קרב הזה נחשב עד היום לאחד המפגשים הגדולים בהיסטוריה של השחמט. המהלכים האדירים של שני הענקים האלה בהתמודדות ביניהם הפכו לאבני יסוד בשחמט. משך הקרב, מצבי הקצה שאליהם הגיעו המתמודדים והסיום השנוי במחלוקת הובילו לסיקור נרחב של הדו־קרב בכל העולם. זאת היתה, כנראה, הפעם האחרונה שבה קרב שחמטאים עורר עניין גלובלי שכזה. וזאת היתה הפעם האחרונה שבה הדו־קרב התקיים במוסקבה. אחר כך באו הפרסטרויקה, נפילת החומה ומסך הברזל. ברית המועצות התפוררה, וגם הילת השחמט התעמעמה.

עכשיו הדו־קרב חוזר לבירת רוסיה, בין השאר כדי לשקם את ההילה הזאת. כשהאוליגרך הרוסי המיליארדר אנדריי פילאטוב תרם את הפרסים בתחרות, הוא הציב תנאי אחד: שהיא תתקיים במוסקבה. ואז הוא הגדיר את סכומי הזכייה הגבוהים: 1.55 מיליון דולר למנצח, 1.2 מיליון לסגנו. הפרסים האדירים האלה נקבעו מסיבה מרכזית אחת - הרב־אמן בוריס גלפנד. "פילאטוב למד עם בוריס במגמת שחמט באקדמיה לספורט במינסק. הוא מיודד עם בוריס, וגם מגיע לישראל לפעמים", מספר משה שלו, יו"ר איגוד השחמט הישראלי. "כשהוא שמע שבוריס מועמד, הוא הודיע שהוא שם 3 מיליון דולר על הפרסים ודרש שהתחרות תתקיים במוסקבה".

הדו־קרב יחל בעוד שלושה חודשים בדיוק, ביום חמישי, 10 במאי, בשעה 15:00, באולם התיאטרון בן 800 המקומות של גלריית טרטיאקוב המפורסמת שבמרכז מוסקבה. זה יהיה המשחק הראשון מ־12 משחקים, שאמורים להתפרס על פני שלושה שבועות. אף אחד באיגוד השחמט הבינלאומי לא רוצה לחזור לתקדים הסוחט של קרפוב נגד קספרוב.

גלפנד הוא לא קספרוב ולא קרפוב. גם יריבו בקרב על התואר רחוק מהילת ענקי השחמט המיתולוגיים. אבל תחת הנפילים של ימי מסך הברזל קמו אלופים מעניינים לא פחות. מול גלפנד יתייצב "הנמר ממאדראס", אלוף העולם הנוכחי, רב־האמן ההודי וישוואנתן אנאנד. זה יהיה מפגש פסגה של ענקי דור הביניים. גלפנד יהיה במאי חודש לפני יום הולדתו ה־44, אנאנד בן 43. הם המבוגרים ביותר בצמרת השחמט העולמית, וגילם כפול מזה של בני הדור הבא, הצעירים שגדלו על תוכנות השחמט החכמות ושמגיעים לשיא כושרם בשנות ה־20 לחייהם. "ילד הפלא הנורבגי" מגנוס קרלסן, למשל, רק בן 21 ונחשב כיום לשחמטאי המוביל בעולם עם 2,835 נקודות ב"מד הכושר", דירוג השחמטאים הבינלאומי. גלפנד מדורג במקום ה־16, עם 2,727 נקודות, ואנאנד במקום הרביעי, עם 2,799 נקודות.

גלפנד ואנאנד כבר שיחקו זה מול זה בעבר, ואפילו נפגשו, כמעט באותה נקודה, ב־2007. אנאנד היה אז לאלוף העולם, ומחזיק בתואר מאז. גלפנד היה באותה שנה סגן אלוף העולם, אבל לא הצליח לשמור על התואר. עכשיו הוא מקבל הזדמנות חד־פעמית. אל פסגת הקריירה שכל שחמטאי יכול לחלום עליה הוא מגיע בגיל מבוגר, מה שהופך את התחרות ל"להיות או לחדול" של הקריירה שלו. זה הרגע שאליו הוא מתכוונן מגיל 6, מאז הדו־קרב של ספאסקי וקרפוב שמתויק באלבום. ההזדמנות האחרונה להיכנס להיסטוריה.

תחושת ההיסטוריה נוגעת לא רק לגלפנד. היא אוחזת כעת בכל ענף השחמט הישראלי וחובקת חובבי שחמט בכל העולם. אלמוג בורשטיין, מנכ"ל איגוד השחמט הישראלי, כבר שוקד על ארגון קבוצה של ישראלים שתטוס לצפות במשחק, כמו אוהדי כדורגל נלהבים. "זה דו־קרב של פעם בחיים, שבו ישראלי מתמודד על אליפות העולם, לא היה דבר כזה ולא יהיה בעתיד הנראה לעין", מסביר בורשטיין בהתרגשות. "יש משלחות שמתארגנות גם לנסיעה למשחקים פחות חשובים. אלה שחמטאים ותיקים שרוצים להיות שם ולספר לנכדים שהם היו עדים לדו־קרב ההיסטורי".

גלפנד עצמו נזהר מההתרגשות. הוא נשאר בשגרה האפורה שלו. הוא לא כוכב רוק, פצצת כריזמה זוהרת, ממגנטת וסוערת, כמו קספרוב, אלוף העולם מ־1985 עד 2000. גלפנד הוא איש של עבודה קשה ומדוקדקת, של מהלכים מדודים ומשמעת עצמית. במאי שעבר, כשזכה להעפיל לדו־קרב על התואר, כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת, הודיע ש"אתכונן למשחק יום־יום, שעה־שעה", וירד למחתרת. הוא נזהר מחשיפה, מרעש, נשמר ממגע עם העולם. ומתכונן. יום־יום, שעה־שעה. מכוון רק לחלון זמן אחד, במאי.

כל דקה ספורה

הקשר של גלפנד עם העולם מתנהל בעיקר דרך מאיה (29), אשתו. הם הכירו כשעבדה כמפיקה בערוץ 9, והזמינה אותו להתראיין. היא היתה אז בת 20, ילידת קזחסטן שעלתה שנתיים קודם לכן, הוא בן 35, חמש שנים בארץ. מאז הספיקה להשלים תואר שני בפילוסופיה, וללדת את אביטל (בת 6) ואבנר (בן עשרה חודשים). היא לא מנוסה בשחמט, היא מודה, אבל היא זאת שמנהלת את חייו, מספקת לו את ההמשך הישיר לכנפיים של אבא אברם.

הלו"ז של גלפנד תחת מאיה מוקפד לא פחות מהלו"ז שלו תחת אברם. כלל הברזל הראשון הוא לשמור על השינה. גלפנד הולך לישון מדי יום בין חצות לאחת בלילה, ומתעורר רק ב־10. ב־10:30 הוא אוכל ארוחת בוקר שמאיה מגישה לו ־ גבינות, פרוסת לחם ותה.

מ־11:00 עד 14:00 גלפנד עובד, לבדו, מחפש בין אלפי משחקים חשובים של אלופי עולם לשעבר ורבי־אמן אחרים, מנסה לאתר מהלכים שכדאי להתעכב עליהם. דגש מיוחד מושם על משחקים של אנאנד; כל משחק מתועד מהשנים האחרונות נלמד בקפידה.

ב־14:00 ארוחת צהריים - פירות ים, ירקות, פירות, דגים, עופות. פעם בשבוע בשר בקר, או מרק דגים טרי. תמיד, אך ורק, בישול ביתי. בזמן הזה הוא גם מבלה עם הילדים, עד שמגיעים המאמנים.

ב־15:00 באים המאמנים. עד 19:00 או 20:00 הם מסתגרים איתו בחדר העבודה הקטן שבקומה השנייה של הבית במרכז ראשון לציון.

ב־19:00 לערך ארוחת ערב עם המשפחה והמאמנים. לפעמים ממשיכים באימון אחרי, לפעמים מושכים עוד קצת ואוכלים מאוחר יותר.

ב־20:30, שלוש פעמים בשבוע - בראשון, שלישי וחמישי - גלפנד משחק טניס שולחן במועדון ספורט ברחובות. הוא חזר לפינג פונג לפני יותר משנה, כדי לשמור גם על כושר. "צריך גם הכשרה גופנית", כמו שאבא כתב, כדי לצלוח משחקים של שעות ארוכות ולהישאר ערני ודרוך. על הכיסא, מול הלוח, המאמץ הפיזי לא ניכר, אבל הוא אדיר. בתחרות שבה העפיל לדו־קרב גלפנד השיל 6 ק"ג בתוך שלושה שבועות.

בכל שאר הערבים, כולל שישי ושבת, ב־22:00 גלפנד יוצא לצעידה של שעה. עם שובו, ב־23:00, הוא מתפנה לשיחות הטלפון שלא יכול היה לקיים לאורך היום, לפעמים קורא קצת (ספרות יפה ומקצועית) וצופה בערוץ הספורט, בעיקר בכדורגל, בעיקר במשחקים של ברצלונה. הוא אוהד שרוף וכבר שנתיים מחזיק בכרטיס חבר מועדון של הקבוצה. במאי שעבר, שלושה ימים אחרי שהעפיל לדו־קרב על תואר אלוף העולם, נסע ללונדון, לאצטדיון וומבלי, וצפה בברצלונה מנצחת את מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות. "כדורגל הרבה יותר דומה לשחמט משנהוג לחשוב", הוא נוהג לטעון.

כשגלפנד צריך להתאוורר מסדר היום הזה, הוא מבקש ממאיה שתיקח אותו לצעידה בים. גם על זה היא אחראית; גלפנד לא נוהג. בגיל 20, אחרי שני שיעורי נהיגה, החליט לוותר. "בשחמט הכללים מאוד ברורים, על הכביש זה הרבה יותר מסובך", אומרת מאיה. "הוא החליט שהנהיגה לא שווה לו את המאמץ. הוא יכול לקחת מונית או לבקש ממני".

הלו"ז הזה הוא הבסיס לקריירה של גלפנד, מאז ומתמיד. סטייה של סנטימטר עלולה להיות קריטית. "הוא לא גאון", אומרת אמו. "הוא מאוד מוכשר, אבל לא גאון. אני לא מתפלאת על ההישגים שלו, הוא היה כל כך מסור לשחמט כל הילדות ועבד כל כך קשה". פנאט, כמו שקוראת לזה מאיה. גם היא לא מתייחסת אליו כאל גאון. רק פנאט. זה הסוד. כמו סיפורי ההצלחה שמלקולם גלאדוול מנתח בספרו "מצוינים", כשהוא מנסה להבין איך צומחים גאונים ומגיע למסקנה שמדובר בעיקר בהרבה עבודה קשה. גלפנד עשה את זה ממש לפי הנוסחה שגלאדוול משרטט. הוא נהנה מרכיבי החובה להצלחה: משפחה תומכת, סביבת ילדות מעודדת ועשרות אלפי שעות תרגול ואימונים. "יש לו כישרון גדול, אבל לא ענק כמו של קספרוב, אנאנד או קרלסן", מנסחת את זה מאיה בדרכה. "מה שיש לו זאת אהבה פנאטית לשחמט, פרפקציוניזם. והוא יודע לעבוד קשה מאוד".

תקועים בהיסטוריה

היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות היו רכיב הכרחי נוסף בסיפור של גלפנד. חלון הזדמנויות, שנפתח דווקא משום שנסגרו הגבולות.

אברם גלפנד חלם במשך שנים על חיים חדשים בארצות הברית, שם חיו ארבעה מהדודים שלו. לקראת סוף שנות השבעים הצליח אחרי מאמצים רבים להשיג אשרות יציאה מברית המועצות והחזיק בכל המסמכים הדרושים עבורו, עבור נלה אשתו ועבור בנם היחיד בוריס, בן ה־10. הוא לא השיג את המסמכים בעבור הסבתא סופי, אמה של נלה. "היא היתה קומוניסטית בנשמתה", אומרת מאיה גלפנד, "והיא תמיד אמרה: 'אני נשארת, אני רוצה למות במולדת שלי מינסק'".

ב־1978 משפחת גלפנד כבר היתה על המזוודות, אבל אז סבתא סופי התחרטה. "פתאום היא ביקשה שלא יעזבו בלעדיה. הם עיכבו את הנסיעה כדי להשיג גם לה אישורים, אבל אז נסגרו השערים". ב־1979 פלש הצבא הסובייטי לאפגניסטן, והיחסים עם ארצות הברית הידרדרו באחת. היד שמעניקה את האישורים נקפצה. הגלפנדים נתקעו מאחורי מסך הברזל.

כנראה שהתפנית המשפחתית הקטנה והדרמה ההיסטורית הגדולה שסביבה הן שהצמיחו לבסוף את רב־האמן בוריס גלפנד. "אברם הרגיש שהעובדה שהוא נשאר בברית המועצות הרסה לו את החיים, כי הוא היה יכול להגיע לרמה כלכלית וחברתית טובה יותר אילו היה יוצא קודם לארצות הברית, והיחסים עם הסבתא סופי, היום בת 97, נהפכו לקשים ומתוחים", מספרת מאיה גלפנד. "את הנחמה הוא מצא בבוריס והקדיש לו את חייו. אז יכול להיות שכל זה קרה לטובה. אם הם לא היו נשארים בברית המועצות, בוריס לא היה נהפך לשחמטאי מקצועי. בארצות הברית לא היתה תרבות שחמט כל כך מפותחת, עם מאמנים ותחרויות חשובות. אפשר לומר שזה גורל, מזל, טעות, אבל זה מה שקרה".

אקסטנציה של המוח

אלכסנדר (אלכס) חוזמן נולד בז'יטומיר, אוקראינה. מרכז יהודי חשוב, וגם עיר יער עם ארבעה נהרות. אבל חוזמן לא היה ילד טבע. הוא שיחק שחמט, והצטיין. בשיאו, בגיל 24, דורג במקום 25 בעולם. באותן שנים הוא הכיר שחמטאי סובייטי יהודי אחר, צעיר ממנו בשש שנים, ששמו בוריס גלפנד. החיבור היה כמעט מיידי. מאז הם יחד, וחוזמן נהפך לאחד הנכסים החזקים של גלפנד.

"הוא איש אמונו של בוריס, יותר מאח. אם גלפנד הוא דון קישוט, חוזמן הוא סנצ'ו פנסה", מסביר חברו הטוב של גלפנד זהר אולפינר. ב־1991 חוזמן היה לרב־אמן, וב־1992 עלה לישראל. הוא המשיך לשחק, וגם אימן את גלפנד - במשך שנים נהג לטוס אליו לבלארוס, או שגלפנד היה בא לישראל. כשגלפנד עלה לבסוף, ב־1998, הקשר עם חוזמן התהדק, והוא היה למאמן הראשי שלו ולאיש שמבלה איתו שעות ארוכות מדי יום. המיטה במרתף הבית של גלפנד מוצעת עבורו תמיד, והוא מרבה לישון שם במקום לחזור מדי יום למשפחתו בבאר שבע. חוזמן גם מצטרף אל גלפנד בתחרויות בחו"ל ומקפיד לדבוק שם במנהג אחד, מעין אמונה תפלה של השניים: מאז אליפות העולם ב־2007, כשגלפנד מתחרה באולם, חוזמן שוחה בבריכה.

שעות האימון עם חוזמן הן השעות החשובות בסדר יומו של גלפנד. "אימון" היא מילה מעט מטעה. הבסיס לאימונים הוא עבודה עם תוכנת השחמט הודיני, שהיא בעצם מאגר מידע של יותר מ־6 מיליון משחקים. היא מאפשרת לנתח כל עמדה במשחק, מחשבת גם יותר מעשרה מהלכים קדימה ומציעה סיכויי ניצחון סטטיסטיים לכל מהלך אופציונלי, בהסתמך על המשחקים הקודמים. בעמדות מורכבות במיוחד, גלפנד משתמש בתוכנות שחמט נוספות. את העבודה הזאת מלווים המאמנים, שמשמשים כקבוצת מחקר, אוספי מידע, מנתחי עמדות. על פי ההנחיות של גלפנד הם עובדים עם התוכנות, חושבים על רעיונות, לאורך חודשי השגרה וגם בתחרויות, בלילות. זה מערך מיומן, משומן, ממומן - גלפנד משלם למאמנים לא מעט כסף, כולו מכיסו.

לצד חוזמן עובדים עם גלפנד עוד שני מאמנים רבי־אמן, בני הדור הבא: מיכאל רויז (28), שמגיע עם חוזמן מבאר שבע והוא הלוח הראשון בקבוצה הדרומית הבכירה, אלופת הארץ; ומקסים רודשטיין (23) מחולון, חבר נבחרת ישראל וחייל המוכר כספורטאי מצטיין, מה שמאפשר לו לעבוד עם גלפנד. "באחת הפעמים, כשלחוזמן היתה בעיה לטוס לתחרות גביע העולם בסיביר, בוריס הזמין אותי", מספר רודשטיין, "זה היה ב־2009, ומאז אני בצוות". צוות היא מילת המפתח. המאמנים הם כוח העזר של השחמטאי, כמו אקסטנציה של המוח המבריק שלו, כוננים חיצוניים, ערוצי מחשבה מקבילים. עילוי חייב כאלה. "אנחנו לא מנתחים טעויות במשחק בזמן התחרות כדי לא לשקוע בתחושה רעה שעשית הרבה שגיאות. טעויות מנתחים בבית", אומר רודשטיין. "בתחרות עסוקים בעיקר בלהתכונן למשחק הבא. אם בוריס מרגיש לפני המשחק שהוא יודע לאן המשחק ילך, הוא נותן לי עמדה לנתח. המטרה היא לעשות ליריב הכי הרבה בעיות שאפשר".

על פניו, יש משהו מאופק במשחקי שחמט. להבדיל מענפי ספורט אחרים, רוב המשחק מתרחש בעצם בתוך הראש, שם הדרמה. אבל השחקנים והמאמנים מבטאים את הסערה בניואנסים, וקוראים אותה בקטנות. "מרתק להסתכל על כל האמוציות בתחרות", מסביר רודשטיין, "בדרך כלל השחקנים מתרגשים, רואים את הרגל כל הזמן זזה. השחקנים מדי פעם קמים ומתחילים ללכת, יש כאלה שעושים את זה בצורה עצבנית, יש כאלה שעושים את זה כאילו הם מטיילים בפארק. בוריס מאוד שקוע במשחק, מסתכל על נקודה אחת, זורק איזה מבט על האולם, ומדי פעם מסתכל על היריב, כאילו מנסה לשאול: 'נו, מה אתה הולך לעשות'. האמת שאף פעם לא יצא לי לראות את בוריס בסערת רגשות. תמיד הוא כמו ג'נטלמן".

לקראת תחרות המועמדים בשנה שעברה והדו־קרב כעת הצטרף לצוות גם רב־האמן פבל אליאנוב (28), אלוף אולימפי וחבר בנבחרת אוקראינה. הוא לא מגיע לראשון לציון, לאימונים הצפופים בחדר הקטן, אלא מצטרף לגלפנד ולצוותו במחנות אימונים בני עשרה ימים כל אחד, שמתרחשים בערך פעם בחודש במלונות באילת או בצימרים בצפון. "הרבה יותר קל להתרכז כשאין לך את כל ענייני היומיום סביבך", מסביר רודשטיין את חשיבותם של מחנות האימונים. "קמים, אוכלים ומתחילים לעבוד, אוכלים צהריים ושוב מתאמנים, עד 22:00-21:00. מתחלקים לזוגות, מנסים למצוא רעיונות, נותנים לתוכנה עמדה מסוימת והיא מציעה מהלכים. אבל משתמשים גם בכלי משחק, להתאמן רק על מחשב יכול לטמטם את הראש. רושמים ומנתחים גם את המהלכים הרעים, למקרה שנשחק בצבע ההפוך. בוריס שומר על דיאטה, יש דברים שהוא מנסה לא לאכול, כמו הרבה שומן. והוא אוהב ללכת, אז אנחנו הולכים איתו, בסביבות שעתיים ביום, שעה בבוקר ושעה בערב. להיות בטבע תורם להרגשה הכללית, האוויר טוב, וחמצן בכלל משפיע על איך שהמוח עובד".

סוגיית החמצן היא קריטית, ולפני תחרויות חשובות גלפנד מקפיד לטוס לאזורים הרריים, בשביל האוויר הטוב. בשנה שעברה שהה באלפים באוסטריה. ב־2008, לפני תחרות במקסיקו, טס לקזחסטן. גם שם, באוויר הדליל, טיולי הבוקר והערב הם העוגנים של היום. "זה עניין של איזון גופני, נפשי, פסיכולוגי", מסבירה מאיה גלפנד. "חשוב לבוריס לשמור על ראש נקי לא פחות משחשובות לו הבדיקות והאנליזות. כל הידע הרב שאספת לא שווה אם אתה לא יכול לחשוב לקראת המשחק".

כוח עזר נוסף בצוות של גלפנד הוא מומחים לתורת המשחקים. "אנחנו בקשר עם כמה פרופסורים מהשורה הראשונה, שמייעצים לו בבניית אסטרטגיה נכונה", אומר יו"ר איגוד השחמט משה שלו. "בדו־קרב של 12 משחקים אתה צריך להחליט אם לייבש את היריב, להסתער עליו או לשמור את הכוחות לסוף. אנחנו משוכנעים שגם המתחרה מכין אסטרטגיה כזאת, זה עומד להיות מאבק קשה וארוך".

ויש עוד רכיב אחד שנהוג להוסיף לאימונים לקראת הדו־קרב - יריבי אימון. שחמטאים מן הצמרת העולמית, שמוזמנים לשחק מול המתמודד על תואר אלוף העולם. המפגשים האלה חשאיים מאוד, ובסביבתו של גלפנד אפילו מסרבים להודות שהם מתקיימים, לא כל שכן לנקוב בשמם של יריבי האימון. חלק מהסיפור, הם יודעים, הוא הסיכון. מי שמאמן אותך במשחקים כאלה גם מתאמן עליך. הוא מכיר את המשחק שלך טוב מכולם. אפילו לקספרוב הגדול זה עלה בתואר אלוף העולם, כשב־2000 הפסיד בדו־קרב לולדימיר קראמניק בן ה־25, שקודם לכן אימן אותו.

פולגאריזם

המסע של לאסלו פולגאר אל שורשי הגאונות החל ב־1972. בתו הבכורה ז'וז'ה (סוזי), שהיתה אז בת 3, פתחה את אחת המגירות בבית, מצאה את לוח השחמט של אביה וביקשה לדעת מה זה. פולגאר לימד אותה לשחק. מהר מאוד התבררו ממדי הכישרון שלה, והוריה לאסלו וקלרה עזבו את מקומות העבודה שלהם, הוציאו אותה מבית הספר והתמקדו בדבר אחד: להפוך את הילדה לגאון שח. ולא רק אותה, גם את אחיותיה הצעירות סופיה (סופי) ויהודית. זה דרש מאבקים קשים מול רשויות הונגריה, שהתנגדו לכל חריגה ממערכת החינוך האחידה, אבל זה הצליח. תוצאות הניסוי הזה ניכרו בתוך שנים ספורות: לאסלו פולגאר גידל שלוש גאונות שחמט. סוזי, רב־אמן, היתה אלופת העולם לנשים בשנות התשעים. סופי, רב־אמן לנשים, הגיעה לניקוד שיא של 2,500. ויהודית הצעירה הגיעה בשיאה למקום החמישי בעולם, כולל הגברים, עם ניקוד של 2,735, ונחשבת עד היום לשחקנית השחמט הטובה בהיסטוריה. "האחיות פולגאר", "שלוש המופלאות" נהפכו למותג בינלאומי, ולאחת הדוגמאות המסעירות בעולם לכוחו של חינוך.

את ההצלחה הזאת ניסה פולגאר, פסיכולוג בהכשרתו, לתרגם לתורה סדורה על גידול גאונים, הרבה לפני גלאדוול. ב־1995 הוא פרסם ספר בנושא, ובאותה שנה ביקר בישראל עם בנותיו והציג את העיקרון המוביל: "כל ילד שנולד נורמלי יכול להיות גאון עם חינוך נכון מצד ההורים. ואם לא גאון ממש, אז ילד מחונן שמיצוי הפוטנציאל האישי שלו מתקרב למקסימום", אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות". הוא פירט את הצורך לאתר בגיל מוקדם את הנטיות הטבעיות של הילד, להצמיד לו ליווי חינוכי ופסיכולוגי ראוי, ולזכור, בסוף, שמדובר בילדים. "הלימוד צריך להיות עשיר בדימויים, כאילו הילד חי בתוך פנטזיה", אמר, "והכל צריך להיעשות מתוך אהבה גדולה. זה כל הסוד שלנו, על רגל אחת". הסיקור הנרחב של ניסוי האחיות פולגאר בתקשורת ובכתבי עת לחינוך ופסיכולוגיה בכל העולם חשף את החלקים האחרים של הסוד: שעתיים־שלוש של משחקי טניס שולחן מדי בוקר, שבע־שמונה שעות שח בהמשך היום, לימודי שפות ואפילו, לפי חלק מהדיווחים, הפסקות מוגדרות לבדיחות. יהודית סיפרה בראיונות שלא היו להן חברים, שהיא לא זוכרת משחק בבובות, אבל שהיא נהנתה מכל הנסיעות.

כשבגרו, התפזרו האחיות בעולם. סוזי (42) חיה היום בארצות הברית ומנהלת עמותה שעוסקת בקידום השחמט. יהודית (35) חיה בהונגריה, עדיין שחקנית פעילה והאשה היחידה ברשימת מאה השחקנים הטובים בעולם. סופי (37) עוסקת בכתיבה על שחמט ובאימון ילדים ונוער, וחיה בישראל. למעשה, עד לפני כמה חודשים היא גרה בבית דו־משפחתי ברחוב נורדאו שבמרכז ראשון לציון. בחצי השני של הבית, מעבר לקיר המשותף, גרה משפחת גלפנד.

"אני מכירה את בוריס מילדות, עוד כשגרתי בהונגריה והוא בבלארוס", מספרת סופי. "כשנפגשים בתחרויות זה מחבר באופן מיידי, צמרת השחמט המקצועי היא מין משפחה גדולה. אני זוכרת שכאשר היינו ילדים, באחת התחרויות, הוא התארח עם אבא שלו בבית שלנו בהונגריה. גם היריב שלו בדו־קרב הקרוב, אנאנד, התארח אצלנו כילד". הילדות שלהם היתה דומה. את מה שפולגאר האב ידע לנתח ולתאר בספר על גידול גאונים, גלפנד האב עשה באופן אינטואיטיבי יותר, מדובר פחות, אבל מדויק מאוד ומתועד הרבה יותר.

פולגאר, שנשואה לרופא והשחמטאי רב־האמן יונה קוסאשווילי, עלתה לישראל ב־1997, ומאז הקשר עם גלפנד התהדק. "שיחקנו באותה קבוצה בראשון, ולפני חמש שנים נהפכנו לשכנים. שכנים כאלה כבר לא יהיו לי. היה תענוג לבקש מהם קמח או ביצה כשנגמר לי, כי להיכרות של עשרות שנים אין תחליף". שחמט, היא אומרת, אף פעם לא שיחקו כשכנים, "אבל היה לנו שולחן פינג פונג בבית ומדי פעם היינו משחקים".

לגלפנד אין בבית שולחן פינג פונג. בכלל, במבט ראשון, הבית נראה כמו דירה ישראלית ממוצעת ואינו חושף את הענף שסביבו מתנהלים חיי המשפחה: בקומת הכניסה, קיר פינת האוכל מעוטר צלחות - האוסף של סבתה של מאיה, שבא עם המשפחה מקזחסטן. בסלון מיטת התינוק של אבנר, עד שיבנו חדר נוסף. על מדף אחד הרבה תמונות של גלפנד, שמנכיחות אותו בהיעדרויות הארוכות למחנות אימונים או תחרויות (בשנים רגילות הוא נעדר מהבית כחצי שנה בסך הכל). את העין מושכת ויטרינה עם אוסף פילים. ההסבר מגיע ממיניאפוליס. "יום אחד התברר לאברם שמקור השם גלפנד הוא בכלל מגרמנית, וזה למעשה 'אלפנט'", מספרת האם נלה. "אז התחלנו לאסוף פילים ובוריס הצטרף. וזה נהפך לקמע, יש לנו אמונה שזה מביא מזל".

בקומה העליונה נמצא חדר העבודה של גלפנד. קורקטי, לא גדול, נקי מהסחות. שולחן עבודה, לוח וכלים שמלווים אותו עשר שנים, ספרים, מחשב וגביעים. המקדש מסתתר במרתף. שם, על הקירות, תלויות חלק מעשרות חולצות התחרויות שבהן השתתף, ועשרות מדליות ותעודות. בצד עומד סטנד עם תמונה גדולה של גלפנד מתחרות שנערכה לפני שנה וחצי באמסטרדם, "תחרות של הזקנים נגד הצעירים", מסבירה מאיה כמו מדריכה במוזיאון, ומחייכת: "בוריס ניצח". במרכז מיטה מסודרת, לחוזמן. בפינה חדר סאונה יבשה. "זה להנאה", אומרת מאיה, אבל ברור שגם הסאונה, שבה הוא שוהה פעם בשבוע, היא חלק מהמעטפת המדוקדקת שנבנתה כדי לשרת את הרווחה הנפשית של גלפנד ולאפשר לו להתרכז בשחמט.

גם הפינג פונג עם סופי פולגאר היה חלק מהעניין. "אחרי שמונה שעות חמט אין דרך טובה יותר להשתחרר", מסבירה פולגאר. "לא מזמן עברתי דירה, לגני תקווה, ולפני שעברתי בכוונה שיחקנו יותר, כי ידענו שבעתיד יהיו לנו פחות הזדמנויות". גם מגני תקווה היא עוקבת מקרוב ומחכה לדו־קרב. "בפעמים האחרונות שהוא שיחק ראיתי שהוא השתפר ברמות. אני יודעת שבוריס בשיא האמביציה כרגע, ולרעב הזה אין תחליף. כשזה הצ'אנס הראשון שלך הרעב בא טבעי, ואני לא יודעת איך זה אצל אנאנד. מה שמכריע בסוף זה הריכוז, היכולת המנטלית. בוריס יציב מאוד, בניגוד לאחותי יהודית שהיא הרפתקנית. ובדו־קרב כזה אתה חייב להיות יציב, אין מקום לסיכונים מיותרים".

להיות גם מקנרו וגם ביורן בורג

גלפנד בא לדו־קרב כאנדרדוג. "פרשנים ועיתונאי שחמט, לא שחקנים, חשבו שאין לבוריס סיכוי לנצח בתחרות המועמדים, והיום רבים מעריכים שאין לו סיכוי לנצח את אנאנד. כי מד הכושר שלו לא מספיק גבוה, כי הוא לא מנצח במספיק תחרויות, כי הוא שמן וזקן. הם אומרים הרבה דברים לא נעימים, אפילו מעליבים", מספרת מאיה גלפנד. גם עכשיו, בתחרות שבה הוא נמצא בהולנד, רוחשות הבחישות במסדרון, ועולה טענה שחבל שגלפנד הוא שמתמודד מול אנאנד, כי עם קרלסן היה יותר מעניין. "קרלסן מדורג ראשון בעולם, אבל אי אפשר להשוות את זה לידע שחמטאי עמוק שדרוש בדו־קרב", אומרת מאיה. "בדו־קרב גם שחקן כמו קרלסן יכול להפסיד. בוריס הוא לא איש ציבור שמנסה להיות נחמד לכולם, ולפעמים יש תחושה שלא מקבלים אותו בגלל זה, כי הוא לא מחפש בצורה אקטיבית להיות דמות אייקונית שאוהבים. הוא משחק נגד כל הסיכויים ומנצח".

בפעם האחרונה שגלפנד ניצח נגד כל הסיכויים, מאיה בכתה. "אחת הסיבות לכך שבוריס מצליח יותר בתחרויות דו־קרב היא שהוא יודע לעבוד קשה מאוד. הוא יודע להתכונן ליריב אחד, ולגייס את כל הכוחות כדי לנצח ברגע הקריטי, כשכולם חושבים שהגיע הסוף. במאי, בתחרות המועמדים לתואר אלוף העולם, בקאזאן, רוסיה, היה לו דו־קרב עם גאטה קאמסקי, אלוף ארצות הברית. זה היה דו־קרב של ארבעה משחקים קלאסיים (במסגרת זמן מוגדרת אך רחבה, עד להכרעה) שהסתיימו בתיקו. אחרי זה, לפי החוקים, צריך לשחק ארבעה משחקים בראפיד (משחקים מהירים). שניים נגמרו בתיקו, בלבן הוא הפסיד. כולם חשבו שבשחור (משחק שנחשב קשה יותר, משום שהלבן פותח ולכן נהנה מיתרון של מסע אחד) אין שום סיכוי, ואז פתאום הוא ניצח. במשחק הבא היה תיקו ולאחר מכן הוא ניצח שוב. אני עוקבת אחרי המשחקים שלו באינטרנט ובמשחק הזה פשוט בכיתי, כי היה ברור לכולם ב־100% שזה נגמר, אבל בגלל האופי החזק והרצון שלו הוא שבר את היריב, וניצח בשחור".

"גלפנד פיתח בשנים האחרונות מומחיות בדו־קרב", אומר גם שי בושינסקי, מרצה לבינה מלאכותית שהיה חלק מצוותו של קספרוב בדו־קרב על התואר אלוף העולם בשנת 2000 ופיתח את תוכנת דיפ ג'וניור, שזכתה לאחרונה בפעם השביעית בתואר אלופת העולם בשחמט למחשבים. "אופן ההתנהלות בדו־קרב שונה מבתחרויות מרובות משתתפים - יש הרבה יותר פסיכולוגיה, כי אתה מתמודד מול אותו יריב במשך 12 משחקים".

כדי ללמוד על היריב, גלפנד עובר בתוכנת הודיני על אלפי משחקים של אנאנד, בעיקר מהשנתיים־שלוש האחרונות. מחפש נקודות תורפה, מנסה להבין איך להפתיע אותו. דגש מרכזי מושם על פיתוח ניואנסים חדשים, טוויסטים בפתיחות המוכרות. "זה הפחד הגדול בדו־קרב, שהצד השני יכתיב פתיחה שלא יצליחו לסתור בזמן אמת", מסביר בושינסקי, וכמו בכל שיחה על שחמט חוזר גם הוא לגדול מכולם: "זה מה שקרה לקספרוב. הוא היה בעל רפרטואר גדול וורסטילי של פתיחות, אבל התכונן למבחן הלא נכון, לא לפתיחה שהוכנה נגדו. בדו־קרב ב־2000 הצוות של קראמניק הצליח לפתח ואריינט בתוך הפתיחה הספרדית המכונה 'הגנת ברלין'. הרעיון המרכזי הוא שהשחור קובע את מגמת הפתיחה ומצליח לעקר את כל האגרסיה של הלבן בהחלפת כל הכלים שלו, ובמיוחד המלכה, ולהוביל את המשחק לפסים שקטים מאוד. כך קרה שהיתרון היחסי של קספרוב נמחק. ישבתי עם הצוות של קספרוב, והוא לא יכול היה למצוא מענה בזמן כל כך קצר. הוא התנפץ מול חומת ברלין הזאת, ונאלץ להעביר את השחמט המאוד טמפרמנטי שלו לסגנון של קראמניק".

גלפנד אינו שחקן טמפרמנטי; גם אנאנד לא. שניהם היו סוערים יותר, מסביר בושינסקי, אבל התבגרו. "קספרוב אגרסיבי מאוד, משחק בסגנון תוקפני טקטי מאוד. זאת אסטרטגיה שעובדת במיוחד נגד יריבים נחותים, כי היא כוללת נטילת סיכונים. אסטרטגיית 'הגש ורוץ לרשת', כמו שהיתה לג'ון מקנרו בטניס. לעומת זאת הסגנון של קראמניק דומה יותר לטניס של ביורן בורג, ששיחק מהקו האחורי וחיכה בסבלנות לטעויות קטנות של היריב - שחקן עמדתי ולא טקטי.

"גם אנאנד וגם גלפנד מצטיינים במשחק עשיר טקטית, ביכולת לראות רחוק מאוד במצבים מסובכים. יש במשחק שלהם הרבה אקשן, סיבוכים, התקפות ומצבים דו־צדדיים. אנאנד היה ידוע בכך שהוא שחקן מהיר מאוד, שרואה את הטקטיקה במהירות. מאז הוא התבגר, השחמט שלו היום יותר טוטאלי והוא משחק בהרבה סגנונות. והוא זהיר, לא אוהב לקחת סיכונים. גלפנד היה מזוהה כבעל טמפרמנט יחסית סוער, אוהב מאוד להתקיף, יש לו רפרטואר פתיחות עשיר, פחות שחקן של הקו האחורי. הוא מיתן את הסגנון שלו כדי להתאים אותו לצרכים של דו־קרב, וסיגל סגנון יותר גמיש, שיודע מתי לקחת סיכון ומתי לחלץ תיקו".

לתהילה סטנדרטים קשוחים

שישי בצהריים, מועדון השחמט במערב הישן של ראשון לציון. מדי סוף שבוע נאספים פה 70-60 ילדים, שחקני הליגה העירונית. "אבא, היה לי רק הפסד אחד! אני יכול להתקשר לסבא?", צועק ילד מאחד השולחנות. כעבור כמה דקות ניגש ילד בוכה לאביו, מספר שיריבו הפר את כלל "נגעת נסעת". "יש כאן המון דרמות, כמו בחיים", אומר רב־האמן בוריס אלתרמן בעודו מתבונן בבנו בן ה־5 משחק. אלתרמן ואשתו, גם היא שחמטאית, מפעילים תוכנית שחמט בכל גני הילדים בראשון, בסבסוד העירייה, והשנה התרחבו לערים נוספות. רוב ההורים שבאים למועדון הם אבות, השחקנים הם בנים ובנות.

קיר התהילה של המועדון עטור תמונות של אלופי העולם בשחמט לדורותיהם. זה מועדון הבית של גלפנד, אבל הוא מגיע אליו רק לעתים נדירות, וגם על הקיר מופיע רק בתמונה קטנה, גזורה מעיתון. רק מעטים מהילדים מזהים אותו. "כשיזכה", מסביר מנהל המועדון חזי גלוזמן, "התמונה שלו תכסה את כל הלוח". הסטנדרטים כאן גבוהים. "אני מאוד מקווה שילך לגלפנד בדו־קרב", אומר אחד האבות, "ההודים חזקים מאוד בשחמט". הבן שלך מכיר אותו? אני שואלת. "לא, הוא מעריץ את קספרוב", אומר האב, וחוזר לעקוב אחרי בנו בן ה־8.

ההודים הפכו את אנאנד לכוכב, "גיבור לאומי", אומרת מאיה גלפנד. "אף שהוא כמעט לא מתראיין, הוא ובוריס דומים בפרופיל הנמוך שהם שומרים עליו. קספרוב הוא כמובן כריזמטי, מרשים, מאצ'ו, יפה, סלבריטי, נשים מתות עליו. אבל זה לא אומר שבגללו משחקים יותר שחמט. בשנים האחרונות יש פריצה של השחמט בארץ ובוריס נהפך לדמות די מוכרת".

הפריצה של השחמט בארץ קשורה גם לפריצה של המשחק אל מחוץ לחברה הסגורה של יוצאי ברית המועצות. העלייה של תחילת שנות התשעים הזניקה את הענף בארץ, העלתה את הרמה והכפילה את מספר השחקנים. עכשיו, 20 שנה אחרי, אפשר לראות את החלחול גם לאוכלוסיות אחרות. אמנם כל חברי נבחרת ישראל, שגלפנד עומד בראשה, הם עולים, כמו רוב המאמנים בענף. אבל בקרב הדורות הצעירים, שיעורם של ילידי ישראל שגם הוריהם ילידי הארץ גדל. זה מורגש היטב גם במועדון בראשון לציון.

בכלל, בקרב ילדים נרשמת בשנים האחרונות פריחה חסרת תקדים בענף. באיגוד השחמט הישראלי רשומים 6,000 שחקנים פעילים - מחציתם מתחת לגיל 18. הם גדלים על המשחק בעידן של מחשבי השחמט הגדולים, ובתקופה שבה נדירים הורים כמו לאסלו פולגאר ואברם גלפנד. זה משפיע על ההכשרה שלהם, ובטווח הארוך עשוי לשנות את הענף כולו.

שמישהו יתחזק את היומיום

"על משחק כמו אתמול הוא יצטרך לתת לי הסברים", רוכן עו"ד זהר אולפינר (66) על המחשב בביתו בראשון לציון, צופה גם היום בשידור חי ממשחק של גלפנד בתחרות בהולנד, מקטלג כל מהלך בראש. הסטטיסטיקה לא מזהירה: בסופה של התחרות גלפנד רשם שני ניצחונות, חמישה הפסדים וארבע תוצאות תיקו. המשחק הנוכחי שלו, נגד היקרו נקמורה האמריקאי, נמצא עכשיו במסע ה־15 מתוך 40, ולאולפינר יש סבלנות. "והוא יודע, שם, שאני ליד המחשב ומצפה לראות מה קורה ומנסה לתמוך בו בטלפתיה".

"יש לי שלושה בנים, ומלבדם אני קוראת לבוריס הבן הגדול שלי", מצטרפת לשיחה טלילה (66), אשתו. "ואם הוא מפסיד זה כואב לנו. הילד הפסיד, אולי הוא מצוברח, אולי לא טוב לו". מאז הפרידה מהוריו, שהיגרו לארצות הברית, האולפינרים הם המשפחה של גלפנד בישראל. "בכל פעם שבוריס חוזר מתחרות הוא בא אלינו", אומר זהר, וטלילה מוסיפה: "היו ארוחות משפחתיות שבהן ראינו את בוריס פשוט מאבד את עצמו בזמן האוכל, כי פתאום שקע במשהו, באיזה מהלך. פשוט רואים שהוא בוהה ולא נמצא איתנו, ואני אומרת לו: 'בוריס, איפה אתה, המרק יתקרר'".

אולפינר הוא שחמטאי מילדות. בגיל 5 חלה בפוליו ורותק לכיסא גלגלים, "ואז התקנאתי בילדים ששיחקו כדורגל ואמרתי לעצמי: 'אני אנצח את כולם בשחמט'". ב־1962 היה לאלוף הנוער של ראשון לציון, ומ־1990, במשך 12 שנה, ניהל את מועדון השחמט בעיר. הוא עקב אז מרחוק אחרי השחמטאי הצעיר מהנבחרת הסובייטית שהגיע לתחרויות בישראל, ואחרי כמה שנים שמע מבוריס אלתרמן שגלפנד רוצה לעזוב את מינסק. באחד מביקוריו בישראל אולפינר הזמין את גלפנד לבית קפה בקניון רוטשילד בראשון. גלפנד היה צריך להחליט אם להצטרף להוריו בארצות הברית או לעלות לישראל. יכול להיות שהשעה ההיא, בקניון, הכריעה את הכף. "זאת היתה תקופה שבה ראשון היתה העיר המאוכלסת ביותר ברבי־אמנים, הגיעו לכאן 150 משפחות של שחמטאים מכל הדרגות", מספר אולפינר. "סיפרתי לו על תרבות השחמט בעיר. לא היו פה שחמטאים ברמה שלו אבל אמרתי לו שיש פה מועדון פעיל, שיבוא, שנעזור לו בצעדים הראשונים, שכאן יהיה לו בית חם".

גלפנד עלה לישראל, והתגורר בבית הסמוך לאולפינרים. "הוא יכול היה לשכור דירה לבד בלי בעיה, אבל זה לא היה העניין החומרי, הוא היה צריך מישהו שיטפל בו וילווה אותו", אומר אולפינר, וטלילה מוסיפה: "יש לו שתי ידיים שמאליות. הוא היה צריך מישהו שיטפל בכל דבר. אם התקלקל לו שקע חשמל, העדיף לחכות לאביו שיבוא לארץ. גם בלארוז מזוודה לתחרות, לקפל את הבגדים ולסגור בלי שתתפוצץ עזרתי לו. יש דברים שלשחמטאים פחות חשובים".

אלתרמן והאולפינרים היו המעגל הראשון של האנשים סביב גלפנד העולה החדש. אחר כך הצטרפה מאיה. כשהכיר אותה, גלפנד היה עדיין בין ה־20 הטובים בעולם, אבל בעיצומה של סדרת תחרויות לא מוצלחות עם הישגים נמוכים. לתחרויות החשובות הוא כבר לא הוזמן, והתחושה היתה שהוא עומד לעבור לשלב הבא בקריירה - לכתוב, לאמן. ההיכרויות עם מאיה שינתה את המגמה. "לא היו לו חברות בארץ, היא היתה הראשונה והיחידה", אומרת טלילה. "כשהוא הציג לנו אותה ידענו שזהו. ראינו שהיא מאוד אוהבת ומעריצה אותו. קשה מאוד להיות אשה של שחמטאי, אבל מאיה מתאימה לו כמו כפפה ליד. בשביל לחיות עם שחמטאי ברמה שלו צריך אישיות מיוחדת".

גם אשתו הראשונה של גלפנד ידעה מה זה לחיות עם שחמטאי - היא היתה נשואה קודם לכן לשחמטאי בריטי מוביל. "אבל הם התאימו זה לזו כמו כספית ואש", אומרים מקורביו של גלפנד. היום, ככל הידועה להם, היא עוסקת בשליית פנינים בפולינזיה.

אינסטינקט הצ'יטה

בשנות התשעים הוטלה על גארי קספרוב כל תהילתו של המין האנושי. הוא נדרש להוכיח ששום תוכנת מחשב לא יכולה להשתוות למוח מבריק ולנצח את שחקן השחמט הגדול בהיסטוריה, אלוף עולם מכהן ובשיא כושרו. סדרת המשחקים הראשונה בין קספרוב למחשב התקיימה ב־1989. קספרוב ניצח, והעליונות הניכרת של מהלכיו קנתה עוד זמן לכל מי שהחל לחשוש מעולם של מכונות.

ב־1996 נקבעה סדרת משחקים חדשה, הפעם מול מחשב־העל "כחול עמוק" של יבמ. המשחק הראשון, ב־10 בפברואר, הימם את העולם: כחול עמוק ניצח את קספרוב. בסופה של הסדרה, שישה משחקים, קספרוב הוכרז כמנצח, אבל השבר כבר אירע. מחשבי שחמט משוכללים יותר קמו מאז, לפעמים הם ניצחו שחקנים גדולים, לפעמים הפסידו. אבל מאז המשחק ההוא, עולם השחמט המקצועני מתנהל תחת צלם של המחשבים.

מצד אחד, כמובן, הם הפכו את האימונים למשוכללים, ממוקדים ויעילים הרבה יותר, מה ששיפר משמעותית את יכולות המשחק. מצד שני, הם מחייבים לחפש שוב ושוב, ללא הפסקה, את היתרון האנושי. יתרון אחד כזה הוא ההיכרות האישית, שמשכללת מאוד את היכולת לקרוא את היריב. אפילו בין גלפנד לאנאנד היכרות כזאת קיימת. "יש ביניהם יחסים טובים מאוד", אומר אולפינר, "כשאבנר נולד אנאנד שלח לו חליפה לתינוק. גם כשלאנאנד נולד תינוק לפני כמה חודשים בוריס שלח לו חליפה". בניסיון לאתר את היתרון הנוסף של האדם על פני המכונה, אולפינר חוזר לבסיס, לאינסטינקט החייתי. "אל תטעי, השחמטאים הגדולים ביותר הם קילרים. בובי פישר הגדיר פעם את מה ששחמטאי תחרותי מרגיש כ'רצון לרצוח את היריב ואחרי זה למעוך עוד קצת עם הרגל'. בוריס מאוד רוצה לנצח, אבל הוא לא קילר מהסוג הזה, אין שחמטאי בעולם שיכול לומר שהוא מתעב אותו ורוצה לפצפץ לו את הפנים. כשיש תחרות והוא מוביל, הוא יכול לסיים בתיקו וללכת הביתה. שחקן קילר לעולם לא ייתן תיקו, הוא חייב לרמוס אותך גם במחיר של סכנה להפסיד. בוריס לא כזה. אבל אתמול צפיתי בסרט טבע של מוטי קירשנבאום בערוץ 10, ואני חייב לומר כאשר ראיתי את הצ'יטה מרוכזת ומוכנה לזינוק, זה בכל זאת הזכיר לי את בוריס".

לתגובות על הכתבה ליחצו כאן