אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
סופו של עידן צילום: אוראל כהן

סופו של עידן

עם פרישת ביניש יחדל העליון, לפחות מבחינת הדימוי ולא רק, מלהיות בית משפט אקטיביסטי ו"שמאלני"

12.02.2012, 09:11 | משה גורלי

בין שני הנשיאים המיתולוגיים, מאיר שמגר ואהרן ברק, היו לא מעט חילוקי דעות. אחד מהם היה סביב מינויה של דורית ביניש לבית המשפט העליון. ברק לחץ, שמגר סירב והטיל וטו על המינוי. לשופטים אמר, כמצוטט בספרה של נעמי לויצקי "העליונים": "היא לא אשה טובה, היא תעורר פה מחלוקות, היא תכניס רוח רעה, היא תסכסך וזה יהרוס את בית המשפט העליון".

לאחר פרישת שמגר, המינוי הראשון של ברק כנשיא, בדצמבר 1995, היה מינויה של ביניש. מינוי שבישר גם על הפיכתה לנשיאה שתירש את מקומו לאחר פרישתו. הקשר בין ברק לביניש החל עוד באוניברסיטה, כמרצה וסטודנטית ונמשך ביתר שאת כשברק היה שופט וביניש בכירה בפרקליטות. הסינרגיה הבעייתית בין השופט לפרקליטה באה לידי ביטוי בפרשות טעונות כקו 300 וגירוש פעילי חמאס. ביניש דבקה יותר בשלטון המשפט והחוק מאשר בשלטון הממשלה והביטחון. ברק גמל לה במאבקו למינויה לשופטת ולנשיאה.

כבר בשלהי נשיאותו של ברק, החלה תחזית שמגר להתממש כשביניש הובילה בהצלחה קמפיין אישי לטרפוד מינויה של פרופ' נילי כהן לעליון. במהלך זה מיצבה את מנהיגותה גם מול ברק שחפץ במינוי וגם מול השופטים.

שרי המשפטים הפכו ממגנים לתוקפים

הבעיה היתה המערכת הפוליטית. ברק ביצר את מעמדו של בית המשפט העליון כגורם מרכזי בדמוקרטיה הישראלית. בשמו נכרכו "המהפכה החוקתית", "הכל שפיט", האקטיביזם השיפוטי, שיקול הדעת השיפוטי (הלכת "אפרופים" בכלל זה) ועוד שמות קוד שבאמצעותם השליט את המשפט כפוסק האחרון בכל סוגיה. במשפט הפלילי, האזרחי, ובעיקר הציבורי - בשאלות מדיניות, פוליטיות, ערכיות וחברתיות.

בפוליטיקה, באקדמיה, בקרב עורכי הדין ובמגזר הדתי החלה לבעבע תסיסת נגד - נגד הכוח שבית המשפט ניכס לעצמו. אלא שקשה היה לצאת נגד ברק. גם בגלל מעמדו, יוקרתו וסמכותו, וגם בגלל ההגנה שקיבל מהמערכת הפוליטית, בעיקר ממפלגת העבודה ומשרי המשפטים שסרו למרותו.

קשה להאשים את ביניש על כך שבתקופתה התפרצה המערכת הוולקנית הזו. מפלגת העבודה הפכה פחות ופחות רלבנטית, שרי המשפטים הפכו ממגנים לתוקפים וגם מעמדה כשופטת לא היה מורם כזה של ברק. עוד בטרם מינויה, החל שר המשפטים חיים רמון לטלטל את כיסאה המיועד בהרהורים פומביים לביטול שיטת ה"סניוריטי". רמון סולק מהמשרד לספסל הנאשמים ותחתיו הגיע פרופ' דניאל פרידמן. פרידמן תקף את יומרת המשפט בכלל, והעליון בפרט, לנהל את המדינה במקום הפוליטיקאים. בעיקר סביב פסקי דין כמו מיגון שדרות, או החלטות בענייני מינויים בשירות הציבורי. אחריו הגיע יעקב נאמן שהוריד את הטונים של המחלוקת, אבל הותיר אותה על כנה.

המאבק הועתק לוועדה לבחירת שופטים

הפוליטיקאים הבינו שהדרך להיאבק במורשת ברק היא לשנות את הרכב בית המשפט העליון. זירת הוויכוח הועתקה במידה רבה לוועדה לבחירת שופטים - להרכבה ולתוצריה. ואכן, מתוך תשעה שופטים שנבחרו במהלך כהונת ביניש, שלושה בלבד היו ממועדפיה: עוזי פוגלמן, צבי זילברטל ודפנה ברק־ארז.

אין להסיק מכך שכל השופטים שנבחרו בניגוד לדעתה יבעטו במורשת ברק, אבל ניצנים לכרסום במורשת זו החלו מסתמנים. בעיקר בערעור מורשת "אפרופים" (השופט דנציגר), ובמהלך למינוי השופט אשר גרוניס לנשיא הבא. גרוניס הוא השופט הבולט ביותר בהקטנת הראש המשפטי, בעיקר בזירה הציבורית.

ביניש מותירה מאחוריה בית משפט חזק, אבל חשוף יותר מבעבר ליוזמות ולמפגעים חקיקתיים. כמה מיוזמות החקיקה שנועדו להחלישו (למשל השימוע לשופטים בוועדת חוקה) נבלמו, אבל ברגע שרעיון כלשהו עלה לסדר היום הוא עדיין בגדר איום פוטנציאלי. מבחינה זו, פרישת ביניש תיטיב עם בית המשפט. הוא יחדל מלהיות - לפחות מבחינת הדימוי - בית משפט ליברלי "שמאלני"; הוא יחדל מלהיות - לא רק מבחינת הדימוי - בית משפט אקטיביסטי שמתערב בכל. סיום עידן ברק־ביניש, צריך לקוות, יסיג מעט את בית המשפט העליון לנקודת איזון חדשה עם המערכת הפוליטית. וזאת, מבלי להתפשר, צריך לקוות, מעמידה איתנה על משמר הגנת זכויות אדם ומיעוטים שממשלות לאומיות־ימניות אוהבות לקפח.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות