דרושה הסתדרות אחרת

סיום השביתה למען עובדי הקבלן מסמן את תחילת המאבק על דמותה של ההסתדרות, שיגיע לשיאו בבחירות שיתקיימו במאי הקרוב. מאבק זה צריך לעניין את כולנו: חברי הסתדרות, עובדים שאינם מאורגנים, עובדים שמאורגנים בארגונים אחרים דוגמת ארגון "כוח לעובדים" ( ביניהם הח"מ) וארגוני המורים והרופאים, וכל תומכי מחאת האוהלים.

לכל אלו המבינים שחיזוק העבודה המאורגנת הוא תנאי יסוד לחיזוק מדינת הרווחה, צריך להיות אינטרס ברור בשינוי דמותה של ההסתדרות. על שלושה חטאים עומדת מדיניות ההסתדרות בשנים האחרונים - היא אינה ממלאת את תפקידה הפוליטי, פועלת בצורה לא דמוקרטית ומעל ראשם של העובדים, ומפקירה את העובדים החלשים.

תחת הנהגתו של עופר עיני, אימצה ההסתדרות זהות של איגוד מקצועי צר שמתעלם משאלות חברתיות גורליות. במחאת האוהלים היא נותרה הרחק מאחור, בלתי רלוונטית לנעשה ברחוב. את אם כל ההפרטות - הפרטת הקרקעות הגדולה - הכשיר עיני במו ידיו, לא בכדי אמר אז נתניהו כי:" עיני לא עורר מכשולים ברפורמה שלי במינהל מקרקעי ישראל. אני מאמין שהוא יילך אתי גם לרפורמות נוספות"'. ובנוסף, קולה אינו נשמע בנושא ההפרטה הזוחלת של שירותי הבריאות, הרווחה והחינוך - מהלך שפוגע אנושות בעובדים ובחוזה בין המדינה לאזרחיה.

במקביל לכל אלו בולט חוסר הדמוקרטיה בהתנהלות ההסתדרות. כי כיום, יותר מכפי שהיא ארגון המייצג עובדים, היא ארגון המנהל אותם. במאבק העובדות הסוציאליות, לדוגמה, נכשלה ההסתדרות בהשגת הסכם הזוכה לגיבוי העובדות. מרבית העובדות הסוציאליות התנגדו להסכם שנחתם, שקיבע את אפליית העובדות בעמותות. וכך, בעוד שהעובדות במגזר הציבורי מפגינות סולידריות עם חברותיהן המועסקות בעמותות, התעלמה ההסתדרות מהקולות שעלו מהשטח וחתמה על הסכם המשלים עם פיצול העובדות, מבלי שלאלו תהיה זכות הצבעה.

בעניין עובדי הקבלן, ראשית חתמה ההסתדרות על הסכמים ענפיים עם המעסיקים, מבלי לפעול לאיגודם של העובדים במסגרתה. ההחלטה לפעול מעל ראשם של העובדים, ומבלי שתהיה להם כל יכולת להשפיע על עתידם ועל המדיניות הכללית של הארגון שגובה מהם דמי טיפול חודשיים, מייצגת אולי את החטא החמור מכל במדיניות ההסתדרות - הפקרתם של העובדים החלשים וראייתם כלקוחות ולא כחברי ארגון עם זכויות.

אי איגוד העובדים ומיסוד ההעסקה הקבלנית דרך הסכמים עם המעסיקים הביאו את התופעה למימדים מפלצתיים. ההתחייבות הנוכחית של ההסתדרות לשקט תעשייתי של שלוש שנים נוטלת מעובדים שמעולם לא החליטו להתארגן דרכה את זכותם הבסיסית ביותר - לשבות ולהיאבק על זכויותיהם.

דימויה האפרורי של ההסתדרות והעדר הדמוקרטיה הפנימית בה אינן סיבות טובות מספיק בכדי להזניח את הזירה החשובה הזאת, ובכך להעניק הכשר למדיניות של הנהגתה הנוכחית. בבחירות הקרובות להסתדרות, חובה שתהיה רשימה חדשה, עם מועמד ריאלי מטעמה לראשות ההסתדרות, שתציב חלופה ברורה למדיניות זו, וזאת על ידי סימון שתי מטרות השלובות זו בזו. ראשית, על ההסתדרות להתנהל בו בזמן כאיגוד מקצועי לוחמני וכתנועה חברתית. ככזו, עליה להטיל את מלוא כובד משקלה בכל מאבק חברתי תוך התנגדות תקיפה למגמות הפרטה וצמצום במדינת הרווחה, ואיגוד העובדים החלשים במשק.

בנוסף, ההסתדרות חייבת לעבור תהליך דמוקרטיזציה, כלומר- להעניק לעובדים, גם לעובדים החלשים, יכולת השפעה רבה יותר על מאבקם - משלב ההתארגנות עד לחתימה על ההסכם קיבוצי והלאה, בדומה לנעשה בארגוני עובדים במרבית המדינות המפותחות. שינוי בהסתדרות ברוח עקרונות אלו הוא צעד חיוני בהפיכת המאבק למען מדינת רווחה בישראל למאבק רחב ואפקטיבי יותר.

רמי הוד הוא חבר בחוג יסו"ד ( ישראל סוציאל-דמוקרטית) וסטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב.