אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
העליון עשה טובה לפוליטיקאים צילום: אוראל כהן

העליון עשה טובה לפוליטיקאים

במבט ראשון ביטול חוק טל נראה כפצצה, אך לא כך: בית המשפט הוציאו לפוליטיקאים את הערמונים מן האש

22.02.2012, 13:28 | משה גורלי

במבט ראשון ביטול חוק טל הוא פצצה. בית המשפט העליון הוציא מהארסנל את נשק יום הדין החוקתי וביטל חוק. במבט שני, לא מדובר באמת בפצצה. להיפך. בית המשפט הוציא לפוליטיקאים את הערמונים מן האש. השתמטות בחורי הישיבות, בחסות החוק, הפכה לצנינים בעיני הימין, השמאל והדתיים הלאומיים. עכשיו קל יותר לנתניהו לבוא לחרדים ולומר להם - זה לא אני, זה הם. זה בית המשפט העליון שמכריח אותי. מבחינה זו, דווקא השופט אשר גרוניס בדעת היחיד שלו הכביד על הממשלה. פסק דינו כאילו אמר להם - תתבשלו בדייסה שבישלתם. אני לא מתערב.

פסק הדין ניתן שבוע לפני פרישתה של הנשיאה דורית ביניש. היא לא בחרה בו כאקורד הסיום לכהונתה - כפסק הדין החגיגי אותו תקריא ביום פרישתה. אולי ביקשה למנוע את המהומה הפוליטית הצפוייה. אבל התוצאה רגועה יותר. כאילו ביקשה לקלל ויצאה מברכת. כאילו ביקשה לבטל חוק, מדיניות, קואליציה ויצאה מחזקת את הקונצנזוס הישראלי שנמאס לו לצאת פראייר - לפרנס וליהרג על מזבח "תורתם אומנותם" של בחורי הישיבות.

שוויון נגד כמות ומספרים

כאשר חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוצא ממנו ערך השוויון בלחץ המפלגות הדתיות. בין היתר, כדי למנוע פסק דין כמו זה הנוכחי. אלא שבית המשפט העליון הכניס את ההגנה על השוויון כחלק מההגנה על כבוד האדם. ההנמקה בפסק הדין כורכת את השוויון שנפגע כחלק מכבוד האדם. וגם - משדרגת אותו. לא רק פגיעה ביחיד שמופלה לרעה, אלא פגיעה בקבוצה גדולה - המתגייסים לצבא, ואפילו החברה הישראלית כולה שנושאים בנטל ואינם זוכים לפריבילגיות הנגזרות מלימודי הקודש.

ולמרות הרטוריקה היוקדת על פגיעה בשוויון ובכבוד ("הפליה התובעת מחיר אישי וכלכלי מובהק, וכרוכה לא פעם בסיכון החיים ושלמות הגוף - היא הפליה באשר לחיים עצמם. ככזו, היא הקשה בהפליות, ופגיעתה בכבודו של האדם הינה מובהקת"), מושתת פסק הדין על מספרים ונתונים. על העובדה שכמות מסוימת של לומדי תורה, שתשמר את הגחלת היהודית, היא לא רק נסבלת אלא גם מתבקשת. אלא ש"הכמות עושה איכות". נפשה של החברה, ובעקבותיה בית המשפט, נקעה מהכמויות האדירות של הלומדים-המשתמטים. נקודת הכובד עברה מ"תורתם אומנותם" ל"תורתם הימנעותם", כדברי השופט רובינשטיין. מספרם הכולל של דחויי השירות עומד על כ-61,000 איש (בן גוריון דיבר על 300 לשנה). לעומת זאת, חוק טל הצליח לגייס ב-2010 898 מתגייסים חדשים ולשירות האזרחי הצטרפו 1,122 חרדים בלבד.

בכך, לפי פסק הדין נכשל החוק. הוא פתח שלושה מסלולים בפני תלמיד הישיבה בהגיעו ל"שנת ההכרעה" - גיל 22: שירות צבאי, שירות אזרחי (לאומי) ויציאה לעבודה. הרוב המכריע העדיף לשוב לישיבות. בין היתר, בגלל החסמים בחוק להשגת התכליות. העיקרית שהן - גיל ההכרעה, 22. רוב בחורי הישיבות בגיל הזה כבר נשואים ומטופלים בלפחות ילד אחד. המשמעות לכך כפולה: גם הצבא לא רוצה אותם בגלל העלות התקציבית וגם הם לא רוצים אותו (כל עוד הבחירה נתונה בידם).

דורית ביניש דורית ביניש דורית ביניש

 

השופטים הדתיים מול החרדים

בפסק הדין מתייצבים כל השופטים הדתיים בבית המשפט העליון (רובינשטיין, הנדל וגם מלצר המסורתי) כנגד החרדים. מפתיע? לא כל כך. השופטים האלה משקפים את התפיסה הדתית-לאומית שמקדשת את השירות למדינה ובצבא כערך לא פחות מהלימודים בישיבות. את תמצית העמדה ניתן לקרוא בפתח פסק דינו של רובינשטיין: "בחור בישיבת קול תורה בירושלים, ביקש מראש הישיבה הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (מגדולי פוסקי הדור האחרון) רשות לנסוע בזמן הלימודים לקברי צדיקים בצפון, ענה לו הרב: בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני הולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש ה'".

ביניש (וכל היתר) נגד גרוניס

בעמדת המיעוט היו שלושה שופטים – גרוניס, עדנה ארבל ואליעזר ריבלין. אבל המחלוקת העקרונית באמת היא בין גרוניס, הנשיא הבא של בית המשפט העליון, לכל היתר. גם חבריו לעמדת המיעוט הסכימו לדעת הרוב שהחוק הוא בעייתי ובר-ביטול, אבל סברו שיש לתת לממשלה עוד זמן. גרוניס היה היחיד שעמדתו חד משמעית: העניין לא שפיט. נימוקיו: "כאשר הרוב פועל בדרכים דמוקרטיות ומקבל חוק הנותן עדיפות למיעוט, אין מקום שבית המשפט יהפוך לפטרונו של הרוב", וגם: "כשהתרומה של בית המשפט לשינוי בהתנהלות החברתית של מגזר שלם בחברה הישראלית מצומצמת ביותר, ואינה מצדיקה את מעורבותו של בית המשפט בנושא".

על כך חולקים חלק מעמיתיו. במיוחד ביניש והשופטת אסתר חיות שכתבה: "אני נוטה לדעה כי יש בכוחם של בתי המשפט, בין היתר בדרך של ביקורת שיפוטית, להיות שותפים לתהליכים המניעים שינויים חברתיים. מכל מקום, וגם אם צודק חברי בגישתו כי יכולתו של בית המשפט להשפיע על שינויים חברתיים וכלכליים היא מועטה, נשאלת השאלה האם הדבר מצדיק את המסקנה שאליה הגיע לפיה על בית המשפט לעמוד מנגד ולמשוך ידו מכל ניסיון להשפיע על תהליכים אלה ולו במעט?"

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות