הון אנושי: רטרוספקטיבה
ביקור שנתי בתערוכה למען הוועד למלחמה באיידס הוא אצבע על הדופק של המשק הישראלי
תערוכת האמנות הישראלית למען הוועד למלחמה באיידס, שמתקיימת מדי שנה בחסות בנק הפועלים, היא תמיד נייר לקמוס למצבם של בכירי המשק שלנו. הם מגיעים לשם, מתמנגלים, מסתכלים, ומשקפים מצוין את רוח התקופה. כך שביקור קבוע באירוע גם מאפשר לראות בדיוק מה השתנה השנה. כך, בשנה שעברה האירוע היה למעשה חיבוק קבוצתי למנכ"ל הפועלים ציון קינן, שיום קודם לכן הודיעה המשטרה על המלצתה להעמידו לדין. השנה הוא כבר בא כמנצח, שבועות אחדים אחרי סגירת התיק בפרקליטות. ראיתי אותו בין היצירות והבכירים, נינוח למדי, אבל כשניגשתי לברך אותו הוא נבהל והתקפד כולו. "עזוב אותי, אני לא רוצה לעסוק יותר בנושא הזה", אמר ונמלט.
התיק הסגור פינה את הבמה לנושאים הבוערים של הרגע - המחאה, עדיין, וועדת הריכוזיות, שהגישה את המלצותיה. אפילו היא לא הצליחה להעיב על מצב רוחו של יאיר סרוסי, יו"ר הפועלים, שהסתובב שמח בין כולם ואמר שלמרות המצב הכלכלי הרעוע, הבנק במצב טוב והוא אופטימי לגבי השנה הבאה. כששאלתי על מסקנות ועדת הריכוזיות, סרוסי אמר: "עכשיו כשאנחנו יודעים מהן, הן לא כל כך נוראיות. הבעייתיות היתה בחוסר הוודאות, במצב כזה קשה לתכנן דברים". עם שמעון גל, המשנה למנכ"ל והממונה על החטיבה העסקית בבנק, רציתי לדבר על היחסים עם מוטי זיסר. מה קרה, הכרזתם עליו מלחמה? שאלתי, וגל ענה: "קשה לי מאוד לענות על הדברים האלה, אני בפוזיציה של בנקאי ואסור לי להגיב על תיק של לקוח. אני רק שנתיים בבנק, אין לי משהו אישי נגדו". ובכל זאת, הוספתי, יש דיבור שעבר חתול שחור בין זיסר לקינן. אז התערב בשיחה הדירקטור משה קורן: "אנחנו בנקאים ושמירה על הפרטיות היא נר לרגלינו, אבל אם אתה רוצה תביא פתק שבו מוטי זיסר מרשה לנו לדבר על החשבון שלו - ואז נדבר".
במקום לדבר, הלכתי להסתכל על יצירות. ישראל מקוב בחן ציור מוארך של נערה, שציירה האמנית נוני סגול, בתו של סמי סגול. כמה מטרים משם ניצב פסל של מיכל פורר, אשתו של דוד פורר ("מסקנות ועדת הריכוזיות מצוינות עבורי!", הודיע לי פורר בשמחה, "יש עכשיו יותר חברות שאוכל לקנות"). ורד רוזן, אשתו של ברק רוזן, הציגה שתי תמונות, והסתובבה עם צלם צמוד שתיעד אותה מחובקת עם בכירים, מספרת להם ולכל מי שרצה לשמוע, או שלא, על העבודות שלה.
חזרתי למינגלינג בחלל המרכזי. שרי אריסון, לאכזבת כולם, לא באה, אבל ג'ייסון אריסון הגיע. כשניגשתי אליו להגיד שלום, הבחנו שנינו באיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים וממנהיגי המחאה בקיץ. שאלתי את אריסון על המחאה, והוא אמר: "היתה לי הסתייגות מחלק מהדברים, אבל בגדול אני מאוד תומך במחאה. החברים הכי טובים שלי השתתפו בה וישנו באוהלים. אני, במסגרת הקרן הפילנתרופית שאני עומד בראשה, עוסק בשינוי חברתי".
לפי ההיגיון הזה, באותו רגע נכנס עוד גדול בשינוי חברתי, נוחי דנקנר, שבא עם בנו עומר ועם ידידו הוותיק איש הפרסום הוותיק מודי כידון. דנקנר עשה סיבוב ניצחון בעקבות השלמת ההנפקה של אי.די.בי יום קודם לכן, צבט את הלחי של ישי דוידי מקרן פימי, שוחח גם עם עמוס שוקן, ואז נעצר אצלי. שאלתי אם גם אני יכול להשקיע כמה שקלים במניות הקונצרן שלו, ודנקנר אמר: "כבר לא, מכרנו את כולן. עכשיו אתה נזכר? בחייך ליבסקר, אתה הרי נחשב לחבר ומכר. איך לא קנית קודם? הרי כתבו בעיתונים שגייסתי את כל מקורביי, ואתה נחשב למקורב".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה