איך להפסיק לזלול?

פרופסור יקר,

יש מודעות גדולה לסכנות ההשמנה, והכרזת מלחמה רשמית עליה, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לזלול. זה נכון גם לגביי, ואני לא יודע איך לשנות כיוון.

מה הבעיה של כולנו?

דרור

הבעיה שלנו היא שאנחנו פועלים לא נכון. כיום נלחמים במגיפת ההשמנה באמצעות חינוך ועדכון אנשים במידע תזונתי, בהנחה שהידע יוביל להחלטות נבונות. אבל אנשים אינם נוהגים כך. השף הבריטי ג'יימי אוליבר הראה את זה בניסוי שבו הציג בפני ילדים את כל החלקים המבחילים שמהם עושים צ'יקן נאגטס, העצמות, הגידים, העור והחלחולת, וטחן אותם לעיסה מגעילה מול הילדים הצווחים. אחר כך סחט את העיסה, לש ממנה טבליות קטנות וטיגן אותן בפירורי לחם. כשהוציא את הנאגטס מהמחבת ושאל מי רוצה לאכול את זה, כל הילדים הרימו יד. אם גם הצגת המידע המזעזע בזמן אמת לא פוגעת במשיכה שלנו לתערובות מטוגנות של גופות תרנגולות דביקות, נתוני קלוריות בטח לא יעזרו.

בניסוי שג'נט שוורץ מאוניברסיטת טוליין ואני ערכנו עם כמה עמיתים ניסינו לבדוק את היעילות של שיטה אחרת: להציע ללקוחות ברשתות פאסט פוד להקטין את הארוחה, כלומר לקבל מחצית מכמות הצ'יפס. במקור עשינו את הניסוי לפני שהחל הנוהג לפרסם טבלאות קלוריות, ושחזרנו אותו אחרי תחילת הנוהג.

גילינו שבעוד שטבלאות קלוריות אינן משפיעות על צריכת הקלוריות של אנשים, ההצעה להקטין את המנה משפיעה גם משפיעה. כשליש מהלקוחות שקיבלו את ההצעה הזמינו ארוחה מוקטנת, ולא רק שקיבלו פחות פחמימות על המגש, הם גם אכלו פחות מהמנה העיקרית. שקלנו את השאריות שלהם. כלומר, ההצעה בדלפק להזמין פחות עוזרת יותר מאשר שנים של חינוך, הטפות ואזהרות.

זה נורמלי לגמרי שאתה לא מצליח ללחוץ על הברקס ואוכל יותר ממה שצריך. הרעיון של משמעת עצמית נשמע טוב, אבל בפועל חייבים לעזור לאנשים לבלום. אנשים רוצים את העזרה הזאת, ומשתפים פעולה עם מי שנמצא שם כשהם מגיעים לצומת, ובנועם עוזר להם להאט ולבחור נתיב טוב יותר.