תסתכלו על המשפחה שמשמאל. אמא אבא, שני ילדים וחסכון חודשי ממוצע של כ־2,000 שקל. החיסכון הזה נולד כתוצאה משורת הוועדות והתהליכים שאירעו במשק בחצי השנה האחרונה בניסיון לשכך את הכעס ששטף את הרחובות בקיץ הקודם.
החיסכון הזה בהוצאת משק הבית מרשים ומשמעותי אבל בפועל הוא הרבה יותר מצומצם ממה שיכולנו לקוות לו, ממה שמגיע לנו, ממה שהוציא 400 אלף איש לרחובות והוא משתכלל לכדי מיצוי מקסימלי בנקודה אחת בלבד, זמנית, בחיי משפחה שבה זוג הורים שכירים, עם שני ילדים, האחד מעל גיל 3 והשני מתחתיו.
לצפיה בהוצאות החודשיות והחיסכון הצפוי של משפחה ממוצעת בישראל לחץ כאן
להלן סיכום הישגים זמני למחאת קיץ 2011. חוק חינוך חינם לגילאי 3-4 - יש, מהפכה בדמי הניהול - יש, ויש גם את הגדלת המס על רווחי הון ומס החברות במקום הרפורמה במס שהיתה אמורה להעלות את נטל המס העקיף ובוטלה ואפילו יש הטבות מסים שונות כמו נקודת זיכוי לגבר עם ילד עד גיל 3. מדובר בהישגים חשובים, לא מבוטלים ועדיין, האם לילד הזה פיללנו?
כי אין לנו (לפחות בינתיים) פתרון לאי השוויון בנטל התעסוקתי, אין לנו פתרון אמיתי ליוקר המחיה בשוק המזון, רבים מהמונופולים הגדולים מצפצפים עלינו ואנחנו עומדים משתהים וכועסים מול השיא החדש במחירי הדלק ובמחירי החשמל שמקזזים במידה רבה כל הישג אחר של המחאה. ולא, גם אין עדיין פתרון אמיתי למה שהצית את המחאה, לשאלה שמטרידה היום כל כך הרבה משקי בית בישראל - איך לעזאזל מצליחים לרכוש דירה.
יש משהו מתסכל בשיטת הוועדות שאהובה כל כך על ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו. מכין פתרון קסמים לכל בעיה - ממנים ועדת מומחים, מתקבלות המלצות, בדרך כלל לא רעות בכלל ואז מתחיל הכאוס. הממשלה ממסמסת ומתעקשת לפרוס את ההמלצות ולא להעביר אותן כמקשה אחת (עיין ערך המלצות טרכטנברג), וועדות הכנסת הן אחד המקומות היותר לחיצים, ובמליאה יש לא מעט ידיים שעולות ויורדות בלי קשר לנושא שעומד על הפרק. ואז בתום תהליך חקיקה שאורך במקרה הטוב כשנה, צריכים הרגולטורים להתחיל וליישם, את מה שנשאר ובדרך כלל לא נשאר הרבה. ויש גם את הוועדות ההזויות במיוחד שחמש דקות לאחר שהן מסיימות את עבודתן קמות תחתן וועדות חדשות בדיוק לאותם הנושאים, רק כי הקימו את הוועדה באופן עקום בלי לערב מלכתחילה את הרגולטור הרלוונטי (עיין ערך ועדת זליכה להסדרת תחום הרכב).
מצד שני, קשה לחשוב גם על שיטה אחרת. הרי לא היינו רוצים מהפכות משקיות שלא מלוות בחוות דעת של מומחים ולא היינו רוצים החלטות שרירותיות וחפוזות ללא שלב שימועים. ואין לנו גם דרך לחזק את הרגולטור הרלוונטי מבלי לעבור את אותו הליך חקיקתי מתיש ובעייתי. לכן אי אפשר להתחמק מההרגשה שוועדות דווקא יכולות להיות פתרון לא רע בתנאי שמי שמינה אותן לא רק משוחרר מלחצים קואליציוניים אלא גם מחוייב ליישם באופן מלא את מסקנותיהן, בלי תרגילים וסיבובי פרסה ובלי מריחות. אלא שכאן דרוש שילוב של רצון פוליטי שמגובה גם ביכולת (או במילים גבוהות - "משילות"), ועל אלה, מה לעשות, אפשר להשפיע רק בקלפי.
שאלת השאלות היא האם צפוי לנו עתיד מאושר יותר? נגיד בנק ישראל סטנלי פישר הציג שלשום בכנס "כלכליסט" נתונים מפתיעים על מידת האושר שלנו. מדד "איכות החיים" של ה-OECD שבודק את רמת האושר המדווחת של אזרחים במדינות הארגון מצא שאזרחי ישראל דווקא די מרוצים. הרבה יותר מרוצים מאשר בארה"ב, ניו זילנד או צרפת, הרבה יותר מאושרים מהממוצע של מדינות ה־OECD.
לכאורה גם אמורות להיות לנו סיבות טובות להיות מאושרים - תל"ג לנפש גבוה ביחס למדינות רבות בעולם, האבטלה בשפל וקברניטי הכלכלה שלנו מסבירים לנו חזור והסבר עד כמה הכלכלה הישראלית יציבה. אלא שבכל זאת, בינינו לבין עצמנו, בשיחות הסלון של יום שישי או בשיחות המסדרון בעבודה אנחנו מדברים במונחים של קושי, לא של אושר, אנחנו פשוט לא מרגישים ברי מזל. לסיבה קראנו בקיץ האחרון במושג האמורפי "צדק חברתי" - אנחנו לא מאושרים כי אנחנו מרגישים פראיירים איש איש וסיבתו הוא - אי שיוויון בחלוקת הנטל הכלכלי והאזרחי, שעות עבודה רבות מדי בשכר נמוך מדי, חלום עמום ומרוחק על הדירה שלא נצליח לקנות, תאגידים מסחריים שעושקים אותנו וממשלה שעומדת מנגד כאשר מחירי מוצרים שהיא עצמה מפקחת עליהם (חשמל, מים, בנזין, גני ילדים ועוד) מגיעים לשיאים חדשים, כמעט בלתי אפשריים.
אנחנו לא מאושרים כי למרות שלמחאה החברתית יש כבר כמה הישגים נאים להתגאות בהם, לא נולד כאן סדר יום כלכלי חדש ובעיות השורש של הכלכלה והחברה בישראל לא השתנו. באופן שבו מתרגמים נבחרי הציבור שלנו את השיטה הדמוקרטית למעשים, דינן של מרבית הרפורמות וההמלצות להתמסמס. אולי בקיץ הבא נוכל להשיג שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות, משהו שישנה באמת את אורך החיים של כולנו, ואת ההכנסה החופשית שלנו, ולא רק באופן חולף או נקודתי.
2 תגובות לכתיבת תגובה