הכדורגל הישראלי הוא ביצה קטנה

ההתאחדות לכדורגל יכולה לדבר עד מתי שהיא רוצה על ניהול תקין, דף פייסבוק מתוחכם, חשבון טוויטר ותו תקן ISO 9001 - אבל תחת אפה, גל יוסף נהפך לבעלים דה פקטו של בית"ר ירושלים והיא אפילו לא מצייצת בנושא.

בעיתונים כבר מתייחסים אליו כ"איש החזק" בקבוצה והוא עצמו מטלפן לאנשים כדי להציע להם עבודות בבית"ר ירושלים. באופן רשמי גל יוסף הוא "חבר של ארקדי גאידמק", אבל באופן ברור וידוע לכל הוא, למעשה, הבעלים של בית"ר ירושלים.

מה הבעיה? אם נעזוב את קשריו המוכרים לעולם התחתון ופעולותיו בשוק האפרפר, אז יש בעיה תקנונית חמורה כאן. הוא הרי הבעלים של הכח עמידר רמת גן  ועל פי התקנון הוא לא יכול להיות גם הבעלים של בית"ר ירושלים - עניין פשוט של ניגוד אינטרסים. "תקנון שמקנון" אתם אומרים? ייתכן. אבל ההתאחדות לכדורגל בעצם פוגעת בעצמה ובתדמיתה הכל כך חשובה לה כשהיא נותנת למצב הזה להתרחש לנגד עיניה ואפילו לא מוכנה להגיב על הנושא.

למה שמישהו חדש ייכנס?

בהתאחדות לכדורגל מתלוננים על כך שראשי הקהילה העיסקית לא מעוניינים להשקיע בכדורגל הישראלי. אבל למה שמישהו ירצה לשים את הכסף שלו בכדורגל הישראלי כשהרגולציה לא מאפשרת לו להרוויח כסף אבל כן מאפשרת לאנשים כגון אלי טביב וגל יוסף להשתלט על הקבוצות הבכירות במדינה? וזה לא שאיש עסקים לגיטימי יכול לקבל נקודות תדמית חיוביות מדי מזיהוי עם הכדורגל הישראלי – מעטים הצליחו, איכשהו, לעשות זאת – איזי שרצקי ויעקב שחר. וזה בעיקר בזכות העובדה שהם עושים דברים באופן שונה לחלוטין ממה שנהוג בכדורגל הישראלי.

ועדת שטרוזמן תנסה לשים עוד פלסטר על הבעיות של הכדורגל הישראלי ואולי גם חוק השקיפות – אבל צריך כאן טיפול שורש אמיתי. וההתאחדות, אם היא רוצה להציל את התדמית שלה, צריכה להתחיל לקדם אותו. טיפול שורש שכולל רגולציה חדשה על בעלויות, מערכת רישיונות שתכוון קבוצות להשקעות נכונות, שיתוף פעולה מלא עם האוהדים, הקמת מנהלת ליגה מקצועית שתנהל את המותג החשוב ביותר בכדורגל הישראלי ועוד.

ברגע שהכדורגל הישראלי יעבור את טיפול השורש, אולי הוא כבר יפסיק להסריח מהפה ויותר אנשי עסקים מכובדים ירצו להשתלב בו.

גם התקשרות אשמה

הכדורגל הישראלי בכללותו הופך לעסק קטן, שמעסיק מדי שנה פחות ופחות אנשים וכפועל יוצא מכך גם מעניין הרבה פחות אנשים. בהרבה מובנים הוא ביצה קטנה, מסריחה ומסחררת שמצליחה להעיף ממנה אנשים שונים ומסרבת לקלוט אליה אנשים חדשים. בשתי העונות האחרונות, אנשי מקצוע ישראלים שלמדו בחו"ל נאלצו לעזוב את המועדונים שהעסיקו אותם ובעיקרון מי שמגיע עם ידע אבל ללא כסף יתקשה לקבל עבודה בכדורגל הישראלי.

מי שמגיע עם כסף, לעומת זאת, יכול לעשות מה שהוא רוצה במועדון. הוא הרי בעל המאה.

הביציות של הכדורגל הישראלי באה לידי ביטוי גם בסיקור התקשורתי שלו. פרשן בכיר של ערוץ הספורט, מגדל שחקנים ומרוויח כסף על העברתם ואז אמור לפרשן עליהם באובייקטיביות, פרשן בכיר אחר חייב כספים לאנשים שהוא עצמו אמור לבקר. פרשן נוסף הוא סוכן שחקנים לא מורשה שהשחקנים שהוא מדבר עליהם בטלוויזיה מדי שבוע הם השחקנים שאחר כך הוא מייצג מול מועדונים. פרשן אחר הוא עובד ההתאחדות לכדורגל וצריך לתת דעתו גם עליה. בשירים ושערים, למשל, אחים של כדורגלנים הפכו לפרשנים הקבועים של הקבוצות בהן משחקים האחים שלהם. כאילו באמת... מה נסגר?

והעניין הוא שכולם בתוך הכדורגל יודעים את הדברים האלה - אבל הצופים מהצד עוד עלולים לחשוב שהפרשנים עושים זאת מתוך אובייקטיביות.

"לא הייתה לי שום בעיה עם פרשנות ביקורתית אמיתית אם היתה כזו בישראל", אמר לי מאמן כדורגל בכיר בישראל. "אבל הבעיה היא שצריך לפרוס בפני האנשים ששומעים את הביקורות את כל הקשרים העסקיים והאישיים שיש לכל פרשן עם כל מושא לפרשנות".