תתרגלו לעולם ללא צמיחה

הוויכוחים על השאלה איזו אות מאפיינת את המשבר - "V" או "U" או "W" או "L" (שימו לב לעיקול הקטן כלפי מעלה באות L) - יוצאים מנקודת הנחה כי חזרה לצמיחה כלכלית חסונה הנה בלתי נמנעת. פוליטיקאים ברחבי העולם חוזרים שוב ושוב על המנטרה הקדושה שלפיה מדיניות כלכלית נכונה תסלול את הדרך לצמיחה בטווח הארוך. אפילו ביפן, שניצבת בפני עשור שלישי ברציפות של קיפאון כלכלי, לאחרונה פרסמה הממשלה את אסטרטגיית הצמיחה שלה.

צמיחה כלכלית הפכה לפתרון האוניברסלי לכל הבעיות הפוליטיות והכלכליות, החל משיפור תנאי החיים ועד לצמצום ממדי העוני, וכעת היא אמורה גם לפתור את בעיותיהם של מדינות, עסקים ואנשים פרטיים שנקלעו לחובות. הכלכלן הארי ג'ונסון משיקגו, אשר בשנות השבעים כתב על אנגליה יחד עם אשתו אליזבת בספרם "הצל של קיינס", מתאר את קו המחשבה הזה: "צמיחה כלכלית מהירה היא תרופת הפלא לכל הבעיות הכלכליות ולבעיות פוליטיות בוערות. צמיחה מהירה אפשר להשיג בקלות על ידי שילוב של מדיניות ניהול האינפלציה וגימיקים פיסקאליים בעלי קסם פוליטי".

כל סוגי הפוליטיקה והכלכלה מושרשים היטב ברעיון של צמיחה כלכלית בת־קיימא, ובאמונה שממשלות ובנקים מרכזיים מסוגלים לגרום לה באמצעות שליטתם בכלכלה. הסופר סקוט פיצג'רלד תיאר ב־1929 במדויק את הנחת היסוד הזאת ברומן "גטסבי הגדול": "גטסבי האמין באור הירוק, בעתיד הארוגאסטי הנרתע והולך לפנינו שנה אחר שנה. ברגע זה הוא חמק מאיתנו, אך אין בכך כלום - מחר נרוץ מהר יותר, נושיט את זרועותינו רחוק יותר" (תרגום: גדעון טורי, הוצאת הספרייה החדשה).

המערכת והציפיות הכלכליות אינן יכולות להתקיים ללא צמיחה. הסופר ג'ון סטיינבק זיהה את הנטייה הזאת בספרו על השפל הגדול "ענבי זעם": "כשהמפלצת מפסיקה לצמוח, היא מתה. היא לא יכולה להישאר כל הזמן באותו גודל" (תרגום: תמר עמית, הוצאה כנרת זמורה ביתן). אך מטבעה, צמיחה היא רק שלב זמני שמגיע לסיומו עם הבגרות. כפי שציין האקדמאי ג'יי פורסטור: "בעבר ציביליזציות צמחו עד לכדי הגזמה - ואז הידרדרו. בכל סיטואציה של צמיחה, הצמיחה ממצה את המסלול שלה, אם זה בשניות או אם לאורך מאות שנים".

הסוד המלוכלך הוא שהצמיחה הכלכלית האחרונה והעושר שנוצר סביבה נסמכו על הלוואות וספקולציות. היא שאבה את כוחה מפגיעה קשה באיכות הסביבה, בדמות שינויי אקלים. היא התבססה על שימוש לא כלכלי ומופרז במשאבים טבעיים מתכלים שתומחרו בצורה לא הוגנת, כמו נפט ומים. כל אלו הולכים להסתיים, בבת אחת.

הזמן להוריד מינוף

מאז 2001, נטילת הלוואות כנגד העלייה בשווי הבתים תרמה כמחצית מהצמיחה הכלכלית המתועדת בארצות הברית. ב־2008 נדרשו כבר 4 עד 5 דולרים של חוב כדי לייצר דולר אחד של צמיחה. סין זקוקה כיום לאשראי של 6–8 דולרים כדי לייצר דולר אחד של צמיחה; זינוק מ־1–2 דולרים של אשראי שניתנים עבור כל דולר של צמיחה.

הסחר העולמי נבנה על מודל מימון שלפיו ספקיות של סחורות ושירותים, כמו סין, יפן וגרמניה, מממנות באופן עקיף את הרכישות שנעשות מהן על ידי הלוואת עתודות מט"ח למדינות כמו ארצות הברית וכלכלות ה"קלאב מד" של דרום אירופה - שנקלעו כעת לקשיים.

פיננסיאליזציה (Financialisation - השליטה של השווקים הפיננסיים) היא בסך הכל נטילת הלוואות וביצוע ספקולציות. החוב מאפשר לחברה האנושית ללוות מהעתיד. התופעה הזאת מאיצה את הצריכה, שכן החוב משמש כדי לרכוש משהו כיום כנגד ההבטחה להחזיר את ההלוואה בעתיד. הוצאות שבאופן תקין היו מתבצעות לאורך שנים נדחקו לתוך תקופה קצרה יחסית בשל זמינותן של הלוואות זולות. חברות השקיעו מעבר לצרכים שלהן בשל פענוח שגוי של הביקושים, כשהן מניחות שהצמיחה המוגזמת תמשיך ללא הגבלה, מעלות את מחירי הנכסים האמיתיים ובונות יכולות עודפות משמעותית.

בדרך זו, צריכה שמקורה בחוב היתה לכלי המרכזי ליצירת צמיחה כלכלית. החובות היו גם למנגנון לטשטוש פערים ואי־שוויון בחברות רבות. הדמוקרטיזציה של נגישות האשראי והחוב אפשרה לשכבות בעלות הכנסה נמוכה ללוות ולבזבז ועודדה בועות בשוק הדיור, במטרה להתמודד עם הבעיה הבסיסית של קיפאון בהכנסות הריאליות.

היכולת הזאת לשמר שיעורים גבוהים של צמיחה כלכלית באמצעות חובות נוספים מוטלת כעת בספק. העולם נאלץ כיום "להוריד מינוף" - מונח מפואר להקטנת חובות. עם תחילת המתקפה של המשבר הפיננסי העולמי, אנשים פרטיים וחברות החלו בתהליך הארוך והאטי של הפחתת החובות. החור בביקושים שנוצר כתוצאה מכך מולא על ידי הממשלות, שלוו בכבדות כדי למנוע מצב שבו "המיתון הגדול" יהפוך למילה הזאת שמתחילה ב־ש' ואסור לומר אותה בקול רם - שפל. זה היה הימור הרואי על צמיחה ואינפלציה, או במילותיו של הסופר הצרפתי פרנסואה דוק דה לה רושפוקו: "התקווה, מתעתעת ככל שתהיה, לכל הפחות מובילה אותנו בנועם לקץ חיינו".

לנוכח תשומת הלב המופנית למצבן הפיננסי, ממשלות בימינו נאלצות לגבש תוכניות צנע ולקחת פסק זמן ממילוי משאלותיהם של השווקים. הצורך בצמצום חובות הן מצד הממשלות והן מצד הסקטור הפרטי מוריד בבת אחת את הביקושים - ומפיל את העולם לספירלה שלילית של צמיחה נמוכה.

 

סופה של תקופה

במאה ה־18 עברו חברות המערב ממערכות של ימי הביניים שהתאפיינו בסמכות האריסטוקרטיה והדת למודלים חדשים, שקידשו שיקול דעת, שיטתיות מדעית, שיח רציונלי, חירות ואחריות אישית. אחת הדוגמות של האמונה החדשה הזאת היתה שאפשר לשלוט בכלכלה ובשווקים באמצעות מתמטיקה שימושית וסטטיסטיקה. המשבר מטיל ספק ביכולתן של ממשלות לשמור על שליטה במשק באמצעות מה שלנין כינה "הפסגות השולטות" - המגזרים החשובים והאסטרטגיים ביותר של המשק.

ב־1965 הכריזה ועדת היועצים הכלכליים של נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון כי "כלי המדיניות הכלכלית הופכים להיות יותר ויותר מעודנים, יעילים וחופשיים ממגבלות שנכפו על ידי מסורות, חוסר הבנה ודוקטרינות וכחניות". המועצה הכריזה אז כי קובעי המדיניות הכלכלית יוכלו מעתה "לחזות ולעצב את ההתפתחויות העתידיות". בימינו, יו"ר הבנק הפדרלי המרכזי בן ברננקי טען כי השיפורים במדיניות המוניטרית אפשרו את הולדתה של תקופת "המתינות הגדולה".

אולם ייתכן כי בידי קובעי המדיניות אין כלים מתאימים לפתור בעיות מושרשות במודלים הקיימים. ייתכן כי מודלים קיינסיאניים שהוקמו לתחייה לא יצליחו לבלום ירידות ארוכות טווח בצמיחה, בשעה שממשלות מתקשות לממן את עצמן כדי לשמור על הביקושים. לא ברור כיצד, אם בכלל, הדפסת כסף או משחקים פיננסיים שונים יכולים לייצר צמיחה בת־קיימא ועושר.

המשבר הפיננסי העולמי עשוי לסמן את קצה של תקופה חסרת תקדים של צמיחה והתרחבות. הבעיה היא המודל הכלכלי עצמו. כפי שציין יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר פול וולקר ב־11 בדצמבר 2009: "יש לנו בעיה כלכלית נוספת, משולבת בזו הנוכחית, של צריכת יתר והוצאות גבוהות מדי ביחס ליכולת שלנו להשקיע ולייצא. הבעיה הזו מעורבת במשבר הפיננסי אך במובן מסוים מורכבת יותר ממנו, משום שהיא משקפת את המבנה הבסיסי של הכלכלה שלנו". זה עולם של "שגשוג פונזי", שבו העושר התבסס על לקיחת הלוואות מהעתיד או דחיית הבעיות לכיוונו.

נכסים רעילים, חומרים רעילים

קיימים קווי דמיון בולטים בין הבעיות של המערכת הפיננסית, שינויי האקלים הבלתי הפיכים והמחסור במשאבים חיוניים כמו נפט, מזון ומים. התחרות בין החובות הרעילים ופליטת החומרים הרעילים על תשומת הלב הולכת וגוברת. בשני התחומים, החברה לוותה מהעתיד ודחקה אליו בעיות. מסלולים רווחיים בטווח הקצר נבחרו למרות הסכנות, שלא ניכרו בתחילה אך צצו מאוחר יותר.

קן דמיון נוסף המשותף למשברי המימון, הסביבה וניהול המשאבים הנדירים הוא "תמחור לא הולם". בתקופה שהובילה לפרוץ המשבר הפיננסי, סיכונים, ובעיקר יכולתם של אנשים פרטיים וחברות להחזיר הלוואות - תומחרו בחוסר. העלות ה"אמיתית" של זיהום הסביבה וצריכת משאבים מסוימים תומחרה אף היא בחוסר.

בכל המקרים הללו התרחשה "הפרטה" משמעותית של הרווחים, בשעה שההפסדים "הולאמו". פיננסיירים נכנסו לעסקאות הרסניות יותר ויותר, סחטו אגרות גבוהות, והשאירו למשלמי המסים לכסות את עלות הנזקים.

אנדרו הולדיין מהבנק המרכזי של בריטניה השווה במאמר שכתב במרץ 2010 את תעשיית הבנקאות לתעשיית הרכב, שתי תעשיות שמייצרות מזהמים: בתעשיית הרכב מדובר באדי צינור הפליטה, בבנקים - בסיכונים למערכת. בספרו "שפן עשיר", הארי אנגסטרום, הגיבור של ג'ון אפדייק, מבקר את הדור של אחרי המלחמה: "מצחיק לומר זאת, אבל אני שמח שחייתי בתקופתי. הצעירים של היום יחיו על שאריות. אנחנו זכינו בארוחה".

אנשים ומשקיעים מבקשים כיום ישועה מהממשלה. התערבות ממשלתית אמנם עשויה להקל על חלק מעלויות המשבר, אך אינה מסוגלת לפתור את הבעיות הבסיסיות. לו הוצאות ממשלתיות היו יכולות לפתור את כל הבעיות, הבעיות הכלכליות של יפן היו יכולות להיפתר לפני שנים.

האפשרות של עושר מופחת, צמיחה נמוכה יותר וריבונות כלכלית מוגבלת אינה זוכה למקום בולט בדיוני המדיניות. עם זאת, חברות, משקיעים ואנשים פרטיים חייבים להתמודד עם האפשרות של עולם ללא צמיחה או בעל צמיחה נמוכה בלבד.

להתמקד בחדשנות

בטווח הקצר, חברות חייבות להמציא את עצמן מחדש כדי לייצר רווחים עם צמיחה מינימלית בהכנסות. המשקיעים חייבים להכיר במציאות שבה התשואות נמוכות יותר מאלו שהשיגו ב־30 השנים האחרונות, לכייל מחדש את צורת החשיבה שלהם לגבי הדרך שבה יעמדו בצרכים העתידיים שלהם. אנשים פרטיים חייבים להתעמת עם הרעיון שרמת החיים שלהם תישאר סטטית במקרה הטוב, או תידרדר במקרה הרע. המערכת הפיננסית נזקקה לרפורמה כדי שתוכל להתמקד בחיבור בין לווים וחוסכים, ליצור מנגנוני תשלומים בטוחים ומאובטחים, ולהקל על ניהול הסיכונים. הממשלות צריכות לחשוב מחדש על מהות תפקידן, ועל יכולתן לשמר את הסקטור הציבורי בעולם שבו רמות המימון נמוכות יותר.

בטווח הארוך יותר, האתגר הוא ליצור צמיחה בת־קיימא ולמצוא תחליף לצריכה ולהשקעה מבוססות החוב שהניעו את הכלכלה ב־30 השנים האחרונות. יש לשים דגש על חדשנות, פריון עבודה מוגבר ושווקים חדשים. הבעיות המחייבות פתרון הן ישנות וגם חדשות - הגדלת היבולים כדי להאכיל את כדור הארץ; פיתוח מקורות אנרגיה זולים ובני־קיימא; שימור הנפט, המים ומוצרי בסיס נדירים אחרים; ושיפור הלוגיסטיקה, כדי להשתמש במה שעומד לרשותנו בצורה היעילה והטובה יותר. מדובר במהפך בעל ממדים אפיים: מהנדסה פיננסית בחזרה להנדסה אמיתית, והוא ככל הנראה ילווה בצמיחה וברמת חיים נמוכה יותר, מה שיחייב שינוי בציפיות.

שותפים לפשע

רב־המכר שפורסם לאחרונה, "העולם בלעדינו" ("The World Without Us"), מבוסס על ניסוי מחשבתי - מה יעלה בגורלו של עולם נטול בני אדם. החברה האנושית והשווקים חייבים להשקיע מאמצים רבים יותר בניסיון לדמיין עולם נטול צמיחה.

אנשים מסרבים להאמין שייתכן או כמעט ודאי שזה מה שהעתיד צופן לנו. הם מאמינים כי חזרה לעולם עם צמיחה חזקה היא בלתי נמנעת. אך כפי שהקשה הפילוסוף מישל דה מונטן: "כמה דברים עמדו בעבר ביסוד אמונתנו ונראים לנו כיום כמעשיות בלבד?".

בשנת 130 לספירה, תלמי - מתמטיקאי, אסטרונום, גיאוגרף ואסטרולוג - פיתח מערכת אסטרונומית. המערכת תאמה לתפיסה המקובלת של הפילוסופים והכנסייה, ולפיה כדור הארץ עומד במרכז היקום. כאשר גלילאו גליליי הבחין בתנועות הממשיות של האובייקטים השמימיים וערער על התיאוריות של תלמי, המערכת קרסה. הכלכלה הפוליטית מפגינה דמיון הולך וגובר למערכת של תלמי.

תנועות מחאה כמו "לכבוש את וול סטריט" מבטאות את זעמם של אנשים ואת חוסר הסיפוק שלהם. הם טוענים שהם ה־99% שהזכויות שלהם הופקעו לטובת ה־1%, אבל קשה להתעלם משותפותם לפשע.

רבים מהם השקיעו, באופן ישיר או עקיף, באמצעות תוכניות פנסיה, ועצמו עין לנוכח תשואות היתר. המשקיעים התעלמו מחבילות השכר הנדיבות שהוענקו לבנקאים כל עוד אלו הפכו אותם לעשירים ויצרו צמיחה כלכלית. בעלי הבתים לא התלוננו כאשר שווי הנכסים שלהם עלה. בשנות הצמיחה, עמדתם של אנשים בעלי עמדות חברתיות מתקדמות הוגדרה היטב על ידי אמן הגרפיטי בנקסי: "לא נוכל לעשות דבר בעולם עד שהקפיטליזם יתפורר. בינתיים, מוטב שכולנו נצא לקניות כדי להתנחם".

ייתכן שחלק מפעילי תנועת המחאה אכן מעוניינים בשינוי חברתי וכלכלי אמיתי. אחרים רוצים פשוט ליהנות מההטבות שהניחו שיהיו מנת חלקם לאחר שעשו את המצופה מהם - רכשו השכלה ועבדו - ושלדעתם מגיעות להם. רק מיעוט מהם מעוניין להתעמת עם האפשרות של צמיחה כלכלית נמוכה משמעותית בעתיד. בדומה לגטסבי, גיבורו הטרגי של פיצג'רלד, קריאת הקרב הנשמעת כיום בכל מקום היא: "אי אפשר לחזור על העבר? ודאי שאפשר!".

הכותב הוא מחבר הספר "Extreme Money: The Masters of the Universe and the Cult of Risk" (2011)