ספורט כאסטרטגיית צמיחה

כמו בכל דבר באמריקה, גם לערים יש היררכיה ברורה של מעמד ויוקרה, כוח והשפעה. ההיררכיה הזו נגזרת בראש ובראשונה מהכוח הכלכלי של העיר – בין אם אלו תעשיות הבידור של לוס אנג'לס, הפיננסים של ניו יורק, הדיפלומטיה של וושינגטון, ההשכלה של בוסטון, המכוניות של דטרויט ועוד - התוצרת הכלכלית של עיר משחקת תפקיד מרכזי. התעשייה מושכת תושבים, אלה מביאים עמם שלל שירותים ובתי עסק, וכך הופכות ערים למטרופולינים, בעלי "כוח שוק" - שזו הדרך הכי פופולרית לדרג את ערי ארה"ב.

וכשאתם חושבים על "כוח שוק" של ערים בארצות הברית, ישנם כמה שמות שעולים באופן אוטומטי, וממש לא במקרה, אלו בדיוק אותן ערים שמוכרות למיליארדי בני אדם ברחבי העולם הודות למשהו אחד: ספורט. בארה"ב, מעמד ספורטיבי בכיר של עיר הולך יד ביד עם דירוג גבוה ברשימת "כוחות השוק". 14 המטרופולינים הגדולים בארה"ב מחזיקים במספר מדהים של 74 קבוצות ספורט מקצועניות (5.2 בממוצע לעיר!), 63 מהן בארבע הליגות המקצועניות הבכירות (NFL, MLB, NBA, NHL).

באינדיאנפוליס, בירת מדינת אינדיאנה (המדינה ה־38 בגודלה בארה"ב), גרים מעט יותר מ־800 אלף בני אדם - מה שמציב אותה במקום ה־12 והמכובד בין ערי ארה"ב. אבל כמטרופולין היא נמצאת הרבה מאחור - עם 1.7 מליון בני אדם היא המטרופולין ה־34 בגודלו בארה"ב בלבד. על כל בן אדם אחד שגר במטרופולין אינדיאנפוליס חיים עשרה בניו יורק, יותר משבעה באל.איי, יותר מחמישה בשיקגו וכמעט שלושה אנשים במקומות כמו בוסטון, סן פרנסיסקו ודטרויט.

באינדיאנפוליס יש רק שתי קבוצות ספורט מקצועניות, זאת בהשוואה ליותר מחמש קבוצות לעיר בחבורה המובילה. בכלל, כמדינה, בכל אינדיאנה יש רק שתי קבוצות ספורט מקצועניות. שנות אור מאחורי ה־15 של קליפורניה והתשע של פלורידה. פחות ממחצית מהחמש שיש אפילו במיזורי. אינדיאנה מדורגת במקום ה־15 בארה"ב מבחינת אוכלוסייה, אבל ל־21 מדינות יש יותר קבוצות מקצועניות משיש לה, שבע מהן מדינות עם פחות אוכלוסייה.

כוחה של קהילה

אז איך קרה שבסוף שנות השמונים רשתות הטלוויזיה הכי גדולות בארצות הברית שידרו למדינה, ולעולם כולו, יותר שעות ספורט מאינדיאנפוליס מאשר מכל עיר אחרת בארה"ב? איך יכול להיות שבפברואר 1990 המגזין "ספורטס טראוול" שם אותה במקום הראשון בדירוג "ערי הספורט החמות" בארה"ב? ואם הימים האלה נראים לכם רחוקים, זה עדיין לא מסביר כיצד גם בשנתיים האחרונות שניים מאירועי הספורט הכי גדולים, מתוקשרים ומוצלחים כלכלית שיש לארצות הברית להציע - הפיינל פור של טורניר המכללות בכדורסל והסופרבול - נערכו באינדיאנפוליס.

ובכן, יש לזה כמובן תשובה. ובהתאם לנרטיבים שהאמריקאים לימדו את כולנו לאהוב - התשובה הזו טומנת בחובה סיפור של אנדרדוג, של יוזמה, של תעוזה, של קצת מרפקים, של כוחה של קהילה - וגם לא מעט מזל.

הוא מתחיל בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

צמיחתה של העיר אינדיאנפוליס החלה להאט. בשנות השלושים אוכלוסייתה צמחה ב־15.9%, שיעור הצמיחה הקטן ביותר מאז החלה להימדד האוכלוסייה ב־1840, 19 שנה אחרי שהעיר הוקמה. בשנות הארבעים הצמיחה צנחה עוד יותר - ל־6.3% בלבד. ואז הגיעו שנות החמישים והשישים, שבהן חזרה העיר לצמוח בקצב של כ־10% בכל עשור. לא מספר מרשים במיוחד בהתחשב בתקופה, אבל התאוששות.

הבעיה היתה שמרכז העיר התרוקן. הדאון־טאון של אינדיאנפוליס, הלב הפועם של כל מטרופולין, הפך לעיר רפאים בכל יום בשעה שש, אחרי שכל העובדים חזרו הביתה, לבתיהם שבקצות העיר ופרבריה.

"אסטרטגיית הספורט"

פרנסי העיר ידעו שהם בבעיה. מרכז העיר הפך מוזנח, לא היו בו חיים ומעמדה של העיר נשחק. בצורה הזו אין כל סיכוי לנצח את הקרב על הישארותם של הצעירים, והעתיד לא נראה היה מבטיח.

אבל אז החלה להירקם בעיר תוכנית ארוכת טווח, שזכתה לכינוי הפשוט והמסגיר "אסטרטגיית הספורט". בסרט Naptown to Super City מסבירים אנשי העיר והעירייה איך עשו זאת.

קודם כל, היה להם כבר ממה להתחיל - מירוץ ה"אינדי 500", ממירוצי המכוניות המפורסמים בעולם, עמד בראש תרבות מירוצים מפותחת. ובערי השדה של המדינה פרחה תרבות של כדורסל חובבני, עם לא מעט כוכבי NBA, לארי בירד הוא הבולט שביניהם, שגדלו בליגות התיכונים והמכללות של אינדיאנה.

המיזם המשמעותי הראשון היה הקמת קבוצה בליגת ה־ABA, ליגת הכדורסל שהתחרתה באותם ימים ב־NBA. הצלחתה המקצועית של הקבוצה הובילה לעיור הכדורסל של אינדי, עם בנייתו במרכז העיר של המרקט סקוור ארינה, אולם כדורסל בעל 16.5 אלף מקומות, בעלות של 23 מיליון דולר - כ־110 מליון דולר במספרים של היום.

הכיוון תפס תאוצה והאחראים בעיריית אינדיאנפוליס שמו לעצמם מטרה להפוך את העיר לבירת הספורט החובבני של ארה"ב, ועמדו בה. קרן התרומות של ענקית התרופות "לילי", שבסיסה באינדיאנפוליס, שפכה בין 77' ל־88' סכום של 73 מיליון דולר, שעזרו להתניע בניית מתקנים רבים. בין 79' ל־91' הושקעו בעיר בסך הכל 122 מיליון דולר בהקמת אולמות ואצטדיונים - רובם ככולם במרכז העיר או בקרבתו, כולל פרויקטים ששיקמו אזורים מוזנחים ופארקים מזוהמים. ואוכלוסיית העיר? היא קפצה מ־476 אלף ב־1960 ל־744 אלף ב־1970 - זינוק מטורף של 56.3%.

ואז הגיעו הקולטס

הישגי השיא היו הבאתו/גניבתו של מועדון "קולטס" - ממועדוני הפאר של ליגת הפוטבול מבולטימור - ב־1984, והנחתת משחקי פאן־אמריקה בעיר ב־1987, משחקים ששברו שיאי צפייה ונוכחות ושהיו למוצלחים ביותר בתולדות המפעל הבינלאומי.

זה לא שלא היו בעיות. קרן התרומות של לילי העבירה סכומים נמוכים בהרבה לפרויקטים הומניים כמו חינוך, ובזמן שבמרכז העיר צמחו אלפי חדרי מלון חדשים, שכונות רבות היו זקוקות לשיפוץ - והכסף המשיך לזרום לספורט. אבל, כמו שאומר וויליאמס האדנט, שהיה ראש העיר בין 76' ל־92', "אסטרטגיית הספורט הוכיחה את עצמה. היא החייתה את המקום כולו. היא הכניסה כסף שאח"כ עזר לפתח את כל העיר. אם היו אומרים לי שיש פתרון אחר, הייתי הולך עליו. הספורט פשוט היה רעיון טוב".

עד כמה טוב אפשר היה להבין כשרונלד רייגן שלח ב־1982 מכתב לראשי העיר ובו הוא כתב: "בזמן שרוב ערינו הופכות לסופגניית דונאטס עם חור גדול באמצע, העיר שלכם היא העוגייה שלנו".

נכון לתחילת 2012, אינדיאנפוליס יכולה לאכלס כמעט מחצית מאוכלוסייתה במתקני הספורט שבה – 18 מתקנים כאלה, ממסלולי מירוצים ואצטדיוני פוטבול ואתלטיקה, דרך אולמות רב תכליתיים ועד מגרשי טניס ובריכות שחייה, יותר ממחציתם נבנו מאז שנות השבעים, מכילים יותר מ־460 אלף מקומות ישיבה. באינדיאנפוליס שבעה מתקני ספורט עם לפחות 10,000 מקומות - לא כולל מסלול המירוצים שיכול להכיל מספר מטורף של כ־275 אלף צופים. רק בשלוש ערים בארה"ב (יוסטון, סן אנטוניו ולוס אנג'לס) וב־13 ערים נוספות בכל העולם יש יותר.

בחודש שעבר זכתה העיר לשטף של יחסי ציבור מעולים כשאירחה את הסופרבול. אינספור מאמרים הפליאו בשבחי הארגון והמחויבות של התושבים, אבל לא פחות בשבחי האווירה והתרבות הספורטיביים ששוררים בעיר.

אינדיאנפוליס קיבעה את מעמדה סופית כאחת מערי הספורט המובילות באמריקה. ובארצות הברית, עיר ספורט זו עיר שנמצאת גבוה בהיררכיה. תשאלו את פייטון מאנינג, שגם לאחר עזיבתו אינדיאנפוליס תשרוד. וככל הנראה גם תמשיך את הצמיחה.