מי יכול לאשר את המינוי של משה אשר

פרשת בראון־חברון, היתה פרשת קו המים שבה הופקעה מהממשלה הסמכות למינויים בכירים בשירות הציבורי. בעקבותיה קמה ועדת שמגר שהמלצותיה עוגנו בהחלטת ממשלה: מעתה, היועץ המשפטי לממשלה, ואחר כך גם פרקליט מדינה, ימונו בידי ועדת איתור.

המינוי שהסתבך רה"מ: ביקשתי לעכב מינוי אשר נתניהו אמר אמש כי ביקש לעכב את העלאת הנושא עד שהיועמ"ש יברר את הסוגיה תומר אביטל והדר קנהלכתבה המלאה

באופן כמעט זהה, הוקמה ועדת האיתור לבחירת מנהל רשות המסים. "ואז באה פרשת השחיתות ברשות המסים", כותב השופט אליקים רובינשטיין, "במכתבו מיום 28.1.07 כתב היועמ"ש מני מזוז לשר האוצר דאז, כי 'בנסיבות שנוצרו כיום (החקירה הפלילית, שלימים הניבה הרשעות - א"ר) קיימת חשיבות עליונה להבטיח כי המינוי של מנהל רשות המסים ייעשה בהליך מקצועי־תחרותי־שוויוני, תוך שקיפות, וכי המינוי יהיה נקי מכל רבב או חשד של שיקולים זרים'". כך בהחלטת ממשלה הוקמה ועדת האיתור שבחרה פה אחד את משה אשר למחליפו הקבוע של יהודה נסרדישי. שר האוצר יובל שטייניץ החליט לדחות את ההמלצה, ואשר עתר לבג"ץ שניצב בפני הדילמה הקלאסית: האם להתערב בשיקול דעת של שר במינוי בכיר בשירות הציבורי? ומי הממנה? הפוליטיקאי או ועדת האיתור המקצועית?

בג"ץ (הרכב השופטים אליעזר ריבלין, עוזי פוגלמן ואליקים רובינשטיין) קיבל את העתירה ב־29 בינואר וקבע כי על שטייניץ להביא את מועמדות אשר לאישור הממשלה. נקודת המוצא של בג"ץ, שגובשה בעתירות רבות שנגעו למינויים ופסילתם: "רק בהימצא טעם מהותי לדבר, יוכל הגורם הממנה לסטות ממסקנותיה של ועדת איתור, שלא נמצא כי פגם נפל בפעולתה". משקל ההמלצה הוא "כמעט מכריע", בלשון בג"ץ, כך שנדרש טעם כבד דיו כדי לגבור עליה.

שטייניץ. התנגד להחלטת ועדת האיתור | צילום: אלכס קולומויסקי

וטעם כזה לא נמצא בהחלטת שטייניץ. בג"ץ מונה ארבע סיבות שבגינן "נכשל" שטיניץ בניסיונו לקעקע את ההמלצה: 1. "עברה" הבעייתי של רשות המסים והצורך להשיב את אמון הציבור בה. 2. הרכבה, מקצועיותה ומומחיותה הניכרת של ועדת האיתור שמנתה שני מנכ"לי אוצר בהווה ובעבר (חיים שני ודוד ברודט), ממלא־מקום נציב שירות המדינה (אהוד פראוור), המשנה הכלכלי ליועמ"ש (אבי ליכט) ונציגת האקדמיה (פרופ' צילי דגן). 3. התייחסותה המפורשת של הוועדה, לפני ואחרי דחיית המלצתה, לכישוריו הניהוליים של אשר. 4. הפסול שבשינוי רטרואקטיבי של דרישות התפקיד (הדרישה לניסיון ניהולי הועלתה על־ידי שטייניץ מחמש שנים לשבע שנים, והוספה לה דרישה לניסיון "בתפקיד ניהולי בכיר"). תנאי הסף לתפקיד, כותבים שופטי בג"ץ, פורסמו עם הקמת ועדת האיתור. שטייניץ שינה אותם אחרי שסיימה את עבודתה והמליצה על אשר. "זהו שינוי בכללי המשחק טרם שהמשחק הסתיים", נכתב בפסק הדין.

פוליטיזציית המשפט

אלא שלא רק משפט, אלא גם פוליטיקה יש כאן. פוליטיקאים הבינו מזמן שכדי להעביר מינויים בוועדות איתור עליהם פשוט להשתלט על הוועדות ולקבל את המועמד הרצוי להם בדרך המלך. יש למהלך זה שתי דוגמאות. האחת הינה הוועדה שבחרה את מזוז ליועמ"ש, אז החליף שר המשפטים בממשלת שרון, יוסף לפיד ז"ל את דן מרידור בדוד ליבאי. לפיד ביקש למנוע בכך תמיכה אפשרית (של מרידור) בעוזי פוגלמן כדי לקדם את המועמד הרצוי לממשלה מני מזוז, שההערכה היתה שיסגור את תיק האי היווני נגד ראש הממשלה שרון, כפי שאכן קרה.

לוועדה לבחירת היועמ"ש וינשטיין מונה שר המשפטים לשעבר משה נסים, אשר יחד עם ח"כ יריב לוין, אמור היה לקדם את מועמדותו של השופט נעם סולברג. כאן התרגיל הצליח חלקית: סולברג לא נבחר, אבל סוכלה האפשרות של הוועדה להמליץ על מועמד אחר זולתו, בגלל שלהמלצה נדרשו ארבעה מתוך חמשת חברי הוועדה. הסוף היה שהוועדה העלתה לממשלה ארבעה מועמדים שקיבלו שלושה קולות (ברק־ארז, אגמון, שטרן, ווינשטיין) ומתוכם נבחר וינשטיין.לשטייניץ לא היתה יד ורגל במינוי חברי הוועדה ולכן לא יקבל מבוקשו.

מקרה נוסף בו היתה התנגשות בין פוליטיקאי לוועדה היה כשהוקמה ועדת איתור לבחירת פרקליט המדינה משה לדור. אז דרש שר המשפטים דניאל פרידמן שהוועדה תמליץ על שלושה מועמדים מהם תבחר הממשלה. היועמ"ש דאז מני מזוז, שעמד בראש הוועדה לבחירת הפרקליט, התעקש על כך שהוועדה תמליץ על מועמד אחד בלבד. מזוז ניצח, בין היתר, כי הצליח לשכנע את חברי הממשלה בעמדתו. זו לא הייתה משימה קשה מדי עבורו כי בממשלת אולמרט היו לא מעט שרים שהיו תחת בדיקה או חקירה פלילית, והם חששו להתעמת עם מזוז שהבהיר כי התערבות במינוי פרקליט מדינה, במצבם, אינו צעד כשר במיוחד.

ובכל זאת, וכאן השאלה הגדולה - אם הוועדה ממליצה על מועמד אחד, כמו במקרה של אשר - רוב הסיכויים שהוא יתמנה, בגלל ששרים אינם ששים להתעמת עם המערכת המשפטית. מצד שני, אם הוועדה ממליצה על מספר מועמדים וההכרעה ביניהם תעבור לממשלה - רוב הסיכויים שהנבחר יהיה המועמד המועדף עליה (כפי שקרה במקרה של וינשטיין). זאת בגלל יכולתה "להעלות לגמר" את המינוי המועדף. בין שתי האפשרויות, נדמה שהדרך הדמוקרטית יותר היא השנייה - אם המועמד הממשלתי זוכה לתמיכת ועדת האיתור אין סיבה לפסול אותו. אחרי הכל, המועמד צריך לעבוד מול השר והממשלה.

חשש שיתחיל לובי

לדברי ד"ר אמנון רייכמן, מומחה למשפט מנהלי וחוקתי, מאוניבריסטת חיפה: "מקרה אשר הוא דוגמא קריטית לסכיזופרניה בשאלה האם אנו סומכים על פוליטיקאים שלנו או רק על עובדי הציבור? אנחנו פשוט לא מחליטים. כשוועדות מציעות יותר ממועמד אחד, יתחיל לובי לפני, והמועמדים ישחרו לפתחי הפוליטיקאים. כשהמתוחכמים יותר יסתירו את דעתם אבל בסוף יבחרו במועדף עליהם, ואצל הפחות מתוחכמים, נדע מיד במי הם תומכים. גם האפשרות השניה, שוועדת האיתור תציע רק מועמד אחד, אינה טובה. כי המועמד תמיד יוכל ללכת לבג"ץ שיבדוק את סבירות החלטת השר". רייכמן מציע כי "ככל שמדובר בתפקיד שיפוטי (יועמ"ש, פרקליט מדינה) המשקל הגדול בבחירה יהיה של הוועדה. אבל במקרה כמו רשות המסים, בה לתפקיד יש ממד של מדיניות - משקל הדרג המדיני יהיה גדול יותר".

פרופ' אמנון רובינשטיין עם זאת, דווקא מסתייג מוועדות האיתור. "תפקיד הממשלה הוא למנות, ותפקיד המשפט למנוע את המינוי רק אם יש בו פגם בולט - מעשה לא חוקי, קלון, מניע מפלגתי מובהק. ניסיון העבר מוכיח שפוליטיקאים ידעו למנות מינויים ראויים. למשל שני השגרירים המוצלחים לאו"ם, אבא אבן ובנימין נתניהו, היו מינויים פוליטיים. גם המינוי של אהרון ברק ליועץ משפטי לממשלה היה מינוי פוליטי. מנגד יש לא מעט דוגמאות למינויים כושלים בידי ועדות איתור".

בהמלצה פה־אחד על משה אשר כאילו אומרת הוועדה שבין עשרות ומאות מועמדים פנימיים ורואי חשבון חיצוניים אין אף אדם ראוי זולת משה אשר. קשה לקבל עמדה זו, אלא שבג"ץ, שבעבר הכשיר ברוב המקרים את שיקול דעת השר, ניצב בפני סיטואציה חריגה של מעשה אפוי. שטייניץ מנהל אולי מלחמה מוצדקת, אבל זו מלחמת מאסף מאוחרת אחרי שהסוסים כבר עשו את שלהם.