אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
העליון: אין להעניש לקוח על אי התייצבות עורך דינו צילום: shutterstock

העליון: אין להעניש לקוח על אי התייצבות עורך דינו

בית המשפט העליון קבע כי אי התייצבות עורך דין לדיון אינה סיבה לדחיית תביעה, זאת למרות ש"ניתן להבין את תסכולם של בתי המשפט מול 'תרגילים' כאלה ואחרים"

12.03.2012, 12:08 | ענת רואה

בית המשפט העליון ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות תביעה משום שעורך הדין שייצג את התובע הפגין לכאורה זלזול בבית המשפט על ידי כך שלא התייצב לדיון.

הרכב השופטים, שכלל את יורם דנציגר, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן, קבע בפסק הדין כי רק במקרים נדירים יש "להעניש" לקוח על התנהגות פרקליטו והמקרה הנוכחי, שבו התובע עצמו התייצב לדיון, אינו אחד מהם. לערעור שהוגש לבית המשפט העליון צורפה גם לשכת עורכי הדין שביקשה להביע את עמדתה העקרונית כ"ידיד בית המשפט". הלשכה, באמצעות עו"ד נועה אפיק, תמכה בקבלת הערעור ובביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי. בעקבות החלטת העליון חזר התיק למחוזי שידון בו לגופו.

המקרה המדובר החל בדרישה לביטול פסק בוררות שהגיש אדם בשם ישראל בן אהרון, באמצעות עו"ד מרדכי וייס, לביהמ"ש המחוזי בירושלים. במרץ 2010 נקבע דיון בתיק בפני השופטת רות שטרנברג־אליעז, שאליו התייצב בן אהרון אך עו"ד וייס נעדר ממנו. בן אהרון טען בדיון כי וייס מאושפז בבית החולים, אך עוה"ד שייצג את הצד השני טען כי ההיעדרות היא "טקטיקה של ניהול התיק", ואף דיווח שוייס התייצב לדיון אחר בבית משפט השלום, שהתקיים יום קודם לכן.

השופטת שטרנברג־אליעז דחתה בתגובה את המשך הדיון והורתה לווייס להמציא לה אישור רפואי. בפסק הדין של בית המשפט העליון נכתב כי עו"ד וייס המציא לשופטת שטרנברג־אליעז אישור מרופאת משפחה המאשר כי אושפז, וזאת במקום אישור מבית החולים. בהמשך הגיש וייס אישור לעיניו של בית המשפט בלבד מחמת סודיות רפואית. אולם השופטת קבעה כי אף שאפשרה לפנים משורת הדין לעו"ד וייס להגיש לה מסמך רפואי, החלטתה זו לא קוימה. במקביל, דחתה שטרנברג־אליעז את עתירתו של בן אהרון על הסף בנימוק שסיכויי הבקשה לביטול פסק הבוררות קלושים ביותר.

במסגרת הליך הערעור לבית המשפט העליון, טענה לשכת עורכי הדין כי לבית משפט יש כלים שונים להתמודד עם חוסר שביעות רצון מהתנהלותו של עורך דין מלבד דחיית התביעה לגופה. הלשכה טענה כי בית המשפט המחוזי צריך היה להסתפק במסמכים הרפואיים שהציג וייס ולתת בו אמון. בנוסף טענה הלשכה כי הלקוח אינו צריך לשאת במחדלי עורך דין שמייצג אותו.

השופט דנציגר, שכתב את פסק הדין העיקרי, קבע כי דחיית בקשה או תביעה רק בשל אי־התייצבותו של עורך דין תיעשה רק במקרים נדירים ביותר, שבהם לא ניתן להתמודד עם אי־ההתייצבות באמצעים קלים יותר, כמו הטלת הוצאות אישיות על עורך הדין. לדברי דנציגר, דחיית הבקשה בוודאי אינה במקומה כאשר התובע עצמו התייצב לדיון ורק עורך דינו נעדר ממנו.

בשולי פסק הדין, הוסיף השופט רובינשטיין כי אף שוייס לא נהג כשורה בעניין המצאת האישור הרפואי, אין בכך הצדקה כדי לבטל את ההליך. רובינשטיין הוסיף כי "מעבר לתיק זה, ניתן להבין לא אחת את תסכולם של בתי המשפט מול אי־הופעה או 'תרגילים' כאלה ואחרים של בעלי הדין או מייצגיהם".

בהתייחס ללשכת עורכי הדין, כתב רובינשטיין כי "אין לנו ספק במאמציה לנהל הליכי משמעת נגד עורכי דין שסרחו חלילה. אולם מאמצי הלשכה צריכים להיות מכוונים לחינוך מקצועי אתי מתמיד, בצד ענישה אכיפתית, כך שיצומצמו ככל האפשר מקרים של סגירת תיקים בשל מחדלי המייצגים".

תגובת עו"ד מרדכי וייס: "אנו מוקירים את הצטרפות לשכת עורכי הדין לערעור, עקב החשיבות של העניין לכלל עורכי הדין בישראל, אנו שמחים שביהמ"ש העליון תיקן את העוול הנורא שנגרם למערערים עקב פסק הדין המטעה של בית המשפט המחוזי, כך צפינו שיקרה וכך אכן קרה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות