אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
לאלף את הגרפיטי

לאלף את הגרפיטי

אמנות הרחוב בישראל זוכה לאחרונה לחיבוק ממסדי: תערוכה בתל אביב, פסטיבל בחיפה ומתחם מיוחד בירושלים. "כלכליסט" בודק אם המעבר מהמחתרת למיינסטרים טוב ליצירה

14.03.2012, 09:41 | נטע שמעוני

"לא צריך לשנות משהו ביחס הרשויות לאמנות הרחוב", אומר klone, אחד מאמני הרחוב הדומיננטיים בישראל. "יש מחיקות של ציורים וזה מעולה, זה מסנן, מחדש ומדרבן ליצור עוד". גם jack tml מעדיף ליצור את הגרפיטי שלו מחוץ לחוק: "חלק מהמהות של אמנות הרחוב היא העובדה שמדובר בפעולה לא חוקית, זו דרך חיים וכך זה צריך להישאר". אבל בין אם זה טוב או רע, נראה שהדברים לא יישארו כשהיו. בשנתיים האחרונות חל שינוי ביחס הרשויות לאמנות הרחוב בארץ. יוזמות - ובהן תערוכת אמנות הרחוב של מוזיאון ת"א, פרויקט "טאבולה ראסה" בירושלים ומתחם רחוב מסדה בחיפה - מספקות לאמנים דרך חוקית להתבטא ולעיריות תדמית צעירה ומעודכנת.

לפי החוק, שבעיריות מקפידים לאכוף, מי שייתפס מצייר על קירות ללא רשות יקבל שנת מאסר וקנס כספי בסך 700 שקל לפחות, לא לפני שימחק את הציור. אבל זה לא מפריע לעיריות להזמין את אמני הרחוב להשתתף באירועים ממוסדים, להקצות להם קירות לציור חופשי להנאת הציבור, וליזום תערוכות שמקדמות יצירה שהן עצמן הוציאו מהחוק.

בת"א, למשל, התקיים במסגרת "לילה לבן" הפנינג אמנות רחוב, ובנמל יפו הקצתה העירייה קירות עצומים לציורי קיר בפרויקט משותף עם חברת האופנה קסטרו. בחיפה נערך בסוכות, בשיתוף העירייה, פסטיבל אמנות רחוב המוקדש ליצירה מקומית; ובירושלים העניקה העירייה לאמנים את רחוב שושן, עם היתר חופשי וחוקי לציור על הקירות.

האם מדובר בשינוי לטובה? בכל העולם הפך הגרפיטי, נחלת המורדים והמוחים במאה ה־20, לזרם לגיטימי ורווחי של אמנות עכשווית במאה ה־21.

שינוי הסטטוס הזה יוצר מתח בין האופי החתרני והאנטי־ממסדי של אמנות הרחוב ושל האמנים, ובין הרצון להיחשף, להתפרנס וליהנות מהלגיטימציה. "כלכליסט" בדק את המיזמים החדשים ואת השינוי ביחסים בין האמנים לרשויות בערים הגדולות בישראל.

 

תל אביב: שטחים יעודיים

סיבוב קצר באזור התחנה המרכזית ובמוסכים הישנים של שכונת פלורנטין יגלה עבודה של klone - דמויות של שועלים וציפורים - כמעט בכל פינה. אף על פי שהרשויות מזמינות אותו להשתתף באירועים ומיזמים, klone לא חש בשינוי הגישה כלפי העבודה שלו ברחוב. לדבריו, העירייה מעוניינת לשתף פעולה רק עם אמנים שיכולים להתאים עצמם למסרים שהיא רוצה להעביר, למשל צייר הקירות הוותיק רמי מאירי. "אנשים חושבים שיש חיבוק ממסדי, אבל האינטרס של הרשויות ברור", הוא אומר. מה שמפריע לו יותר הוא דווקא היחס של התושבים בעיר לעבודה שלו: "כל אחד מרגיש שהעיר שייכת לאבא שלו, אנשים מרגישים נוח להעיר ולהציק לי בזמן העבודה. אבל באופן כללי העבודה בארץ הרבה יותר נוחה ופשוטה מאשר במדינות אחרות שעבדתי בהן, שם מסתובבים שוטרים סמויים שמחפשים אמני גרפיטי. בארץ השוטרים עסוקים יותר בחיפוש אחר סוחרי סמים ופושעים".

עבודה של klone, תל אביב עבודה של klone, תל אביב עבודה של klone, תל אביב

"בתל אביב־יפו ישנה אמנות רחוב רחבה מאוד - מציורי קיר, כדוגמת הציורים של רמי מאירי ואבי בליטשטיין, דרך נגני רחוב ועד פסלי חוצות המוצבים בעיר", נמסר מעיריית תל אביב. "העירייה מכירה בייחודה של אמנות הרחוב ואף מוצאת לנכון לתת לה במה במקומות המוקצים לכך. לעתים העירייה, בתיאום עם המחלקה לאמנויות, מכירה בכתובות גרפיטי במקומות מסוימים כציורי אמנות ומשאירה אותן. בתוך כך העירייה מציבה מקומות ייעודיים להצגת גרפיטי ברחוב בן עטר, דרוינוב, בגינת שטראוס, בפארק גלית ובקיר השוק הסיטונאי. כל פעילות אמנותית במרחב הציבורי שלא הוסדרה ומוצגת באופן המהווה עבירה על התקנות והחוקים, מטופלת על ידי גורמי האכיפה. כתיבת גרפיטי על קירות מבנים ציבוריים ופרטיים כאחד היא עבירה פלילית. עובדי האגף לשיפור פני העיר עוברים ברחבי העיר ומוחקים את כתובות הגרפיטי מדי יום. יש להבין כי לעובדי העירייה קשה להבחין בין כתובת גרפיטי 'רגילה' לציור של אמן כזה או אחר".

"המיתוג של תל אביב נעשה בצורה מזויפת ומכוערת, לא באמת מתוך הערכה לעבודות האמנות בעיר", טוענת foma, אחת הנשים הבודדות שעוסקות באמנות רחוב בישראל. לדעתה, מישהו בעיריית תל אביב הבין שאמנות הרחוב תתרום לסטטוס העיר הצעירה והתוססת. "הפעולה ההגיונית במקרה כזה תהיה לשמר ציורי קיר מושקעים ולהקצות אזורים במיוחד למטרה זו, כמו שקורה בברלין", היא מסבירה, "אבל אני מרגישה מגמה הפוכה. עיריית תל אביב משקיעה הרבה יותר מאמצים ב'ניקוי' קירות העיר. הפרויקט בנמל יפו, לדוגמה, שהיה צבעוני ומוצלח, עם פוטנציאל להוות אטרקציה תיירותית, נמחק כאילו מעולם לא היה". foma, שהציגה בפברואר תערוכה בגלריה אלפרד בעיר, מסכמת חמש שנים של יצירה בטכניקת שונות כמו סטנסיל (הדבקה), אקריליק, צילום וציור, ושילוב בין כולן. בעבודותיה היא יוצרת דמויות עגמומיות מקווים עדינים ומלאי רגש. "בסופו של דבר לא מעניין אותי אם מוחקים עבודות ואם יש הבדל ביחס של הרשויות לעבודות שלי", היא אומרת. "אני לא יוצרת בשביל העירייה אלא בשביל האנשים ברחוב, ואם עבודה שלי מרגשת אותם הקיום שלה מוצדק".

עבודה של foma, תל אביב עבודה של foma, תל אביב עבודה של foma, תל אביב

ירושלים: מקימים ועדה

ג'ק (jack tml) מעדיף לא לקרוא לעצמו אמן רחוב, אף על פי שהוא פועל ברחובות כבר יותר משמונה שנים. "אני מעדיף להגדיר את עצמי כמי שעוסק באמנות ולא כאמן", הוא מסביר. לדעתו אין ממש רנסנס של אמנות רחוב בבירה. "היום כל העיר מפוצצת בעבודות ובכתובות של ילדים שרוצים להביע את עצמם, ורוב העבודות הן תת־רמה". ג'ק עובד בעיקר בירושלים, אך מבחינתו אין הבדל מהותי ביחס של הרשויות בערים השונות. ההבדל החשוב מבחינתו הוא ביחס התושבים לגרפיטי. "בתל אביב יש עכשיו מעין גל - להעריץ אמנות רחוב הפך לאופנתי. אמני רחוב שהתחילו לצייר לאחרונה בתל אביב, ואין להם ידע או מושג בתרבות הרחוב, מקבלים הכרה ומציגים בתערוכות, אך באותה קלות שזה בא כך זה ייעלם. בירושלים אנחנו עוד לא שם". בניגוד לחבריו, ג'ק דווקא מפגין הבנה כלפי אוכפי החוק: "כדי לעשות אמנות רחוב צריך לדעת שלפעמים תיתפס. אני מכיר כמה אמנים שנעצרו, זה חלק מחוקי המשחק. מי שבאמת רוצה לעשות אמנות רחוב, צריך להיות מוכן למקרים לא נעימים עם המשטרה".

עבודה של jack tml, ירושלים עבודה של jack tml, ירושלים עבודה של jack tml, ירושלים

"עיריית ירושלים משקיעה בשלוש השנים האחרונות משאבים רבים בפיתוח תחום התרבות בכלל ותחום האמנות בפרט", מגיבים בדוברות העירייה, "תוך שימוש ברחובות, בבניינים ובאתרים השונים (היסטוריים, פוליטיים, חברתיים ופיזיים) כבמה לתצוגה של אמנות עכשווית. העירייה מקיימת פרויקטים שונים של אמנות במרחב הציבורי דוגמת 'טאבולה ראסה', 'מוסללה' (ציורי קרי בשכונת מוסררה) ו'מנופים'".

לגבי אכיפת החוק ושינוי עתידי בגישת העירייה כלפי אמנות רחוב שלא הוסדרה מראש, אומרים בעירייה כי הם "שואפים לאזן בין שימוש במרחב האורבני למטרות יצירה ובין שמירה על המרחב הציבורי. בימים אלה העירייה מקדמת הקמת ועדה מקצועית, שתרכז את פניות אמני הרחוב ותקבע קריטריונים להצגת האמנות הפלסטית ברחוב".

מתוך פרויקט "טאבולה ראסה" בירושלים. מתחם מיוחד שהקצתה העירייה לאמני רחוב מתוך פרויקט "טאבולה ראסה" בירושלים. מתחם מיוחד שהקצתה העירייה לאמני רחוב מתוך פרויקט "טאבולה ראסה" בירושלים. מתחם מיוחד שהקצתה העירייה לאמני רחוב

 

חיפה: מוזיאון ברחוב

"עיריית חיפה מכירה בגרפיטי ורואה בו אמנות לכל דבר", אומר ראש עיריית חיפה יונה יהב, ששמח לספר בהרחבה על ההשקעה באמנות רחוב בעיר בשנה האחרונה. "גולת הכותרת של חיפה מבחינת תרבות הרחוב היתה בסוכות 2011, אז הפכנו את העיר התחתית למוזיאון קטן - על שלושה רחובות בעיר התחתית התקיימה פעילות של אמני רחוב. היו מיצגים של כל מיני סוגי אמנויות - אמנות שחורה, אירופית, אמנות רחוב ומיצגים פלסטיים. בקרוב יוקם אתר אינטרנט הממפה את האמנות בחיפה, ויאורגן סיור שיכלול את עבודות האמנות. אמנות הרחוב אצלנו היא רב תרבותית, ויוצרים אותה ערבים, רוסים, צברים וסטודנטים אורחים שמשתתפים באירועים". אבל גם בחיפה מנסים לשמור על הסדר, להקצות מתחמים קבועים לאמנים ולמנוע מהם לצייר ללא אישור. יהב מסביר: "עשינו לאחרונה סדר בגרפיטי. לא מתאפשרת יצירת גרפיטי בכל מקום. סומנו לאמנים כשישה־שבעה מקומות מוגדרים בעיר, ביניהם רחוב מסדה המפורסם. אנחנו לא מרשים גרפיטי בכל מקום, ומי שנתפס עובר על החוק נענש. יש יחידה מיוחדת של העירייה שמוחקת גרפיטי, ויש יחידה שדואגת לנקות את הקירות המאושרים לציור ולשמר אותם. כרגע אין דרישה מצד האמנים למקומות מורשים נוספים לציור ולעבודה, אך הקירות שהוקצו עד כה מלאים ויפים, והעירייה פועלת לשימור הגרפיטי באזורים האלה".

אונגה מקבוצת ברוקן פינגאז חושב אחרת: "העירייה בחיפה לא באמת מבינה את התרבות של אמנות הרחוב, אלא באה ממקום של מיתוג. זה נראה כאילו מישהו מהעירייה חזר מברלין והבין שאמנות רחוב יכולה ליצור רווחים לעיר. נראה כאילו האמנות שלנו מקבלת לגיטימציה מהרשויות, אבל לרשויות לא באמת אכפת מהעבודות, הם משתמשים בנו כדי להגיע לקהל יעד מסוים. הם לא מבינים שחלק מהותי בתרבות הזאת הוא החופש וחוסר הגבולות. אפילו ברחוב מסדה מורידים עבודות. הם מוחקים הכל, כל העיר מלאה קוביות על קוביות אפורות. זה קורה מאז מלחמת לבנון השנייה – אחרי המלחמה קיבלו תקציב גדול לשיקום העיר והקימו צוות ניקוי גרפיטי".

עבודה של broken fingerz, ברלין עבודה של broken fingerz, ברלין עבודה של broken fingerz, ברלין

קיפ, דסו, אונגה וטאנט, כולם ילידי חיפה, מציירים כקולקטיב תחת השם ברוקן פינגאז כבר מ־2001. שפת הציור שלהם צבעונית ותזזיתית, עם השפעות מקומיקס ומהפסיכדליה. הרביעייה החלה לצייר בחיפה, ומהר מאוד התפשטו ציורי הקיר שלהם. אחרי שבתל אביב נחשפו אליהם, ברוקן פינגאז החלו לעצב הזמנות למסיבות, לצייר בהזמנה ולהשתתף באופן מסחרי באופנה צעירה ובתרבות רחוב. הפינגאז פתחו ברחוב מסדה בחיפה חנות קונספט של אופנת גרפיטי ומוזיקה, חברי הקבוצה יוצרים ביחד ובנפרד עבודות שמגיעות לתערוכות ענק ולאירועים בכל העולם. הם מתמחים גם בתחומים אחרים: קו חולצות בעיצובם, הרכבים מוזיקליים, ליין מסיבות ועוד. בפברואר השיקו את גוסטאון, לייבל עצמאי המורכב מחיפאים צעירים. "אפשר לומר שאנחנו מתפרנסים מהעשייה שלנו", אומר אונגה. "אנחנו עושים עבודות קיר בתשלום, מעצבים אלבומים, מוכרים בגדים שעיצבנו ומעצבים פוסטרים להופעות. דווקא מפני שאנחנו מצליחים להתפרנס מהעשייה שלנו יש לנו יותר כסף להשקיע בצבעים ובחומרים, ולכן אנחנו מציירים יותר ברחוב".

אבל לגבי שיתוף פעולה עם רשויות מקומיות, הם עדיין מתלבטים. "זה שם אותנו במקום קריטי. בעיריות מתקשרים לכל האמנים כדי שיבואו לצייר. מצד אחד אני כן רוצה להציג בערים, אבל מצד שני בתור מי שמגיל 15 עובד ברחובות אני לא רוצה להפוך לעוד רמי מאירי. איך אפשר לעשות פרויקטים מגניבים ולהישאר אנדרגראונד כשעירייה מזמינה אותך לצייר בשבילה?".

"חשוב לציין שאנחנו לא עושים דווקא", אונגה מבהיר, "אם נותנים לנו קיר בלי דרישות אנחנו ניקח, אבל בעיריית חיפה דורשים סקיצות מראש ולכן סירבנו. אנחנו אוהבים לצייר, אבל כשזה בא עם דרישות ותנאים, אנחנו לא רוצים את הכסף ולא מעוניינים בחשיפה. אבל בתל אביב זה פחות סנטימנטלי, זו לא העיר שלנו ולא אכפת לנו לבוא לצייר שם בהזמנת העירייה".

מחומת ברלין עד בנקסי: באירופה ובארה"ב, שיתופי פעולה ממסדיים ומסחריים הם כבר חלק טבעי של אמנות הרחוב

 

בערים הגדולות בעולם, קירות מקושטים בגרפיטי הם פן מקובל בחיים. ברלין היא דוגמה מצוינת, לא מעט בזכות חומת ברלין, שהיוותה מוקד למחאה דרך ציורי הקיר (המפורסם שבהם הציג את אריך הונקר, מנהיגה לשעבר של מזרח גרמניה, מנשק בלהט את ברז'נייב, המנהיג הסובייטי). מאז נפילת החומה אמנות הרחוב התפשטה בכל העיר. בנייני המשרדים בשכונת קרויצברג, למשל, מתקשטים בעבודות בגודל עשרות מטרים של Blu האיטלקי. העירייה לא מגלה סימני התנגדות, להפך, היא מימנה את שיקום החלק המתפורר בחומה המכוסה גרפיטי, באורך 1.3 ק"מ, שהפך ל"איסט סייד גאלרי" - הגלרייה הפתוחה הגדולה בעולם.

גם לונדון ידועה בחזות גרפית מפותחת במיוחד. בנקסי, שקשה לא להזכיר כשדנים בנושא, הוא אולי אמן הרחוב המוערך והמפורסם ביותר כיום. הוא מצייר על קירות בלונדון ובכל העולם, כולל על הצד הפלסטיני של גדר ההפרדה (מוקד משיכה עולמי לאמני גרפיטי). רבים טוענים שהוא האחראי לשינוי בגישתה של עיריית לונדון לגרפיטי - לאחר שבמשך שנים נמחקו מאות עבודות שלו, המוערכות במאות אלפי ליש"ט, נראה שבעירייה הבינו שיש לנצל את הפוטנציאל הכלכלי והתיירותי שיוצרים בנקסי וחבריו ולשמר את הציורים.

בנקסי הוא גם אחד מפורצי הדרך שעוזרים להפוך את אמנות הרחוב לרווחית ומסחרית. למרות הביקורת שלו על תרבות הצריכה ויחסי הכוחות הפיננסיים, הוא מרוויח יפה מעבודותיו. יצירות שלו זכו להצעות חסרות תקדים בתחום - העבודה "ילדת חלל וציפור" נמכרה ב־288 אלף ליש"ט (2.4 מיליון שקל) בשנת 2007. בנקסי גם הוציא חמישה ספרים וביים סרט על אמנות רחוב שהיה מועמד לאוסקר בשנת 2011.

obey, שמרבה למכור עבודות ולהשתתף באירועים בינלאומיים, הוא המקבילה לבנקסי בארה"ב. הוא השכיל להבין את הפוטנציאל העסקי שטמון בתדמית שלו ופתח סטודיו לעיצוב גרפי, חנות בגדים ואתר אינטרנט המספק מוצרים מסחריים במיתוגו, הנמכרים למעריצים בכל העולם.

אחד משיתופי הפעולה המסחריים המעניינים בתחום נרשם בפברואר בצרפת - מלון הבוטיק Au Vieux Panier בפריז הזמין את אמן הגרפיטי Tilt לעצב חדר קונספט מיוחד, שחציו לבן וחציו מכוסה בגרפיטי צבעוני.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות