ישחקו המאמנים לפנינו

האחריות שמוטלת על כתפי המאמן, במרבית ענפי הספורט, היא גדולה, לעתים אף מעבר למשחק עצמו. נוסף על הידע והניסיון המקצועי שמעביר המאמן לשחקניו, יש בכוחו להשפיע בצורה עמוקה יותר על יכולתם הנפשית להתמודד עם לחצים ולעתים אפילו לשמש כמדריך ומנחה מבחינות רבות. הדברים נכונים בעיקר בקרב ספורטאים צעירים, אבל לא רק. העובדה שהמאמנים, כמעט תמיד, הם הראשונים לשלם בתפקידם על חוסר הצלחות של קבוצה או של ספורטאים בודדים, מלמדת על האחריות שמיוחסת להם בחיבור הפרטים לכדי שלם.

דווקא מכיוון שכך, מעניין לבחון את דרישות הסף ממאמנים. אחת הסוגיות המרכזיות שעולות בהקשר הזה היא חשיבותו של הניסיון המקצועי המוקדם. ובתוך כך מתחדדת השאלה האם מאמן חייב להיות שחקן בעברו כדי להבין ולהכיר את המצבים שמולם מתמודדים שחקניו, במגרשים ומחוצה להם? יורם ארבל, מבכירי וותיקי שדרני הספורט בישראל, טען כי הוא מרגיש בנח כשלצדו נמצא פרשן ששיחק את המשחק בעברו. "בניגוד לפרשנים שמגיעים מעולמות אחרים", אמר ארבל, "שחקני עבר שמשמשים כפרשנים, מבינים באמת את נפשו של הספורטאי ויכולים, בהתאם, לנתח את המציאות מתוך היכרות והבנה עמוקה שלה". על אותו המשקל, אפשר לתהות על חשיבותו של ניסיון המשחק המוקדם בקרב מאמנים. התשובה, מסתבר, טמונה בענף הספורט שאותו בוחנים.

בזמן שבכדורגל מרבית המאמנים מגיעים מתוך המשחק וכוכבים רבים פונים לאימון, בכדורסל רוב המאמנים לא שיחקו כדורסל מקצועני ומרבית הכוכבים נמנעים מקריירת אימון לאחר פרישתם.

הנתונים בעניין הזה מעניינים: מבט על ליגת־העל הישראלית בכדורגל מלמד על כך שמרבית המאמנים (כ־90%) היו שחקני עבר בליגת הכדורגל הבכירה. רובם אף היו שחקנים בכירים בנבחרת הלאומית הבוגרת: משה סיני, טל בנין, ראובן עטר, יוסי אבוקסיס, רן בן שמעון, יוסי מזרחי, גילי לנדאו, ניר לוין, שייע פייגנבוים ואחרים. ובכלל, מרבית כוכבי נבחרת הכדורגל הלאומית לדורותיה הפכו לימים למאמנים. מיצחק שניאור, נחום סטלמך, צביקה רוזן, שפיגלר ושפיגל, דרך מלמיליאן, אוחנה, קלינגר ונמני ואפילו עד לאריק בנאדו, שמשמש בימים עוזר מאמן במועדון נעוריו. מנגד, טבלת מאמני ליגת־העל בכדורסל חושפת מציאות כמעט הפוכה, שלפיה מרבית מאמני הליגה כלל לא שיחקו כדורסל מקצועי כבוגרים ולבטח לא הגיעו לרמות הבכירות של מקביליהם בכדורגל. דן שמיר, אריאל בית הלחמי, עופר ברקוביץ', אריק אלפסי, דני פרנקו מעולם לא היו שחקנים מוכרים ומרבית כוכבי נבחרת הכדורסל הלאומית לא פנו עם סיום פעילותם המקצוענית לקריירת אימון. תנחום כהן־מינץ, בועז ינאי, מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד, עדי גורדון ורבים אחרים סיימו את קריירת המשחק ולא בחרו, בשונה מעמיתיהם הכדורגלנים, באימון כנתיב ישיר להמשך דרכם.

רן בן שמעון. 90% ממאמני ליגת העל הם שחקנים לשעבר. מרביתם "כוכבים" לשעבר | צילום: ראובן שוורץ

לא רק בישראל

חשוב להדגיש שהמקרה הישראלי אינו יוצא דופן. השוואה בין 16 הקבוצות האחרונות בליגת האלופות ל־16 הקבוצות האחרונות ביורוליג מעלה כי נשמרים יחסים דומים מאוד לאלו שהוצגו במקרה הישראלי. מחצית ממאמני הקבוצות האירופיות הבכירות בכדורסל לא שיחקו כדורסל כבוגרים. זה מספר גבוה פי ארבעה ממאמני הכדורגל הבכירים ביבשת שלא שיחקו כדורגל מקצועי.

מובן כי בשני הענפים ניתן למצוא גם מקרים חריגים, אולם העקביות של הנתונים מצביעה על הבדלים מהותיים בין הענפים ומצריכה מבט עמוק על המצב בניסיון להסבירו. כיצד, אם כך, ניתן לפרש את המסלול הישיר והטבעי, ממשחק לאימון, שעושים כוכבי הכדורגל לעומת ההימנעות של כוכבי הכדורסל מאימון לאחר הפרישה?

ההסבר הראשון, ואולי המרכזי, קשור להבדל העקרוני בין הענפים. גודל המגרש, מספר השחקנים ובעיקר מערכת החוקים בכדורסל מאפשרים למאמן להשפיע על המשחק עצמו הרבה יותר מאשר מאמן כדורגל. בעוד שמאמני הכדורסל יכולים לבצע חילופים באופן בלתי מוגבל, להכתיב תרגילים בכל התקפה, לשנות הגנות בכל עת ולקחת פסקי זמן תוך כדי המשחק עצמו, מוגבלים מאמני הכדורגל ביכולתם לשלוט על המשחק. יש הטוענים כי בכדורגל, בשל יכולתו המוגבלת של המאמן להשפיע על המשחק, חשובה יותר דמותו של המאמן מאיכויותיו האסטרטגיות. העמדה בסיסית נכונה על המגרש והעלאת המוטיבציה של השחקנים נתפסת לעתים, בכדורגל, כחשובה יותר מטקטיקה כזאת או אחרת. תשובת ה"טקטיקה שמקטיקה" שנתן אלי אוחנה לשאלות טקטיות שאליהן נדרש בכמה מקרים, משקפת בדיוק את הרעיון.

מאמן שהיה שחקן מוכר בעברו, יכול למלא, ברוב המקרים, את הפונקציה של "הדמות" בצורה מוצלחת יותר. כדי ליצור משמעת ומחויבות קבוצתית, מספיקה כריזמה של מאמן, שיכולה להישען על עברו המפואר כשחקן. ההנחה היא ששחקן עבר מוצלח, שזכה להערכה והערצה על ידי השחקנים שאותם הוא מאמן, יוכל לתרגם את מעמדו ולהשפיע על שחקניו. אבי נמני ואלי אוחנה, שהיו סמלים של מועדוני כדורגל בישראל, הפכו למאמנים של קבוצותיהם בדיוק מהסיבה הזאת. איך ניתן להסביר אחרת את הנטייה למנות שחקני עבר לאימון נבחרות לאומיות בכדורגל, בלי ניסיון אימון כלשהו?

יש הטוענים כי לדמות המאמן, כשחקן עבר נערץ, יש אולי גם משקל מול האוהדים ולא רק בפני השחקנים. מכיוון שקהל הכדורגל נתפס כאגרסיבי יותר מקהל הכדורסל, עברו של המאמן יכול לשמש כהצדקה והגנה מול הקהל.

עודד קטש. דווקא בכדורסל רוב המאמנים לא היו שחקנים גדולים, אם בכלל | צילום: ראובן שוורץ

איפה הכסף?

את הפער בין המאמנים במשחקים השונים, כמו בהרבה מקרים אחרים, ניתן גם להסביר במונחים כלכליים. סכומי הכסף שמתגלגלים בכדורגל, בהכללה, גבוהים יותר מאלו שבכדורסל. על כן, שחקני עבר שהורגלו להשתכר סכומים גבוהים, יוכלו למצוא שכר הולם במשרות אימון בכדורגל. זאת לעומת שחקני כדורסל לשעבר שיתקשו לזכות בתגמול כלכלי זהה בכדורסל. מכיוון שכך, יעדיפו במקרים רבים כוכבי הכדורסל לממש את הפוטנציאל הכלכלי שלהם בזירות אחרות.

נוסף על כך, מאותן הסיבות בדיוק, בענף הכדורגל ניתן להרוויח סכומי כסף לא מבוטלים גם בליגות נמוכות. בכדורסל, לעומת זאת, השכר בליגות המשנה זעום ושחקנים רבים פורשים מהענף בגיל צעיר, מה עוד שגם כך מספר השחקנים שיכולים לשחק בליגה הבכירה מצומצם יותר באופן ניכר. המשמעות היא ששחקני כדורסל רבים מתחילים בקריירת אימון מוקדמת, או כדי להשלים הכנסה בזמן שהם משחקים בליגות נמוכות, או כדרך להישאר בענף לאחר שנפלטו ממנו בגיל צעיר. הניסיון שלהם באימון מקנה להם מאוחר יותר את כרטיס הכניסה לקבוצות הגדולות, גם ללא ניסיון משחק ברמות הגבוהות.

לא זאת בלבד, מחקרים מלמדים על כך שכדורגלנים מגיעים ממעד סוציו־אקונומי נמוך יותר. הסיבות לכך מגוונות וקשורות לתהליכים היסטוריים ותרבותיים, אך בשורה התחתונה, לחלקם אפשרויות התעסוקה מחוץ למשחק מוגבלות יותר. לכן, מיד עם פרישתם, מחפשים כדורגלנים תפקידים בעולם הכדורגל. הכדורסלנים, לעומת זאת, שבאים ברובם ממעמד אחר, יוצאים לשוק אחרי הקריירה הספורטיבית כדי לחפש הצלחה בעולמות מגוונים יותר.

האם יש מודל מוצלח יותר? קשה למצוא תשובה חד־משמעית. בבדיקה שנערכה בליגת הכדורסל האמריקאית (NBA) נמצא כי למאמנים ששיחקו בליגה יש מאזן ניצחונות טוב יותר בהשוואה למאמנים שלא שיחקו בה. עם זאת, כדאי לקחת את הנתונים בעירבון מוגבל, משום שפעמים רבות מאמנים שהגיעו לתפקיד לאחר קריירת משחק מרשימה, זוכים לקבל קבוצות טובות יותר ממאמנים שעשו את הדרך הישירה לאימון. ולכן, קשה לקבוע שהישגיהם של הראשונים נובעים דווקא מניסיונם או מיכולתם.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת ספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר־אילן