אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

חקר ביצועים: שבוע של דחיית מרפסות ואהבת איראנים

וגם: אפליקציית הציור שחוגגת אנושיות טהורה, המיזוג בין דש איפקס ומיטב, הקוד האתי של תשובה, הומופוביה רוסית ומוות בתנאי צנע

22.03.2012, 10:03 | כתבי כלכליסט
קמפיין נגד מלחמה: לאהוב איראני ולנוח

אחרי שניסו לקחת את הכוח לידיים בתחום הכלכלי, לאחוז מחדש במושכות הדמוקרטיה באמצעות פייסבוק ועבודת רגליים, השבוע הישראלים ניסו לעשות את זה בזירה המדינית־ביטחונית. קמפיין האהבה לאיראנים באמצעות כרזות בפייסבוק שטף השבוע המוני ישראלים, רובם לא פגשו איראני מימיהם וקרוב לוודאי שלא אהבו אחד כזה. אבל כל האהבה הזאת היא תגובת הנגד המתבקשת לקמפיין המלחמה הממשלתי. היא תגובת הנגד המתבקשת לכל מלחמה, גם אם מדובר במלחמת ההישרדות של מעמד הביניים ובמלחמה שלו על זכויותיו. הישראלים שיצאו לרחובות בקיץ בכל כוחם ולא השיגו כמעט דבר עייפים מלהיאבק. לא פלא שכל מה שהם מסוגלים לעשות עכשיו זה לחבק.

קרן צוריאל־הררי

אפליקציה שנהפכה ללהיט: Draw Something הוא הליגה האנושית

Draw Something Draw Something Draw Something

ספירת ביניים, יום שלישי בצהריים: משישי בלילה ביליתי יותר מ־42 שעות מול האייפון. לא הרגתי חזירים, לא שלחתי אימיילים וסמסים. ציירתי ציורים מטופשים וציחקקתי ללא שליטה. זה מרגיש טוב, אבל נדמה לי שאני זקוקה לעזרה. שלום, קוראים לי מיכל ואני מכורה ל־Draw Something. יש סביבי עוד 30 מיליון מכורים, וקצב הצמיחה, או שמא הנפילה, רק גובר. אנחנו מציירים זה לזה ציורים, וכל אחד מנסה לנחש מה צייר לו האחר. אני מציירת, הוא מנחש, הוא מצייר, אני מנחשת, ואז אני, ואז הוא, וחוזר חלילה. זה משחק פשוט, אבל עם אתגרים. זה משחק מצחיק. ומדביק. ובעיקר זה משחק אינטימי, מול בן אדם. כמו פעם, בילדות. והוא מאפשר להיחשף לצד היצירתי של אנשים, חברים וזרים, ומפגיש את עולם הדימויים והכישרון שלי עם שלהם. אני יודעת שאי אפשר להאמין למילה של מכורה, אבל Draw Something פשוט חוגג אנושיות טהורה.

 

מיכל פלד פליישר

 

רפורמת הנדל"ן קרסה בכנסת: ביבי ניצח את נתניהו

בנימין נתניהו, צילום: מרק ישראל סלם- ג בנימין נתניהו | צילום: מרק ישראל סלם- ג'רוזלם פוסט בנימין נתניהו, צילום: מרק ישראל סלם- ג

רק לעתים נדירות מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, אבל השבוע זה קרה. גדודים של ארגונים חברתיים, שומרי סביבה ומתנגדי טייקונים עלו לכנסת להילחם ברפורמת המרפסות של בנימין נתניהו, אבל ביום שני בערב זה נראה קרב אבוד. הישועה באה מכיוון מפתיע - ראש הממשלה עצמו. נקודת התורפה היתה הסעיף של מיצוי כושר ההשתכרות, שמוסיף לקריטריונים לזכאות לסיוע בדיור גם עבודה במשרה וחצי לפחות לכל משפחה. כשנתניהו צפה בש"ס וישראל ביתנו נלחמות על העניין בחירוף נפש, מבהירות מפורשות שאין כאן מקום לפשרות, הוא נזכר שהן, וגם הוא, בתקופת בחירות. אז הוא הודיע שהוא רוצה לחשוב על הסעיף הזה ועל כל התוכנית מחדש. כך קרה שהרפורמה שנולדה בכוונה טובה ונהפכה למפלצת בידי פוליטיקאים צמאי כוח - קמה על יוצריה שנאלצו להרוג אותה. הציבור יכול לנשום לרווחה.

שי פאוזנר

דש איפקס ומיטב מתמזגים: ברקת בקול ענות חלושה

אלי ברקת, צילום: עמית שעל אלי ברקת | צילום: עמית שעל אלי ברקת, צילום: עמית שעל

אלי ברקת, האיש שעשה את הונו מהימור על שלושה מתכנתים צעירים שקראו לעצמם צ'ק פוינט, נכנס לשוק ההון המקומי ברעש גדול. הוא קנה את בית ההשקעות דש איפקס לפי שווי של מיליארד שקל, ניסה למזג אותו עם חברת ביטוח גדולה ושלח את מקורביו להבטיח למשקיעים כי הוא כאן להרבה שנים. אבל רק שנתיים עברו, והשבוע הוא מיזג את דש עם מיטב, צעד שהוא הכרזה מפורשת על כך שוויתר, לפחות כרגע, על החלום להיהפך לטייקון פיננסי. כשנה לפני הפצעתו של ברקת, אגב, רון לובש ואמיר קס למדו בפריזמה את אותו שיעור: בשוק ההון לא מספיק להגיד "תראו אותי, אני גדול" בשביל להיות גדול. צריך ניסיון, ותק, אמון מהמשקיעים, מסורת. ולא, במסורת הכוונה היא לא לנוהג הישראלי המקובל של להתחיל בחגיגה ולגמור בקול ענות חלושה.

עומרי כהן

הפילוסופיה של השליטה: תשובה מנסח קוד אתי

יצחק תשובה, צילום: גיא אסיאג יצחק תשובה | צילום: גיא אסיאג יצחק תשובה, צילום: גיא אסיאג

"יש לנו חובה מוסרית לגבות חברות שנמצאות בתקופות קשות כדי לעזור להן לשקם את עצמן. כך נהגתי בעבר, כך אנהג גם בעתיד; אני לא מכיר דרך אחרת". את העיקרון הזה, כקוד אתי לבעלי שליטה בחברות, ניסח השבוע יצחק תשובה. כך הוא נהג בעבר, למשל כשעמד מאחורי דלק נדל"ן, הזרים כמה מאות מיליוני שקלים ובדרך תפר לבעלי האג"ח תספורת של 30%. מבחינת תשובה, הוא מילא את חובתו המוסרית, גיבה את החברה ועזר לה לשקם את עצמה. אבל כדאי לזכור שבכלכלה תמיד צריך לשאול "כמה?", גם כשמדובר במוסר: כמה עמוקה החובה המוסרית? ובהתאם, כמה גדולה העזרה? כמה בעל השליטה מוכן לשלם בתמורה? וכמה גדול הפער בין איך שתשובה תופס את הדברים לאיך שהם נראים בעיניים של כל השאר?

גולן פרידנפלד

הומופוביה במשחקים: אולימפיאדת החורף בעידן אפל

זה היה שבוע קשה להומואים ברוסיה. אחרי שבסנט פטרבורג אסרו על יציאה מהארון, בית המשפט בקרסונדר אסר על הקמת "בית גאה" שיארח את הספורטאים והעסקנים ההומואים שיגיעו בחורף 2014 לעיר סוצ'י, לאולימפיאדת החורף. בית כזה כבר פעל בוונקובר 2010, ואמור לפעול בלונדון בקיץ הקרוב, אבל החלטת בית המשפט היתה חריפה ובוטה, ובין השאר קבעה שמלחמה בהומופוביה היא "בלתי מוסרית". שום דבר מהרוח האולימפית שחוגגת את גדולתו של האדם, מרסקת גבולות בין מדינות ומייצרת אחדות גלובלית לא נשאר בהחלטה הזאת, אבל הוועד האולימפי הבינלאומי מפחד מכדי להחרים את המשחקים. במצב כזה, ההשפעה נותרה רק בידי חברות הענק, שהחסויות שלהן מספקות לאולימפיאדה בסוצ'י מיליארדי דולרים. מקדונלד'ס, פולקסווגן, אדידס ופרוקטר אנד גמבל צריכות לדרוש שהמשחקים האולימפיים יועברו למדינה נורמלית - או שיוכתמו לנצח באפליה מבחילה.

אוריאל דסקל

חובטים בגולדמן זאקס: בלנקפיין בטריק "הלקוח החכם"

לויד בלנקפיין, צילום: בלומברג לויד בלנקפיין | צילום: בלומברג לויד בלנקפיין, צילום: בלומברג

ככה מתפטרים בסטייל: את מכתב ההתפטרות המפורט שלו מבנק ההשקעות גולדמן זאקס גרג סמית פרסם כמאמר ב"ניו יורק טיימס", והוציא החוצה את כל הכביסה המלוכלכת בממלכת לויד בלנקפיין. הוא תיאר איך הסוחרים בגולדמן מכנים את הלקוחות שלהם בזלזול "חבובות" ואיך הם מחפשים דרכים להרוויח על חשבון הלקוחות במקום עבורם - למשל, למכור להם מוצרים לא רווחיים שגולדמן רוצה להיפטר מהם. כשסערות כאלה פרצו בעבר, בגולדמן טענו שהלקוחות שלהם הם משקיעים מתוחכמים שיודעים מה הם עושים. זאת בדיוק האסטרטגיה של גולדמן, לפי פליקס סלמון, הפרשן המשפיע של רויטרס: להחמיא לאנשים אחרים, לתת להם להרגיש חכמים וחשובים, ואז לגרום להם לעשות מה שאתה רוצה. וזה אולי הלקח הפרטי שאפשר לגזור מאדוני היקום בוול סטריט - היזהר מאנשים שגורמים לך להרגיש חכם.

אורי פסובסקי

יותר מתים בפורטוגל: הצנע הורג

בחודש שעבר נרשמו בפורטוגל 11,600 מקרי מוות, רובם של בני 75 ומעלה. הנתון המדהים באמת הוא שמדובר בזינוק של 16% לעומת פברואר אשתקד. הממשלה מאשימה את השפעת, אבל האופוזיציה, מגובה בלא מעט רופאים, סימנה אשמה אחרת: תוכנית הצנע המחמירה שנכפתה על המדינה כתנאי לחילוץ מהמשבר. קצבת הזקנה התכווצה, תעריפי החשמל זינקו, הקשישים מתקשים לחמם את בתיהם בחורף הקשה, מידרדרים לתזונה לקויה ולא מקבלים טיפול רפואי הולם. ככה זה: כשהמנהלים עושים סדר בפנקסי החשבונות, חסרי הישע ממלאים את בתי הקברות. זה לא החורף שקפוא, זאת ההיסטוריה שכל כך קרה.

תמר טוניק

תגיות