העתיד מודיע בתדהמה

השבוע התפרסם ב"כלכליסט" שהפנסיה של 150 אלף חוסכים בקרנות ותיקות תקוצץ באופן מיידי בשיעור של עד 10%. ככה, בהינף חישוב אקטוארי, יקבל כל אחד מהאנשים שחסכו כל חייהם לפנסיה 10% פחות בכל חודש.

נעשה רגע חשבון פשוט לעיכול: נניח שאני פנסיונר צעיר שחסך עשרות שנים בקרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית, ואני נהנה מגמלה של 5,000 שקל בחודש. ובכן, מהחודש הבא אקבל רק 4,500 שקל. מכיוון שאני בראשית הפנסיה, לפניי עוד 17 שנים שבהן אקבל בכל חודש 500 שקל פחות. בחישוב נומינלי, מדובר ב־100 אלף שקל שנחתכו מהפנסיה שלי בן רגע. והיד עוד נטויה. עכשיו תחשבו כמה זמן לקח לשכיר ממוצע לחסוך 100 אלף שקל.

150 אלף החוסכים הללו לא לבד, כמובן. הם זה אנחנו. יותר ממיליון וחצי חוסכים בקרנות הפנסיה צפויים לקיצוץ דרמטי בפנסיה שלהם. הקיצוץ הזה, למען האמת, כבר מתרחש באופן שוטף, משנה לשנה, בלי שנרגיש. קוראים לזה "עדכונים במסגרת מנגנון האיזון האקטוארי", ואלו פשוט מילים מסובכות לתיאור מצב פשוט שבו אנשים חיים יותר, חוסכים פחות, התשואה על החסכונות שלהם נמוכה מהמתוכנן - ולכן לא יישאר להם מספיק בגיל פרישה. תוק, תוק, תוק, הרופא של הפנסיה נוקש בעיקשות על הדלת.

לפי מחקרי ה־OECD, עובד ישראלי צפוי ביום הפנסיה ל"שיעור החלפה" של כ־40%, שזה עוד ביטוי גבוה שמשמעותו פשוטה: על כל 10,000 שקל שקיבל כמשכורת, למשל, יקבל העובד ביום פרישתו קצבת פנסיה של כ־4,000 שקל. מכאן המספרים קצת מסתבכים, כי על ה־4,000 האלה צריך להוסיף את קצבת הזקנה מהביטוח הלאומי, ומצד שני לנכות סכומים ניכרים לכל מי שמשך במהלך חייו כספי פיצויים כשהחליף מקומות עבודה. ו"שיעור ההחלפה" בפועל תלוי כמובן גם בגובה השכר, ובשנות החיסכון ובאחוזי ההפרשה לקרן ועוד ועוד. והנתונים הללו ממילא מבוססים על ההנחה האופטימית שלא פוטרנו בגיל 55 בלי יכולת למצוא עבודה חדשה, ולא יצאנו לפנסיה מוקדמת, ועוד ועוד. חישובים עתידיים מאוד מסובכים, אבל מסקנתם מבחינת רובנו חדה: הפנסיה שלנו תהיה קטנה מדי, מה שיבטיח לנו חיים על חוט השערה הכלכלי מרגע שנצא לגמלאות ועד שנחזיר את נשמותינו לבורא.

אנשים חיים יותר, חוסכים פחות, התשואה על החסכונות שלהם נמוכה מהמתוכנן - ולכן לא יישאר להם מספיק בגיל פרישה (צילום ארכיון) | צילום: חיים הורנשטיין

החלק המתסכל הוא שהפנסיה נשחקת לא רק בגלל ניהול כושל, השקעות ספקולטיביות או החלטות ממשלה גרועות. היא נשחקת בעיקר כי ככה זה. שיעורי ריבית נמוכים בכלכלות המערביות, בורסות מדשדשות, ובעיקר צמיחה אפסית כרונית ואוכלוסייה מזדקנת שממש לא ממהרת למות. אם לבחון בהגינות את המצב, לפחות בשיטה הקיימת אין הרבה מה לעשות.

"הסוד המלוכלך הוא שהצמיחה הכלכלית האחרונה והעושר שנוצר סביבה נסמכו על הלוואות וספקולציות", כתב באחרונה סטייג'יט דס במאמר מאלף ב"כלכליסט". דס, אחד המומחים העולמיים הבולטים כיום לניהול סיכונים, מעריך שעלינו להתרגל לעולם ללא צמיחה. הוא מתאר את מה שכבר ידוע היטב מאז 2008: מדינות המערב צמחו בשנים האחרונות בעיקר בזכות נטילת חובות עתק כדי לממן צריכה לא מבוססת. כעת, בעידן של משבר חובות גלובלי, היכולת לשמר צמיחה בשיעורים גבוהים מוטלת בספק גדול. אבל החלק המטלטל בתפיסה של דס הוא שכלל לא בטוח שמדובר במצב חולף. "המשבר הפיננסי העולמי עשוי לסמן את קצה של תקופה של צמיחה והתרחבות", כותב דס, ומסכם: "חברות, משקיעים ואנשים פרטיים חייבים להתמודד עם האפשרות של עולם ללא צמיחה או בעל צמיחה נמוכה בלבד... אנשים מסרבים להאמין שייתכן או כמעט ודאי שזה מה שהעתיד צופן לנו. הם מאמינים שחזרה לעולם עם צמיחה חזקה היא בלתי נמנעת. אך כפי שהקשה הפילוסוף מישל דה מונטן: 'כמה דברים עמדו בעבר ביסוד אמונתנו ונראים לנו כיום כמעשיות בלבד?'".

כשאין צמיחה, השכר הולך ונשחק, ואיתו הפנסיה. באין צמיחה נשחקת היכולת של המדינה להעמיד רזרבות כדי לתמוך בפנסיונרים השחוקים, ופוחתת היכולת של קרנות הפנסיה להשיג תשואה ראויה על הכספים שהן מנהלות. וכשתוחלת החיים מתארכת, הקריסה מהירה עוד יותר. זה מחזיר אותנו להתחלה: איש אינו יודע בדיוק להעריך מה יהיה גובה הפנסיה של חוסכים צעירים. אבל כולם יודעים שהיא תהיה נמוכה בהרבה מזו שממנה נהנו הוריהם. תוק, תוק, תוק, הרופא של הפנסיה כבר יושב אצלכם בחדר.

המסקנה, כפי שגם דס היה מנסח אותה, היא שהדור הנוכחי צריך להבין שבטווח הארוך הוא אינו יכול לצפות לאותו שגשוג כלכלי שהוריו נהנו ממנו. זו מסקנה טריוויאלית לכאורה, אבל מאוד קשה להפנמה. היא מנוגדת באופן עמוק לתפיסה הקפיטליסטית האינדיווידואלית שעל ברכיה התחנכנו. קיפאון ברמת החיים, שלא לדבר על ירידה, סותר מעיקרה את הנחת המוצא שלפיה השכלה ועבודה קשה יבטיחו שיפור ברמת חיינו, לא כל שכן של ילדינו. המהומות ביוון הן המחשה חיה לקושי להפנים בשורות כאלה.

אז למי יהיה ביטחון כלכלי? לפני יותר משנה כתבתי שביטחון יהיה לאלה שיעשו משהו חריג. שאם פעם רצון להשיג עתיד בטוח היה מתמרץ לעבודה קשה, הרי שכיום הוודאות שלא יהיה טוב מחייבת מהלכים חריגים. המשמעות היא שההישרדות העתידית שלנו ושל ילדינו מחייבת להשיג עוצמה כלכלית מהר, כי האלטרנטיבה היא שקיעה אטית לעוני. אין טעם להמשיך סתם לעבוד קשה, כשהרופא של הפנסיה כבר מסר את בשורות האיוב.

פתרון חלקי לפחות היה צריך להתבסס על סולידריות חברתית גדולה יותר, במקביל להפניית הרבה יותר כסף ממשכורתנו היום לטובת העתיד שלנו. הבעיה היא שכבר כיום רבים מתקשים להחזיק את עצמם ברמת החיים שהם מבקשים לעצמם - וההפנמה, כאמור, עוד רחוקה. לכן החשש הוא שהתהליך שיתרחש יהיה דווקא הפוך. שהניסיון לצבור עוצמה כלכלית במהירות ידחוף עוד ועוד אנשים להגדיל סיכונים. וכמו בקזינו, הרוב הגדול יפסיד. סיפורים על מנהלים עשירים וסטארטאפיסטים שעשו מכה בן לילה ימשיכו לרחף ברקע, ותחושת הלחץ של כולנו תגבר. הניסיון לטפס בפירמידה הקפיטליסטית ההולכת וצרה יהפוך לדארוויניסטי עוד יותר, וההפנמה שצריך פשוט לוותר תהיה בלתי אפשרית. סולידריות לא תהיה עוד ערך שמישהו יעלה על הדעת, ורק הרופא של הפנסיה יעבור מדלת לדלת, ילטף את הילד הקטן ולא ימחק מעל פניו את החיוך המשתתף בצערנו.