אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האם יש דבר כזה שחקן קלאץ'? צילום: אם סי טי

האם יש דבר כזה שחקן קלאץ'?

איך מודדים ווינריות? האם היכולת לקלוע משתנה בשתי הדקות האחרונות והאם דווקא הווינרים הגדולים הם לוזרים והלוזרים הם ווינרים? סטטיסטיקות חדשות מנסות לענות על שאלות אלו

22.03.2012, 10:05 | אסף רותם

האם יש דבר כזה שחקן קלאץ' בכדורסל - שחקן שמצטיין במיוחד ברגעים החשובים ביותר של המשחק? התשובה הרווחת אומרת שכן. לקלאץ' יש גם הגדרות בתרבות הספורט האמריקאית: שחקן שמתפקד תחץ לחץ באופן שדומה לתפקוד שלו בשאר הזמן. בנוסף, יש היום אתרים שבודקים סטטיסטיקה של קלאץ': מודדים את "הדקות שבהן מוכרע המשחק" - ההגדרה המדויקת לדקות אלו היא היא שתי הדקות האחרונות של המשחק, כשהיתרון לא גדול מחמש נקודות, וכמובן, הקליעה האחרונה. הנתונים הקיימים מפתיעים.

אבל לפני הנתונים, הבעיה במדידת הקלאץ' היא בהנחת המוצא שלפיה יש קליעה שהיא חשובה יותר מהאחרות. כרמלו אנתוני, שחקנה של ניו יורק ואחד הטובים ביותר בקליעה האחרונה במשחק, החטיא לפני שבועיים זריקת ניצחון מול הסלטיקס. המשחק הלך להארכה והניקס הפסידו, אבל צריך ללכת לשלוש ההתקפות שקדמו לזריקה ההיא של כרמלו ולראות שאילולא קלע בכל אחת מהן, הקליעה האחרונה היתה נטולת משמעות כי לניקס לא היה בכלל סיכוי לנצח. במילים אחרות, ההנחה שהקליעה האחרונה חשובה יותר מכל הקליעות ב־47 הדקות ו־59 השניות שקדמו לה נובעת מהנטייה שלנו לזכור את הסנסציוני: את הקליעה המדהימה והקהל שקופץ עם ידיו מונפות, או את ההחטאה ששולחת את השחקנים מאוכזבים לחדר ההלבשה.

אדרבא, כאשר טים דונהי, השופט שהורשע במכירת משחקים, פעל כדי לעזור ללייקרס מול סקרמנטו בתחילת העשור הקודם, הוא לא עזר לקבוצה בקליעה האחרונה. כולם זוכרים את השלשה של רוברט הורי, שניצחה עבור הלייקרס את המשחק ומוראלית גם את הסדרה. אבל הלייקרס לא היו יכולים להיות בכלל במשחק - הם פיגרו במחצית הראשונה בהפרש של 20 - אילולא דונהי הדביק פאולים ביזאריים לשחקני המפתח של הקינגס, ובפרט ולאדה דיבאץ' בתחילת המשחק. איש לא זוכר את אותם פאולים, אבל חשיבותם גדולה בהרבה מאותה שלשה, עוצרת נשימה ככל שהיתה, מכיוון שהם מקרקעים את דקות המשחק של השחקנים החשובים.

לברון ג לברון ג'יימס - "הלוזר הגדול" קולע 52% מ"קליעות הקלאץ'" שלו | צילום: איי אף פי לברון ג

מדגם קטן מדי

בנוסף, מבחינה סטטיסטית חשוב גם לזכור שהמדגם של קליעות אחרונות הוא כה נמוך, שהוא לא מייצג דבר זולת מקריות ומזל. קחו לדוגמה את קובי בראיינט, "הממבה השחורה", עם סרטון ביוטיוב שמראה כמה הוא מדהים בזריקה האחרונה וכמה הוא ראוי לתואר שחקן הקלאץ' הטוב ביותר. סטטיסטית, כפי שכתבנו בעבר, קובי הוא בסך הכל ממוצע בליגה בזריקה האחרונה - וקולע כ־31% מאלו. הרבה מעליו תמצאו "לוזרים" כמו לברון ג'יימס (33% בזריקה המכריעה) ואפילו "הלוזר הגדול בכל הזמנים", כריס וובר (35% בזריקה האחרונה). ובכל זאת, אף שהאגו של קובי אומר לו לזרוק בכל פעם את הקליעה האחרונה, הוא זרק רק 130 זריקות אחרונות בחייו. כמי שלוקח כ־20 זריקות בממוצע למשחק בקריירה, הזריקות האחרונות שלו שוות ערך למספר הזריקות בכשישה משחקים של קובי. זה אפילו לא אחוז בודד מתוך קריירה של 1,148 משחקים (נכון ליום שלישי). במילים אחרות, גודל המדגם הזה מעיד לכל היותר על טיפת מזל. ואם מדברים על מדגמים קטנים, שווה לזכור שבשנה שעברה גם ללברון וגם לדוויין ווייד היתה עונה לא מבריקה בשניות האחרונות, ובכל זאת הקבוצה הגיעה לגמר ה־NBA.

קובי בראיינט קולע 31 מקליעות הקלאץ קובי בראיינט קולע 31 מקליעות הקלאץ' שלו. כרמלו אנתוני 46% | צילום: אי פי אי קובי בראיינט קולע 31 מקליעות הקלאץ

ממצאים מפתיעים

קשה להרחיב את המדגם, מכיוון שככל שנתרחק מצלצול הסיום הלחץ יורד, ואנחנו כבר לא נמדוד תפוקה במאני טיים. אבל בואו נרחיב את המדגם לשתי הדקות האחרונות: זה לא משנה את הטעות בהנחת המוצא ששתי דקות מתוך משחק חשובות משתי דקות אחרות, וגם כאן המדגם הוא קטן מאוד: כ־4% מזמן המשחק. בואו נוסיף לו גם את אחוז הקליעה האפקטיבי, שמשקלל פנימה את העובדה שלשלשות יש ערך גבוה ב־50% מקליעה "רגילה" לשתי נקודות. ובואו נריץ את זה על פני שמונה השנים האחרונות: כאן, משהו מעניין מאוד מתרחש בשתי דקות אלו: קיים מנעד עצום בין העונות. פול פירס מבוסטון - עוד אגדת קלאץ' - קלע בעונת הקלאץ' הטובה ביותר שלו ב־44% (בלבד) אפקטיביים מהשדה, ובעונה הגרועה ביותר שלו ב־21%. דויין ווייד נע בין 32% ל־47%. לברון בין 42% בעונה הגרועה ביותר שלו ל־55% בעונה הטובה ביותר. קובי? בין 39% ל־46% אפקטיביים מהשדה. מה זה אומר? זה אומר ששחקנים אינם באמת קלאץ', כי אין דבר כזה. בכמות כזו של זריקות הכל יכול לקרות, והכל באמת קורה: התשובה לשאלה שלכם מיהו השחקן שקולע מהשדה באחוזים הגבוהים ביותר בשתי הדקות האחרונות של משחקים צמודים, היא לברון ג'יימס. ויש רק לקוות שלכל הפחות, חסידי קובי והקלאץ' יראו בעליונותו של שנוא נפשם קינג ג'יימס בשתי הדקות האחרונות סיבה מספקת לחשוב מחדש על קיום העניין כולו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

5 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

4.
מהרבה בחינות יש כזה דבר "קלאץ'"
פילוסופית ומקצועית, ואני מניח שגם בראייה האנתרופולוגית של החברה האמריקנית זה בהכרח קיים ואולי אף נותן הסבר ראוי להבדל ב'קלאץ'' בין שחקן אחד לאחר. סטטיסטית - אני מסכים, אין שום נוסחא סטטיסטית פשוטה שיכולה לקבוע חד-משמעית ששחקן אחד יותר טוב ברגעי ההכרעה משחקן אחר. אני לא מתמחה בסטטיסטיקה, אבל למדתי את הנושא בעבר, ואני יכול לומר שקיימות שיטות שבאמצעותן ניתן לתת תשובה הוגנת מספיק בשביל הקורא הממוצע, אבל דרוש לכך שילוב של עשרות גורמים, רובם משתנים, ולבדוק כל אירוע לחודו, וזה מחקר של שנים.
אליקו בן לולו  |  22.03.12
3.
בעיה מרכזית במה שכתבת
היא שמבחינה סטטיסטית טהורה, 130 זריקות הן כן מדד מייצג מתוך קריירה של 22.4 אלף זריקות. כשרוצים לעשות סקר לקראת הבחירות בישראל מספיקים 450 נשאלים כדי לייצג בטעות דגימה מוגדרת את כל אוכלוסיית ישראל. אז 130 זריקות לא מספיק מייצגות מתוך 22 אלף? הן כן. כנ"ל לגבי 4% מהמשחק - דקות הסיום. בוודאי ש-4% ממשחק שלם זה מדגם מייצג!
אייל  |  22.03.12
2.
ערימה של שטויות
סטטיסטיקה, כידוע לכולם, היא משחק בידי מי שמכין אותה. נכון, אפשר ללמוד הרבה דברים על כל דבר בעצם מבדיקה סטטיסטית, ויש לא מעט אנשים שחיים מזה, אבל הכתבה הזו היא פשוט הוצאה עם פינצטה של נתונים שפשוט מרמים ולא מציגים את התמונה האחרונה. יכול להיות שכל מה שכתוב פה נכון, ושאלו הם המספרים. אבל יש עוד אלף פרמטרים שצריך היה להוסיף כדי לקבל תמונה "מלאה", או לפחות יותר מדויקת. ואם כבר אתה בא פשוט להכפיש את קובי ולפאר את לברון (שאגב, אחרי 7 או 8 שנים בליגה עדיין לא עונד טבעת), חבל שלא הבאת את הנתונים של מייקל, שהוא ללא ספק שחקן הקלאץ' הגדול בכל הזמנים, קצת לפני קובי. בקיצור - לך תשחק עם המספרים עוד קצת, ואל תאכיל אותנו לוקשים, זה פתטי.
אליאור , כפר נטר  |  22.03.12
1.
אני מת על הכתבות שלך
באמת. תמיד עם נטייה לסטטיסטיקה ונתונים - וזה מרענן. והעניין כזה - יש ים של מדדים, כאילו-מדעיים (קלא'ץ, מנהיגות, שאננות ומומנטום למשל) שמשתמשים בהם כדי להציג ניתוח כבד ראש למצבים. לפעמים הם לא מדוייקים במקרה הטוב ומתחשבים באספקטים צרים מידי, ולפעמים לקוחים מפסיכולוגיה אבל כאלה שאפילו פסיכולוגים נמנעים מלהגדיר כי הם לא יודעים איך. וכל פעם שמדברים על השטיות האלו מחוץ לקונטקסט הראוי להם זה עוד אוויר בבועה של הפרשנות\ניתוח. הבועה הזו היא מה שנותן לגיקים תקווה להיות כמו הסטטיסטיקאי של בילי בין (ג'יימס קוראים לו?). גם באמריקה-אוהבת-הסטטיסטיקות לפעמים בתקשורת נתפסים למדד סטטיסטי הראשון שמוצאים רק כי זה טוב למוניטין (ולרייטינג) להיות "חכם".
אלכס , חיפה  |  22.03.12