הטוב הרע והמכוער, גרסת אלשיך

בשבוע שעבר פורסם פסק הדין של סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת ורדה אלשיך, בעניין אסיפות הנושים של דלק נדל"ן. החלטותיה של אלשיך, שצפויות להשפיע על גורל הסדר החוב המתמשך בדלק נדל"ן, נוגעות בסוגיות סבוכות ומורכבות. אולם דווקא המסרים שהסתתרו בין השורות הם אלו ששופכים אור - ובמקרים מסוימים גם מטילים צל - על שוק איגרות החוב ובייחוד על הגופים המוסדיים המנהלים את החסכונות וכספי הפנסיה של הציבור.

פסק הדין, שמתפרס על 24 עמודים, הוא מניפסט משפטי־כלכלי־חברתי מרתק שכולל תובנות מעמיקות, אולם למרבה הצער גם אמירות סטריאוטיפיות וטיעונים דמגוגיים, שמקומם לא יכירם, ומוטב שיישארו מחוץ לכותלי בית המשפט. לאורך כל פסיקתה של אלשיך, ציבור המשקיעים מוצג כצאן המובל לטבח ונהנה מדימוי של קוזאק נגזל. השופטת אלשיך מגדירה את הציבור כמי "שאינו משתתף ב'חגיגה' בימים כתיקונם, אולם נקרא לשלם את המחיר ביום פקודה".

די בהשתתפות באסיפת נושים אחת כדי להבין שלא כצעקתה, ושהמציאות מורכבת יותר מהדימוי המגמתי שעולה מפסק הדין. בקרב ציבור המשקיעים ניתן למצוא לצד "גברת כהן מחדרה ומר לוי מגדרה" גם כאלו שרמת התחכום שלהם רבה כל כך, עד שהיא עולה אף על זאת של הגופים המוסדיים. יש בקרבם "בוגרי" בתי השקעות שונים שבחרו לברוח מהרגולציה ולפעול באופן עצמאי, הרחק מעיני התקשורת וככל הנראה גם מעיניה הפקוחות לרווחה של השופטת אלשיך.

נושא נוסף שהוזכר בפסק הדין הוא זעמם של המשקיעים על כך שהשקעתם באג"ח של דלק נדל"ן נחשבה לבטוחה יחסית, אולם בדיעבד התבררה כהימור. אף על פי שאמירה זו מדויקת ביחס לחלק מהמשקיעים, היא מתעלמת מציבור גדול של משקיעים שרכשו את האג"ח, כשאלו כבר נסחרו בתשואות גבוהות דיין - והעידו על הבעיות שאורבות מעבר לפינה. לאור זאת, אותם "אוכלי נבלות" המגלגלים עיניים בתמימות מעושה - חרף היותם שחקנים לגיטימיים בשוק האג"ח - הם בחזקת הקוזאק הנגזל ותו לא.

המוסדיים, לעומת זאת, מוצגים ככאלו שכל מבוקשם הוא להימנע מ"כאבי ראש", ולחזור "לשגרה העסקית" בדרכם לגזור קופון נוסף על גב הציבור בעסקה עם בעל המאה. הגופים המוסדיים אמנם הרוויחו את החשדנות של הציבור, כפי שעולה מדבריה של אלשיך, ביושר רב, אולם מכאן ועד לדמוניזציה הנשקפת מפסק הדין רב המרחק כמרחק מחיר האג"ח של דלק נדל"ן מערכן המתואם. אלשיך מנתחת את שדה הקרב המשפטי ומציגה את הגופים המוסדיים, בצדק רב, כ"שחקנים חוזרים" וככאלו, לשיטתה, האינטרס שלהם "יכול להוביל אותם לאסטרטגיה דומיננטית של מתינות יחסית".

בשעה שאלשיך מדייקת בעובדות, היא מחמיצה את המסקנה ולו רק מפאת זאת שתורת המשחקים מצווה את אלו המופיעים שוב ושוב בהסדרי החוב לנקוט דווקא את הגישה המחמירה, הקיצונית, הרדיקלית, הבלתי מתפשרת, גם במחיר של "ויתור על חייל כדי לזכות במלכה". כלומר, ההיגיון הבריא דוחק דווקא במוסדיים לעשות כל שביכולתם כדי להכתיב כללי משחק קשוחים בהסדרי החוב "למען יראו וייראו".

למרות הביקורת כלפי אופן הצגתם בפסק הדין, אל למוסדיים להתעלם מהמסרים העולים בו. הסדרי החוב הם הזירה שבה הם יכולים להוכיח את יושרתם והגינותם ולזכות מחדש באמון הציבור שהכרחי לפעילותם.