צילום: עמית שעל
טייט גאלרי פינת הירקון
מתחם תחנת הכוח רדינג ההיסטורי יהפוך בתוך שנים ספורות למרכז התרבותי הלוהט בת"א, שישתרע על שטח ענק ובבניינים מרהיבים. כלכליסט חושף את התוכניות השונות לפיתוח המתחם האטרקטיבי ביותר בעיר: ממרכז אמנות נוסח לונדון, דרך מרכז קולנוע ישראלי עם שיק הוליוודי ועד מוזיאון ברוח חברת החשמל
דלת הזכוכית והמתכת הבהירה, שחלודה זרקה בה בגלל הקרבה אל הים, נעולה בשרשרת, וסביבה מתנשא קיר זכוכית מונומנטלי שגבוה ממנה פי שלושה. היא נפתחת אל אולם הכניסה שבלבו גרם מדרגות רחב, כמעט מלכותי, ושני כדורי ברזל אציליים מעטרים את מעקותיו. מעליו ניצבת מרפסת אבן מחורצת, שמזכירה יציע מהודר. גרם המדרגות מתפצל לשניים צרים יותר, ואלה מובילים לאולם הטורבינות של רדינג א', אף שהטורבינות כבר נעקרו ממנו, והיום על הרצפה המשובצת אריחים בשחור־לבן מונחים גנרטורים אדומים בוהקים.
האולם רחב הידיים, על הצבעים העזים שלו, שעוני הבקרה המקוריים בצד אחד ודודי המתכת הענקיים מצדו השני, עוצר נשימה. הוא עצום בגודלו ומוצף אור טבעי. המתכת של הדוודים כהה וחלודה. מחברים ביניהם מעברים נישאים באוויר, עשויים מתכת מסורגת, וסביבם מבוך של צינורות בגדלים שונים, חלקם בקוטר עשרות סנטימטרים, מצוידים בהגאים קטנים להפעלה מכנית. היסטוריה כאן היא לא דבר מופשט, וקל לדמיין איך לפני 50 שנה צעדו כאן עובדי חברת החשמל בנעליהם הכבדות ובגדיהם המוכתמים בשמן, פותחים צינורות וצועקים בקול זה לזה.
בצדו המזרחי של האולם מתפתל גרם מדרגות נוסף לקומת הגלריה, שם ממוקם חדר הפיקוח והבקרה. החדר שופץ ושומר, וכל הקיר המערבי שלו מורכב משעונים אנלוגיים ישנים מעוגלים. המשקופים, הדלתות והמעקות עשויים עץ מלא, בסגנון שנות השלושים.
בירכתי אולם הטורבינות מתחבא המעבר לרדינג ב', מתקן החשמל שהוקם אחרי רדינג א', ופעל עד 1996–1998. המעבר מעט מפחיד, על גשר שרצפתו מתכת מסורגת, ולצדו מעקי ברזל מינימליים. דרך הרצפה אפשר לראות כמה עמוק המבנה - גובהו מקצה לקצה שקול ל־17 קומות - ומאות צינורות בעוביים שונים שעוברים שם. הטורבינות הישנות של ג'נרל אלקטריק נחות שם, מחכות לעתידן שיוכרע. והוא יוכרע בקרוב.
בחודשים הקרובים צפוי אישורה של תוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 10/א/3, שתקבע את לוחות הזמנים שבמסגרתם ייפתח רוב מתחם רדינג לציבור. על פי עקרונותיה (שעוד עשויים להשתנות), חברת החשמל תמשיך לייצר חשמל בתחנה החדשה יחסית, רדינג ד', שנמצאת במתחם, ותשתמש בשטחי תפעול מינימליים.
כל השאר ייפתח לציבור: מחסנים יפונו ויהפכו לפארקים רחבי ידיים, מבנים הנדסיים שאינם נחוצים יפורקו לטובת שטח ציבורי פתוח, ורדינג א' וב', שתי תחנות הכוח שנמצאות בבניינים אדריכליים עוצרי נשימה המוגדרים כמבנים לשימור, ייפתחו גם הן לשימוש הציבור. מקטע אחד בן 60 דונם, ממש מול נמל תל אביב, כבר פונה לפני כשנה והפך לפארק, שרק מגביר את התיאבון לפוטנציאל של המקום. "העיר האסורה" של תל אביב תהיה פתוחה לכולם: בלי אישורים מיוחדים, בלי שומר חמוש ב"תבור" בכניסה, ובלי שלטים המזהירים שהמקום מצולם.
הנכס
810 דונם מחפשים את הציבור
השאלה הגדולה היא מה עושים עם מתחם כל כך ענק, במיקום כה מדויק, בעיר הכי לוהטת בישראל. החזון של חלק מהגורמים שעוסקים בתכנון העתידי של רדינג הוא הטייט מודרן בלונדון: 12 שנים עמד שומם בניין תחנת הכוח Bankside, למרות מיקומו הנהדר על גדת התמזה, עד שב־1993 ראשי טייט (קבוצת המוזיאונים שמארחים את האוסף הלאומי הבריטי) רכשו אותו. כיום הוא מוזיאון האמנות הפופולרי בעולם, ומושך יותר מ־7 מיליון מבקרים בשנה.
רדינג יכול להיות הטייט הישראלי. יש לו אותן תכונות: אולם טורבינות רחב ידיים שלצדו חללים קטנים יותר, הוא נישא לגובה של עשרות מטרים, שמור, מדיף ארומה עזה של היסטוריה, וכולל ארובה אייקונית שנישאת לגובה 140 מטר. עם המיקום המושלם, בסמוך לאטרקציות הבילוי בנמל, פארק הירקון והטיילת של תל אביב, קל לדמיין את רדינג הופך למתחם תרבות עמוס, מדליק ובועט.
ההיסטוריה
פרויקט החיים של פנחס רוטנברג
הלוקיישן הפנטסטי הוא עניין של מזל. פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל, בחר את המקום על ידי נעיצת מקלו בחול, כי הוא היה שומם. זה היה באמצע שנות השלושים. יריד המזרח ואצטדיון המכביה הסמוכים רק נבנו, והמקום שבו עתידה לקום תחנת החשמל השלישית של ישראל היה שטח חולי ונטוש ב"צפון הרחוק" של תל אביב.
רוטנברג הקפיד מאוד על המראה החיצוני של המבנה, ושלח את המתכננים - חלקם מתוך חברת החשמל וחלקם חיצוניים, כמו האדריכל שמואל רוזוב - לייצר עוד ועוד שרטוטים עד שהיה מרוצה. התחנה עוצבה בסגנון הבינלאומי שהיה מקובל באותם ימים לתחנות כוח, ודומה מאוד לתחנה הקודמת שבנה רוטנברג, בחיפה.
ב־1938, אחרי תשעה חודשי עבודה סביב השעון, ביום ובלילה, נחנכה התחנה. היא נקראה על שמו של המשפטן היהודי־אנגלי רופוס דניאל איזיקס רדינג, ששימש יו"ר חברת החשמל מהקמתה. רוטנברג, מראשוני ההגנה, רתם את המתקן לייצור פצצות וחלקי מתכת לכלי נשק, ובחצר הותקנו גם שני סליקים. לצד פיתוח חברת החשמל לפי צורכי היישוב והמדינה, רוטנברג הקים חברת תעופה בשדה דב ועסק בפוליטיקה. כשמת, האיש שלא ביקש לעצמו מאומה הוריש את מניותיו בחברת החשמל למדינת ישראל.
עם השנים התפתחה רדינג לפי צורכי היישוב והמדינה. כיום שטח המתחם הוא כ־810 דונם שכוללים את רדינג א', ב' וד' (רדינג ג' היא תחנה נפרדת בסמוך למוזיאון ארץ ישראל, ובשטחה נמצא היום מרכז רבין). מבין אלה, רק רדינג ד' ממשיכה לפעול, וגם היא מייצרת רק 5% מצריכת החשמל בארץ.
רדינג א' ו־ב' ההיסטוריים, חשוב לציין, הוכרו כמבנים לשימור, ולא יאושרו להם תוספות בנייה. לאורך השנים חברת החשמל השקיעה לא מעט בשימור האיכויות של המבנים: הארובה, למשל, שופצה בסוף שנות התשעים על ידי האמן האמריקאי סטפן אנטונאקוס.
ב־1996 החלה העבודה על התמ"א שקובעת את עתיד המתחם. עד 2009 העבודה עליה התנהלה בעצלתיים, כי לא היה ברור מה יקרה אחרי שנת 2020, אז הטורבינות הפעילות ברדינג ד' יפסיקו לפעול. התוכנית המקורית היתה לפנות כליל את ייצור החשמל מהאזור, אולם ועדה שהקים משרד התשתיות המליצה להמשיך לייצר במתקן חשמל, ואפילו בהספק גבוה יותר. מאחר שהתחנה תשתמש בגז טבעי (ולא בדלק, שצורך שטחי אחסון גדולים), הוועדה המליצה לצמצם למינימום את השטחים שייוותרו בידי חברת החשמל, ולייעד את כל מה שיפונה לטובת הציבור. ב־2009 שר התשתיות עוזי לנדאו קיבל את ההמלצות, והעבודה על התמ"א הואצה.
חברת החשמל פרסמה מכרז ושכרה שני משרדי אדריכלים: אורית מילבואר־אייל, שמתמחה בפרויקטי שימור, בעיקר בתל אביב, ועוסקת כעת בהכנת תיק השימור של המתחם; ומשרדו של אבנר ישר, שמתמחה בבניית מגדלי מגורים ומשרדים בארץ ובעולם, כמו מגדל נווה צדק, רוטשילד 1 ומגדל W. במקביל מינה משרד הפנים חוקרת לתוכנית, אורלי עין דר נעים, שתפקידה לפרוט את התמ"א ולהציג לוחות זמנים ליישומה. הדו"ח שלה יהיה גלוי לציבור לאחר הדיון בתוכנית, שיתקיים במועצה הארצית לתכנון ובנייה בראשית אפריל.
המודל הבריטי
רדינג תהפוך לטייט מודרן
הפרט המסקרן ביותר בתמ"א הוא רדינג א'. במשך שנים המבנה נתפס כ"העיר האסורה", מוקף גדר ורחוק מעין הציבור. לפני כעשור הוא נפתח לאירועים מיוחדים, כמו "אמנות הארץ", אולם אלה נפסקו בשנים האחרונות בגלל הוראות בטיחות של מכבי האש. על פי הנחיות התמ"א, שטרם אושרה, שערי המבנה ייפתחו לכולנו (אף על פי שטכנית, ייתכן שהגדר תישאר במקומה בשל ערכה ההיסטורי) והוא יהפוך למוקד פעילות ציבורי כלשהו, שעל זהותו יכריעו במשותף חברת החשמל ועיריית תל אביב.
מה יהיה שם? איש מהגורמים שעוסקים בתכנון המתחם לא משתף במה היה רוצה שיקרה שם, אבל כולם מתעניינים מה אמרו האחרים ומה שמעתי. ובכן, שמעתי כמה רעיונות טריוויאליים, מין אטריות מוזיאליות מחוממות, כמו להקים שם מוזיאון לחשמל, מוזיאון לילדים, והצעה די מתבקשת, ברוח הטייט מודרן, לנצל את החלל לאמנות מודרנית.
"כשחושבים על רדינג, הדוגמה של הטייט מודרן מהדהדת, רואים את הדמיון ביניהם", אומרת רותי דירקטור, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה. דירקטור, שאצרה במשך שנתיים את "אמנות הארץ" שהוצג ברדינג, נרגשת מפתיחתו של רדינג לציבור ומהאפשרות להקים בו מוזיאון לאמנות מודרנית. "זה חלל יוצא מן הכלל, עם איכויות אדריכליות נדירות. אין מבנים כאלה בארץ. אם רוצים להפוך אותו לחלל תצוגה רציני, שזה נהדר, צריך להשקיע שם ולשפץ. נדרש טיפול מדויק, קשוב ואחראי כדי לשמור על האופי המקורי של המקום ולהתאים אותו לתצוגת אמנות".
המקום מתאים להפוך למוזיאון?
"הוא מתאים מאוד לאמנות עכשווית כי הוא גבוה, גדול ורחב. הכוונה לאמנות עכשווית על כל מה שמשתמע מזה - מיצגים, מופעים והקרנות. זה לא מוזיאון אלא חלל לאירועי אמנות מיוחדים, כמו תערוכות, קונצרטים ומופעי רוק. כמו הטייט מודרן".
ההצעה הזאת, הטבעית בדרכה, כמעט מוציאה מהכלים את ישראל גודוביץ', מי שהיה מהנדס העיר תל אביב ומאוד מזוהה עם העיר. לגודוביץ' יש הצעה שונה לגמרי, מעניינת ויוצאת דופן: להקים ברדינג את מוזיאון הקולנוע הישראלי, ולצדו ארכיון מקיף שיתעד כל מילה, צלולואיד וביקורת, אולמות סרטים ואולפנים, ולהעתיק לשם את החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. תל אביב שבעה ממוזיאונים, הוא טוען. "אחרי שפתחו את מוזיאון תל אביב החדש, יש בעיר יותר מדי מוזיאונים. יש את המוזיאון הישן, והחדש, והלנה רובינשטיין, ומוזיאון רוקח ואחרים. כמה צריך? למה?".
הסרט של גודוביץ'
הכור האטומי של הקולנוע הישראלי
את הכניסה לארכיון הסרטים של החוג לקולנוע אפשר לזהות לפי ערימות הארגזים שניצבים לצדה. כך מכוון ליביו כרמלי, מנהל הארכיון, אורחים למשרד שלו. הארגזים, ובהם מאות סרטים שאין איפה לאחסן, הם הכתובת שלו.
כרמלי אוסף כל מה שקשור לקולנוע הישראלי. הארכיון שהוא מנהל - חדר אחד בקומת המרתף של הבניין, שגדל בהדרגה לשלושה חדרים - עמוס לעייפה בפנינים ופיסות היסטוריה. בארכיון יש 40–50 אלף(!) סרטים, חלקם בחדרים הללו, תלויים גם במפגש הקירות והתקרה, חלקם מאוחסנים במקומות אחרים באוניברסיטה, וחלקם בארגזים בכניסה.
החתולה קוזט (מחווה ל"עלובי החיים", ולצדה תוכי ותוכון) נחה לה לצד המקרנה של דוד פרלוב, שאיתה פרלוב וכרמלי הקרינו את ה"יומן" בחוגי בית ("זו היתה חלטורה של שנינו", אומר כרמלי). פרלוב נתן לו אותה כמה חודשים לפני שמת. יש שם מצלמות שהיו שייכות לבמאים נודעים אחרים, כמו המצלמה שצילמה את יומני כרמל, או מצלמת עץ שמורה היטב ששימשה לצילום שקופית הצנזורה שהוקרנה לפני הסרטים.
כרמלי מקדיש את זמנו להצלת פריטים כאלה. "דור המייסדים שהניח את התשתית לקולנוע הישראלי הולך ונעלם מדי יום, והם לוקחים איתם מסמכים, זיכרונות ופריטים, ואין כתובת שתשמר את כל זה. אם קם היום מנחם גולן ורוצה לתרום את כל האוסף שלו, אין למי".
המוזיאון שכרמלי וגודוביץ' חולמים להקים עשוי לפתור את הבעיה. הם הכירו לפני כשנה, כשכרמלי התבקש לסייע בשחזור ועריכה מחדש של שני סרטים ישנים מהארכיון של גודוביץ'. אחד מהם, אגב, הוא הסרט הראשון שעמוס גיתאי עשה אי פעם, כשעוד היה פרח אדריכלות. "באחת ההפסקות מהעבודה שיתפתי את גודוביץ' בחלום שלי להקים מוזיאון לקולנוע, והוא חטף שוק", משחזר כרמלי. "יכולת לראות שהכל מסתדר לו במוח. הוא הכניס אותי לנושא של רדינג ואמר שזה בדיוק סוגר לו את החתיכה האחרונה שהיתה חסרה בפאזל".
מה היית רוצה לעשות שם?
"אני לא רוצה רק להקים מוזיאון, כי אני רוצה שהמקום יהיה פעיל, שוקק חיים, ויביא תרומה נוספת לקולנוע. אני רואה בעיני רוחי מקום שיש בו תצוגה אבל הוא גם מרכז לקולנוע ישראלי, עם מחקר וספרייה ענקית של כל מה שהודפס ונכתב. שיש בו עותק מכל סרט שנעשה אי פעם בארץ, ושכל משרדי האיגודים המקצועיים יושבים בו. צריכים להיות שם שני אולמות קולנוע, ואז אפשר יהיה לבוא מהטיילת ולהיכנס לסרט, ותלמידי מגמות הקולנוע בכל הארץ יבואו לקבל הרצאות ולראות סרטים".
שנינו ביקרנו שם, המקום ענק.
"נכון, ולכן חשבנו להביא לשם את החוג לקולנוע. אנחנו סובלים פה ממצוקה איומה של מקום. החוג הפך למפלצת עם השנים, יש לנו 900 סטודנטים, והמבנה לא השתנה. הכיתות קטנות, ואנחנו כל הזמן עסוקים בלקחת דברים מפה ולשים שם, זורקים כי יש בעיית מקום, ואם תסתכלי מבחוץ, הבטון מלא רטיבות והברזל ממש מנפנף את הבטון".
כרמלי חולם לפנות לקצפת של אנשי הקולנוע היהודים בעולם, כמו וודי אלן וסטיבן ספילברג, ולבקש שיתרמו את האוספים שלהם. הוא כבר טווה את הקשרים שיאפשרו זאת, אבל עד שלא ייקבע ייעוד המבנה הוא ממתין ומקווה. "סליחה על חוסר הצניעות, אבל מבחינתי זה פרויקט לאומי. אני חושב שזאת ההזדמנות האחרונה. אפשר להקים מוזיאון בעוד עשר שנים, אבל הוא יהיה אחר, ומוזיאון לא מקימים כמו מפעל. אם לא עושים את זה עם ידע ואהבה זה לא אותו הדבר. עוד מבנה כזה לא יהיה, והוא עונה על הכל".
העיצוב החדש
הגאון היפני כבר מתעניין
אבי הרעיון הוא, כאמור, גודוביץ'. בפרויקט רדינג הוא לא עובד בשביל אף אחד, לא מקבל שקל וגם לא מתכנן לקבל. הוא מינה את עצמו לתכנן את המתחם כחלק מהחזון לקו החוף של תל אביב כולה, עד וכולל המרינה של הרצליה, כי הטבע לא מכיר בגבול מוניציפלי. "כשהגעתי לחברת החשמל הם שאלו אותי 'מי אתה', ואמרתי 'אני ישראל גודוביץ''. 'אז מה תפקידך?'. אמרתי, 'סליחה, לא קיבלתי תפקיד, אבל יש לי אהבה לעיר שלי ואחריות ציבורית גם אחרי שהייתי מהנדס עיר. אני לא אתן לה להידרדר'", הוא מסביר במניפסט עצמי מנומק היטב.
אז תכננת את קו החוף והגעת לרדינג.
"נכון. מולו יש את נמל תל אביב, שפעיל ומשגשג, ומה יהיה כאן? יש לי המון ריספקט לרוטנברג ולבניין. אי אפשר להשכיר או להחכיר אותו לכל זב חוטם. חברת החשמל רוצה לתת כבוד לרעיונות ולפילוסופיית החיים של רוטנברג, שהקים אותה לתועלת הציבור, לא כדי לחבר את הבית שלו לחשמל. תסלחי לי, אבל מורשת רוטנברג גדולה יותר ממורשת רבין".
באותו מפגש עם כרמלי הכל הסתדר לו. "אמרתי, באמת בשליפה מהבטן, 'היית פעם ברדינג? בוא נעשה סיור'. לקחתי שלושה אנשים מהחוג לסיור בתחנה. הם נדלקו".
חברת החשמל צריכה להסכים לרעיון שלכם.
"ולמה שהיא לא תסכים? הוא עונה על כל הקריטריונים החינוכיים, הציבוריים והאחרים של רוטנברג. קולנוע, אמנות וארכיטקטורה משתלבים לגמרי. האינטראקציה בין הציבור לאקדמיה מאוד נכונה כאן. מוזיאון קולנוע, ארכיון, המוצגים שהיום איש לא רואה, להעביר את החוג, כולל חדרי עריכה, ולימוד ואמנות, ולפתוח אולפני קולנוע. היום בכל תל אביב וגוש דן אין אולפני קולנוע, ואם הם יהיו צמודים לחוג, מתחיל משהו חי ותוסס".
החזון של גודוביץ' כולל שאטלים לסטודנטים מהאוניברסיטה לרדינג, להפוך את בית הלוויות הסמוך לקניון, ואולי אפילו לבנות בסמוך מעונות סטודנטים. "זה win-win", הוא אומר, "הרעיון הזה עונה על כל הבעיות והדרישות של העיר ושל חברת החשמל".
בשלב הבא פנו גודוביץ' וכרמלי לאינסטנציות הבכירות באוניברסיטה, "שאמרו 'רוץ על זה'", הוא מספר. במקביל הזמין את חברו לספסל הלימודים בטוקיו, האדריכל האוונגרדיסט ארטה איסוזקי, לעצור ברדינג בדרך מלוזאן לטוקיו, כדי להתרשם מהמתחם ולשקול לתכנן אותו. איסוזקי נחשב לאדריכל החשוב ביותר ביפן ותכנן את בית הספר לרפואה ווייל־קורנל בקטאר, את מרכז הימלאיה בשנגחאי, את היכל הספורט של אולימפיאדת ברצלונה ואת המוזיאון לאמנות בת זמננו בלוס אנג'לס. "הוא גאון", מצהיר גודוביץ', "אחד מחמשת האדריכלים המובילים בעולם, והזמנתי אותו כדי למנוע לזות שפתיים, שלא יגידו שגודוביץ' מסדר לעצמו עבודה. כשהוא חזר לטוקיו הוא התקשר ואמר לי: 'אני עדיין מהופנט'. הוא יודע מה אפשר לעשות ומחכה לפרוגרמה, בינתיים הוא חולם".
כעת היה צורך לקיים פגישה רשמית של גודוביץ' ואנשי האוניברסיטה עם ראשי חברת החשמל. "הם אמרו שסוף סוף בא מישהו עם השמשה נכונה למבנה. זה מתאים. חברים, לעבודה", מספר גודוביץ'. למפגש הזה היתה לאחרונה פגישת המשך בדרג ביצועי, אולם דבר אינו מובטח.
פנחס רוטנברג פינת אבן גבירול
מתחם היסטורי ברוח ערכי חברת החשמל
אף על פי שגודוביץ' וכרמלי כבר רואים את הסטודנטים לקולנוע מתרוצצים ברדינג בין אולפן לשיעור, הדרך למימוש החזון הזה עוד ארוכה. ראשית, מפני שזו לא ההצעה היחידה שמונחת על השולחן. כבר הזכרנו רעיונות קודמים שהוצעו, וקרוב לוודאי שישנם עוד רעיונות רבים נוספים. בעירייה ובחברת החשמל עדיין רחוקים מלעסוק בשאלה הקונקרטית מה יהיה במבנה, אף שזו שאלת מיליון הדולר.
יש סוגיות רלבנטיות נוספות שיכריעו את עתיד המתחם. למשל, עתידו של שדה דב: אם השכן מצפון ימשיך להיות שדה תעופה יש לכך השלכות משמעותיות על התכנון. סוגיה חשובה נוספת היא המימון: מדובר בפרויקט יקר מאוד. חברת החשמל, בדו"חותיה ל־2010, הזכירה בקצרה את התמ"א והעריכה שיישומה יעלה עשרות מיליוני דולרים. מצבה הכלכלי של חברת החשמל ידע ימים טובים יותר, ובכל מקרה, אין שום סיבה שהיא תשחרר נכסים שלה, תיאלץ להיכנס לפרויקטים הנדסיים שיתמכו ברדינג ד', ותממן הכל מכיסה.
לגודוביץ' יש רעיונות משלו כיצד לממן את מיזם הקולנוע שלו: מתורמים, מתמיכות מקובלות של משרדי הממשלה,
כדי שהקולנוע הישראלי יתפתח, הוא זקוק לנקודת משען איתנה. יוצרי העתיד חייבים להבין היטב את המורשת הקולנועית שעל כתפיה הם נשענים.
פרנסי הקולנוע האמריקאי הבינו שאין קוונטין טרנטינו בלי מודעות למורשת הווארד הוקס, רוברט אלדריץ' וסמואל פולר; אין כריסטופר נולן בלי היכרות אינטימית עם מורשת אלפרד היצ'קוק, ז'אק טורנה וטוד בראונינג; אין וודי אלן בלי העמקה באחים מרקס, ג'רי לואיס, בילי ווילדר ופרסטון סטרג'ס. הם גם הבינו שקולנוע אמריקאי הוא חלק בלתי נפרד מהזהות ומהזיכרון הקולקטיבי של אמריקה, ושאם לא יהיה מקום שישמר את הברית החברתית הזאת בין אומה ותרבות, תתפוגג התרבות וייפרמו התפרים המאחים את חלקי החברה השונים.
אני מקווה שחזון הפיכת מתחם רדינג למרכז הקולנוע הישראלי יקרום עור וגידים. המשאלה הזאת היא, כמובן, משאלתו של קולנוען שמייחס חשיבות גדולה לקולנוע הישראלי ולעתידו - אבל גם משאלתו של אדם שמייחס חשיבות גדולה בהרבה לישראל, לתרבותה ולעתידה.
השלוחה הצפונית של הנמל
אולמות מופעים ומרינה לספורט ימי
הכלה של חברת החשמל היא עיריית תל אביב. שם בוחנים את הפרויקט כחלק מתוכנית האב רוקח־אבן גבירול, ונרגשים מההזדמנות לתכנן איקון עירוני. יואב רוביסה, עד לאחרונה אדריכל בצוות צפון בעירייה, מכנה את המבנה "קתדרלה מודרנית של מבנה תשתית": "זה חלל מאוד מרשים שמתאים כחלל מוזיאלי. כמו הטייט, אבל לא באותו סדר גודל. החזון בעירייה הוא לראות אותו כחלק ממערך הפונקציות והאטרקציות לציבור במתחם רוקח־אבן גבירול, שבו תרבות, ספורט, פנאי ובידור. בעירייה היו רוצים שלא יהיה שם ייצור חשמל כלל, אלא רק מבנים לשימור, תזכורות, אבל העמדה הזאת לא התקבלה. במגבלות שנוצרו הושגה לא מעט תמורה לציבור".
הוא מספר שצפונית לרדינג מתוכנן פארק חוף רחב, שיתחבר לפארק הקיים. הוא לא פוסל את האפשרות שהתמ"א תאפשר לשאוב מי קירור מעומק הים, במקום מבריכת מי הקירור הנוכחית, דבר שיאפשר להשמיש את המעגנה של רדינג לפעילות אחרת, כמו ספורט ימי. עוד רעיון מופלא הוא להפוך את שלושת מכלי הדלק המעוגלים שיתפנו לאולמות מופעים. "זה חלל מדהים וגבוה שהחזות שלו מאוד מעניינת", הוא אומר. "כשיסירו את הגדרות ויישארו המכלים עם הפארק סביבם, זה יהיה מדהים", הוא אומר.
נניח שהתמ"א תאושר מחר. כמה זמן ייקח ליישם את כל זה?
"זה יקרה בשלבים. צריך לפנות, לנקות את הקרקע. יש פונקציות שצריך להעתיק או ליצור להן חלופות. אני מעריך שייקח חמש שנים מהאישור ועד שיושלמו הפינויים".
מי שעוד עוסקת בנושא בעירייה היא הדס נבו־גולדברשט, אדריכלית באגף השימור. גם היא מדגישה שמוקדם לדבר על תוכן הפעילות במבנה, אך מציגה את ה'אני מאמין' שלה. "המטרה היא להכניס פונקציות שייהנו מהאיכויות המדהימות של הבניין ולהשמיש את החללים", היא אומרת. "הבדיקה העמוקה תבחן את הצרכים של העיר ושל האזור. המטרה היא שהתכנים יותאמו לבניין, ולא שהבניין יותאם לתכנים. אנחנו יורדים לפרטים ולטכנולוגיות שיאפשרו לשמר את כל מה שמקורי במבנה ושיאפשרו לו לעמוד בפגעי הזמן".
מבחינת שימור, תשומת לב מוקדשת גם לכיכר שמול הכניסה לבניין ולכיכר הקטנה שמזרחית אליה. במהלך העבודה על תיק התיעוד נבחנים מבנים נוספים באתר, שייתכן שיש להם ערכים היסטוריים, כמו בית השומר בכניסה. כמו רוביסה, גם היא נרגשת מהפוטנציאל של מכלי הדלק, והמתחם כולו. "זה התפוח הכי לוהט בתל אביב", היא אומרת, "והוא ישפיע מאוד על העיר עצמה. המחשבה התכנונית היא לייצר רצף אורבני עם תכנים, ורדינג הוא 'דד אנד' שנפתח. מאוד מרגש לדעת שהעיר תוכל להשתמש בו ושיהיו לו חיים. זה מרחב מלא עוצמות".
בחזרה לגודוביץ', האיש שהאפשרות שיגידו לו "לא" מתדלקת אותו. "אני באמת רוצה רק את טובת העיר הזאת והמשתמשים במבנים שלה", הוא אומר. "למה את לא שואלת מה התמורה שאני אקבל?".
איזו תמורה אתה רוצה? שהתל־אביבים יהיו מרוצים?
"לא מספיק לי", הוא מתריס. "אני רוצה שכל התל־אביבים ישלחו לי מכתב בוולנטיין דיי, 'גודוביץ' We Love You'. אם הם ישלחו לי מכתב כזה אני לא רוצה כלום. די לי שיעריכו את הפרויקט הזה".
כל ייראה מתחם רדינג לאחר השינוי - לחץ כאן
27 תגובות לכתיבת תגובה