להשאיר את תור הזהב הקולנועי בחיים

כאשר אני עסוק בהכנות לצילומי סרט חדש, אני נוטה לאבד קשר עם המציאות המוחשית של חיי, ולעסוק רק במהלכים המתרחשים בעולם הלא מוחשי (עדיין) של הסרט. אבל ברגע ששמעתי על התוכנית של ישראל גודוביץ', הייתי מרותק. אני מתכוון לתוכנית פתיחת מתחם רדינג לציבור ולהצעתו של גודוביץ' להקים במתחם מוזיאון לקולנוע ישראלי, ולצדו ארכיון מקיף שיתעד צלולואיד, תסריטים, ביקורת וצילומים, ויכיל גם אולמות להקרנת סרטים, לימוד ומחקר.

בעיניי, מדובר בהזדמנות גדולה עבור ציבור שוחרי התרבות בישראל. הפרויקט הזכיר לי את מרכז פיירבנקס לחקר הקולנוע, שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע הקימה ב־1990 ושהפך מאז למקור של אנרגיה אינטלקטואלית שמאפשרת את התחדשותו המתמדת של הקולנוע האמריקאי.

בעשור האחרון אנחנו חווים פריחה של הקולנוע הישראלי בארץ ובפסטיבלים בעולם כולו. אנשים רבים נוטים לחשוב שזהו מצב שיימשך לעד. אני מבקש להזכיר שהקולנוע הישראלי כבר חווה "תור זהב" בשנות השבעים, ושתור זהב זה הגיע לקץ בראשית שנות השמונים. חלפו 20 שנות אפלה קולנועית עד שנחקק חוק הקולנוע וצמח דור קולנוענים שהוביל את תור הזהב הנוכחי. בלי תמיכה ומומנטום מתמשך, גם תור הזהב הנוכחי ידעך.

כדי שהקולנוע הישראלי יתפתח, הוא זקוק לנקודת משען איתנה. יוצרי העתיד חייבים להבין היטב את המורשת הקולנועית שעל כתפיה הם נשענים.

פרנסי הקולנוע האמריקאי הבינו שאין קוונטין טרנטינו בלי מודעות למורשת הווארד הוקס, רוברט אלדריץ' וסמואל פולר; אין כריסטופר נולן בלי היכרות אינטימית עם מורשת אלפרד היצ'קוק, ז'אק טורנה וטוד בראונינג; אין וודי אלן בלי העמקה באחים מרקס, ג'רי לואיס, בילי ווילדר ופרסטון סטרג'ס. הם גם הבינו שקולנוע אמריקאי הוא חלק בלתי נפרד מהזהות ומהזיכרון הקולקטיבי של אמריקה, ושאם לא יהיה מקום שישמר את הברית החברתית הזאת בין אומה ותרבות, תתפוגג התרבות וייפרמו התפרים המאחים את חלקי החברה השונים.

אני מקווה שחזון הפיכת מתחם רדינג למרכז הקולנוע הישראלי יקרום עור וגידים. המשאלה הזאת היא, כמובן, משאלתו של קולנוען שמייחס חשיבות גדולה לקולנוע הישראלי ולעתידו - אבל גם משאלתו של אדם שמייחס חשיבות גדולה בהרבה לישראל, לתרבותה ולעתידה.

הכותב הוא במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ישראלי