חיי הלילה בירושלים: הסצינה החמה בארץ

הוא נראה תימהוני. אנחנו הולכים אחריו ברחובות הקרים, עד שהוא נעלם בתוך פרצה בגדר סביב חצר נטושה במרכז ירושלים. אנחנו נכנסים. מאחורי הגדר מתגלה מתחם ששימש פעם ישיבה. מוזיקה מגיעה לאוזנינו. בחושך המוחלט אנחנו הולכים בבוץ ובשלוליות, עוברים ערימות של פסולת בניין, מקיפים את המבנה, עולים למרפסת ארוכה וצועדים לאורכה. המוזיקה מתחזקת, עכשיו גם אפשר לשמוע אנשים. אנחנו נכנסים פנימה, ואני מבין שאנחנו נמצאים בלובי של מה שהיה פעם בית כנסת. מדרגות מעוקלות מובילות אותנו למעלה, אל ההיכל עצמו. במקום ארון הקודש נמצאת עכשיו עמדת הדי.ג'יי. את הפרוכת מחליפים דימויי וידיאו בשחור־לבן שמקרין הוי.ג'יי מעזרת הנשים. בשולי האולם מצטופפים אנשים סביב חביות שבהן בוערות מדורות, מקור החום היחיד בסביבה. כמה זוגות מתמזמזים בלהט על מזרן זרוק. הדי.ג'יי מוסא מזאריב מגביר את הקצב. טכנו בן זונה. 150 אנשים רוקדים באנרגיות מטורפות. שלוש בלילה, אחד הלילות הקרים ביותר השנה, וירושלים לוהטת.

האירוע הלא ייאמן הזה, במוצאי שבת לפני כחודש, היה מבחינת מאות בליינים ירושלמים פשוט עוד מסיבה בליין האנדרגראונד שנודד בשנתיים האחרונות בין לוקיישנים מדהימים ברחבי העיר. מסיבות כאלה כבר התקיימו במלון נטוש, במתחם המשביר בעת השיפוץ ועל גגות בתים עזובים, והפגישו חילונים, דתיים וערבים שרעבים לקצת שפיות, בעיר שנדמה שנהפכה בעצמה לבית כנסת אחד גדול, בדרכה להיהפך למתחם ישיבה נטוש.

"טכנו וירושלים הם שני חברים", אומר לי למחרת הדי.ג'יי מזאריב (36), ערבי מנצרת שחי בירושלים, רואה חשבון עצמאי, ממארגני מסיבות האנדרגראונד ואיש של הארדקור טכנו על ויניל בלבד, "אבל היום אין מועדון לסצינה האלטרנטיבית. לפני שנתיים היה מקום שנקרא הבאס, שהביא גם די.ג'ייז מחו"ל. היום זה נחלש, יש פחות אנשים ופחות יוזמות. כבר כמעט שנה אין כלום, אז אנחנו עושים את המסיבות האלה. אנחנו לוקחים חללים נטושים והופכים אותם לערב אחד למשהו אחר. יש משהו חזק בלעשות מסיבות בחלל לא ידוע. כולם בציפייה לראות מה יקרה, מה הולכים לעשות. לירושלמים יש חסך. הם רוצים להשתחרר. אז כשזה מתפרץ, זה קורה בגדול".

אוכל מולקולרי לאולטרה־חרדים, לזכר הבר המיתולוגי של ירושלים

סצינת חיי הלילה בירושלים נמצאת בפריחה חסרת תקדים. אולי זאת תגובה מתבקשת להסלמה ביחסי החילונים והחרדים בארץ בחודשים האחרונים, אולי למצב הכלכלי באחת הערים העניות בישראל, אולי לאיום האיראני. יהיו אשר יהיו הסיבות, כמו כל דבר בירושלים גם הסצינה הזאת לא דומה לכלום. היא מערבבת בקלות מתנחלים וערבים, חרדים וחובבי גורמה, סלבז מקומיים ואנשים שבקושי מצליחים לברוח לכמה שעות משגרת החיים השמרנית מאוד שלהם. למי שבא מאזור המרכז, כמו תייר, כמעט כמו חייזר, הסצינה הזאת לא פחות ממדהימה.

גיא בן סימון (36), למשל, רוקח בה קוקטיילים מולקולריים, שהוא מקפיא בעזרת חנקן. אני נוסע לפגוש אותו בבר מסעדה שלו, פינק, מול מלון ממילא. בן סימון היה השף של הפינק המקורי, הבר־מסעדה המיתולוגי שפעל במרכז ירושלים במשך יותר מ־70 שנה, עד אמצע העשור הקודם. הפינק ההוא נבחר בגיליון המילניום החגיגי של "הניוזוויק" לאחד משלושת הברים הטובים באירופה ואחד מ־50 הברים הטובים בעולם, אירח את שועי הארץ והעולם - מטדי קולק הקבוע, דרך הנרי קיסינג'ר ועד ג'ון סטיינבק ומארק שאגאל - והציע מגוון משקאות אדיר ואוכל מזרח־אירופי משובח. בן סימון היה השף של הפינק בסוף דרכו, וכשפתח את המקום החדש לקח איתו גם את דן ורד (50), הסומלייה האגדי של הפינק, שעכשיו ניצב בפתח המסעדה החדשה, תזזיתי ועטור שפם מדהים.

כשאני מגיע לפינק בן סימון שקוע במשחק שח עם חבר. מדי פעם אחד הסו־שפים מזעיק אותו למטבח, להחדיר עשן לאחת המנות המולקולריות. סטייק פילה עם כבד אווז, למשל. לאט לאט מתחילים להגיע הסועדים, רובם יאפים עם כיפות סרוגות. כי האוכל שבן סימון מציע הוא לא רק מתקדם, הוא גם כשר. "הכשרות מאוד מתחברת לבישול הפרוגרסיבי", מסביר לי בן סימון. אחד התענוגות שלו, הוא אומר, הוא לסגור את המקום ולהכין ארוחת גלאט כושר מולקולרית לאולטרה־חרדים - אולי צריך לקרוא להם אורתו־פרוגרסיביים - כי התנאים המחמירים שלהם הם אתגר מרתק מבחינתו.

 

הגרעין הקשה ששרד את האינתיפאדה מארח את תושבי מזרח העיר

לא רחוק מהפינק החדש, ברחוב הלני המלכה, פועל קומפלקס הברים האלטרנטיביים של אבי ש' גולדברגר ורועי בר־תור, אנשי הדאנס בר המיתולוגי והמנוח סטארדאסט. לפני כעשר שנים הם פתחו כאן את בר התקליט, לפני כשנתיים הוסיפו את הבר הקסטה. הקסטה קטנה מהתקליט, והמוזיקה בה אלטרנטיבית יותר. "אנחנו שמים הרכבים שרק 400 איש בכל העולם מכירים", מסביר בר־תור (35). לפני כחודש הוסיפו למשפחה בר אלטרנטיבי נוסף, פופי בהווייתו, שמכוון לגייז, וקראו לו הווידיאו. אני שואל אם למקום הבא יקראו הדי.וי.די, ובר־תור עונה, בשיא הרצינות, שהם שוקלים את זה.

בקסטה אני פוגש בעיקר סטודנטים מבצלאל, מסם שפיגל, מהפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים. נערים בהירים, חנוטים בעניבות בסגנון המודס. בר־תור מספר לי על תקופת האינתיפאדה השנייה, ונדמה לי שהוא כמעט מייחל שתפרוץ אחת נוספת. "אז, כשכולם נטשו את ירושלים, נשארנו קומץ אנשים שפשוט חגגו את עצמם לדעת, קבוצה מאוד קטנה אך איכותית, שהאמינה שזה המקום להיות בו ושתל אביב זה מקום של כסף ושל אנשים שמתייחסים זה לזה כשרשרת מזון. מי שעומד לידך בבר בתל אביב הוא מבחינתך משרת. כולם רוצים להיות למעלה, וזה די דוחה. כאן בירושלים כולם באותו מצב סוציו־אקונומי, וזה משאיר מקום לבני אדם. האינתיפאדה הראתה שאנשים העדיפו להיות פה מאשר להתמכר לקפיטל".

אני ממשיך לאוגנדה, ליד מגרש הרוסים, פעם בעיקר בית קפה וחנות תקליטים וקומיקס, היום בעיקר בר. לפני כשנה פתחו בצמוד ביחד עם מזאריב חלל נוסף אל־ביר (הבאר, בערבית), שמארח אירועים אלטרנטיביים. על הבר אני פוגש את איירין, ערבייה מירושלים, שיושבת עם חברה, עיתונאית מקנדה. "זה הבית שלי", אומרת איירין על האל ביר. "ירושלים היא עיר קשוחה מאוד. אצלנו, בניגוד לחיפה, הדו־קיום הוא לא דבר מובן מאליו. אבל אני לא נמצאת פה בקטע של דו־קיום, או כי אני ערבייה. זה המקום שמנגן את המוזיקה שלי, והדרינקים זולים".

אני שואל אותה אם היא מבלה גם באזור מחנה יהודה, המתחם החם של העיר בשנה האחרונה, שמושך גם לא מעט בליינים מתל אביב ואזורים אחרים. "לא ממש", היא מודה, "יש שם משהו שלא מזמין אותי לבוא". ליד הדלת אני פוגש את עאלה, שבא ממזרח ירושלים. הוא מפורש יותר מאיירין: "זה המקום היחיד במרכז העיר שהוא פרנדלי לערבים", הוא מדגיש. "הייתי באזור מחנה יהודה, וכשגילו שאני ערבי היחס לא היה אוהד כל כך".

 

נוער הגבעות פינת ילדי הפרחים, ופוליטיקאים שמחפשים בשוק דווקא את הבליינים

יום רביעי, אמצע שבוע חורפי, ושוק מחנה יהודה מארח מסיבת רחוב של שוקא, בר חדש שפתחו שלושה צעירים שמגיעים מההתנחלות מעלה אדומים. הדי.ג'יי משמיע ג'קי מקייטן, זוהר ארגוב, ירדנה ארזי. הקהל - בחורות בשמלות פרחוניות ובחורים בחולצות משובצות וכיפות סרוגות - רוקד וצוהל. אווירה של נוער הגבעות פינת ילדי הפרחים, ואני לוקח הצידה את אחד השותפים, דותן בן־חיים (25). הוא קצין בקבע בסיירת מובחרת, "אבל יצאתי לחופשה ללא תשלום וטסתי להודו לחודשיים. בהודו הרגשתי שיש אווירה הרבה יותר נינוחה להכיר אנשים. כשאתה נמצא עם ישראלים בהודו אתה נפגש עם אנשים שלא קשורים אליך במראה החיצוני ובתפיסה, אתה זורם איתם, כיף לך איתם, טוב לך איתם. ופה בארץ אתה תקוע רק עם החבר'ה שלך. אתה יכול לשבת עם אותם אנשים באותו בר יום יום, ואתה תגיד שלום רק לאנשים שאתה מכיר בגלל סטיגמות וביישנות, אפילו לא תדע למה אתה עושה את זה. אז כשחזרתי, עדיין בחל"ת, רציתי לעשות פה משהו שדומה לחוויה שעברתי שם. תראה איזה חבר'ה מורכבים, מכל הגוונים והסוגים, עומדים פה עכשיו ורוקדים.

"בהתחלה רצינו לפתוח בר כשר בתל אביב, אבל הבנו שהעיר הזאת לא מתאימה לאופי שלנו. רצינו משהו יותר קטן, יותר אינטימי, וגם שיהיה קרוב למעלה אדומים. תל אביב לא אוהבת דתיים. מצאנו מקום פה בשוק, ואחרי חמישה חודשים של משא ומתן הגענו להסכמות עם בעל הבסטה, ובתוך שבועיים פתחנו. מדובר באנשי שוק, לא קל להשיג פה מקום, המיקוח קשה מאוד. ההבנה שיש דור חדש שנכנס לשוק לפתוח עסקי לילה לא פשוטה לאנשים. מבחינת השכנים עדיף להם שזה לא יקרה. בסוף הלילה אנחנו מנקים ומסדרים כדי שמי שבא לפתוח בבוקר לא יבוא בתלונות שלכלכו לו ושברו לו".

להבדיל מחבורת התקליט ומאוגנדה, בשוקא אין שום דבר אלטרנטיבי. "ביום רביעי יש מוזיקה ישראלית", מספר בן־חיים, "ואחת לשבועיים אנחנו מעבירים הרצאות בכל מיני תחומים. בשבוע הבא יגיע אורח הכבוד יאיר לפיד כדי לספר לנו על המפלגה שלו". אם פעם פוליטיקאים היו מגיעים לשוק בשביל קולות הבסטיונרים, היום הם מגיעים בשביל קולות הבליינים.

 

נ נח נחמן הברמן של הטאפאס בר בבית הזונות לשעבר

גם בשוק צריך לדעת לאן לבוא, ואת מי למצוא איפה. סיור אקראי, למשל, כנראה לא יוביל את הפוליטיקאי התורן אל רחבת הגרוזינים, מתחם סגור ונסתר בשוק שבעבר אכלס משחיזי סכינים גרוזינים. בימי המנדט פעל פה גם קזינו דה פריז, בית מלון עם מועדון לקצינים הבריטים, כולל בר, רחבת ריקודים על הבר, קזינו וגם, לפי הסיפורים, זונות. שנים הוא עמד סגור ונטוש, עד שבאו שאנן סטריט ואלי מזרחי.

הם מכירים כבר שנים. סטריט (40), הפרצוף המוכר של להקת הדג נחש, מוכר בסצינת חיי הלילה של ירושלים, ובין השאר ארגן לא מעט מופעים ומסיבות רחוב. אחד הלוקיישנים החביבים עליו היה סמטה קטנה בשוק שבה פעלה צחקו, המסעדה של מזרחי - מוותיקי השוק, לשעבר ראש ועד הסוחרים במקום וחלוץ העידן הקולינרי החדש של האזור. מאז הם יחד, כמו האב והבן של מחנה יהודה (אף שמזרחי מסרב להסגיר את גילו), אבל בעצם חברים טובים. בקיץ פתחו יחד את קזינו דה פריז המחודש, הפעם רק כבר. סטריט אחראי על האווירה, מזרחי על המטבח. עכשיו, בשבת החורפית הזאת, הוא מגיש לסטריט ומשפחתו את החמין שלו, ובפניי מניח עוד ועוד מאזטים נהדרים.

אנחנו יוצאים להפסקת סיגריה. גשם חלש מתחיל לרדת, וסטריט ומזרחי מבינים שהלילה לא יוכלו להוציא שולחנות לרחוב. שתי צעירות מגיעות ושואלות את המלצרית אם יש מקום לשבת. המקום נראה להן מלא מדי. מזרחי מתעצבן ופונה לסטריט: "אתה מבין, זאת תמצית הירושלמיות. אין לבוא למקום ולעמוד בו סתם. הם תמיד ירצו שולחן", ואז הוא פונה אליי ואומר: "פתחתי את המקום כטאפאס בר. בטאפאס בר אנשים אוכלים ושותים בעמידה". הוא נרגע מהר. בסוף הבחורות מחליטות לשבת בחוץ, למרות הגשם והקור.

אנחנו נכנסים, ואני בוחן את מגוון הבירות הישראליות האדיר. סטריט ממליץ לי לנסות את בירה שפירא, ואנחנו מדברים על הקמפיין הוויראלי שלה, סרטונים בכיכובים של כל מיני טיפוסים ירושלמים שחוטפים בקבוק של שפירא בראש. סטריט מספר על יוצר הסרטים, אחד השמות החמים היום בתחום, וניה היימן. הברמן נחמן, חוזר בשאלה, מוזג לי שפירא, וברגע שהוא מסיים היימן נכנס לבר. ירושלים קטנה, בסוף כולם מכירים את כולם.

בין גיבורי הולילנד לצעירי העדה הליטאית, עיר החילונים לנצח נצחים

"אתה יודע כמה שנים יש חילונים בירושלים? בערך 3,000", אומר לי סטריט, ומסביר שהעיר לא מתחרדת, שתמיד היו כאן חרדים וחילונים, ותמיד היו עליות ומורדות ביחסים ביניהם, ושהחילוניות היא חלק בלתי נפרד מהריתמוס הנושם של העיר. "יש פה אוכלוסייה חזקה של אוכלי חזיר, לא רק בקרב היהודים, אלא בקרב כל הדתות. הם קיימים מהיום שהעיר קמה. התל־אביבים חושבים שהם המציאו את החילוניות, אבל זה לא נכון.

"ירושלמי גולה, אדם מפורסם מאוד, אמר לי שהוא הרגיש שהעיר הזאת בגדה בו. אמרתי לו: 'יא מפגר, העיר הזאת בוגדת בכולם. זה מה שהיא עושה'. אף אחד בירושלים לא מקבל הכל. כולם מקבלים קצת. לפעמים זה נורא קשה, לפעמים זה מאתגר, אבל זה מחדד את החושים. אנחנו לדוגמה מקום כשר, ואנחנו כשרים כי אנחנו מכבדים את המנהגים של השוק. זה לא מגיע ממקום של כפייה, אלא מבחירה. בכלל יש שיעור גבוה של חילונים ששומרים כשרות. אז למה לאבד אותם? וגם אני בתור בעל פאב נהנה לא לעבוד ביום שישי. תאמין לי, זה פרס".

אני מתבונן סביב על יושבי קזינו דה פריז. כחצי מהם חובשים כיפה סרוגה. משולחן גדול אחד, מוקף דתיים, קמה צעירה בת כ־20 וניגשת לסטריט. היא מזמינה אותו לעשות שבת אצלם במכללה בצפת. סטריט מסרב בנימוס.

עמית סגל, הכתב הפוליטי של חדשות ערוץ 2, נכנס, מתיישב עם זוגתו ושוקע בסמארטפון שלו, שמעסיק אותו גם כשמזרחי מתחיל לפזר לפניו טאפאסים. קבוצה נוספת נכנסת, ובה המיליונר הדתי מוטי זיסר (אלביט הדמיה) וגם אורי שטרית, מהנדס העיר לשעבר ומנאשמי פרשת הולילנד, שעל פי כתב האישום קיבל שוחד של יותר ממיליון שקלים. מזרחי ניגש אליהם בלבביות, מרעיף מגוון מאזטים נדיב במיוחד ומנסה לשכנע גם את סטריט לגשת אל הנכבדים ולדבר איתם. "הם מעריצים אותך", הוא אומר. סטריט מסרב בנימוס.

אחר כך הוא אומר לי שהוא מ

ייחל שאהוד אולמרט יישב בכלא. "תאמין לי, הייתי בעיר הזאת כשהוא שלט פה בעניינים. חייבים לעשות את זה. אני מקווה שזה באמת יקרה". אבל אז מזרחי שוב לוחץ, וסטריט נכנע. הוא ניגש, מפטפט, וחוזר לספר ששטרית מעריץ את "רד בנד", ושם ראה את הדג נחש לראשונה. בחצי פה הוא נאלץ להודות שהבר שלו הוא מקום המפגש של סלבריטאי ירושלים. ראש העירייה ניר ברקת מרבה לבקר, וגם ג'יימס שניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל. אבל עכשיו נכנס לבר אברך צעיר, בחליפה של ליטאי, מגולח, ללא כיפה. הוא שואל את נחמן הברמן אם האוכל כשר, ונחמן עונה שכן, אבל לא באישור בד"ץ. הבחור אומר שבד"ץ בשבילו זה כלום, חבורה של נוכלים. אחר כך מתברר שהוא למד בעבר בישיבת פוניבז', והיום עוסק בפילוסופיה ובודק את המשך דרכו בעדה הליטאית. הוא מדבר על פוקו, על קאנט, מספר שאת העניין בסקס מיצה עם סטודנטית לאמנות שהיה חבר שלה חודשיים. הוא בוחן את המנה שהזמין מכל עבר, ושואל את נחמן למה לנתחי העוף יש צבע אדמדם ואם הם בטוחים שמדובר באוכל כשר באמת. בסוף הוא משתכנע, ובין הביסים אומר לי: "ההבדל בין הברים בתל אביב לברים בירושלים הוא שבתל אביב בכל מקום שאני מגיע אליו אני נהפך לאטרקציה המרכזית, ופה מתייחסים אליי כסתם אחד".

גם לסטריט קשה עם חיי הלילה של תל אביב, וכמו בר־תור מהקסטה הוא מסביר את הקושי בעיקר בסוגיית המעמד והכסף. "תל אביב", הוא אומר, "מכורה לדולר. זאת הבעיה המרכזית שלה. אל תיתן להם להשלות אותך. אתה בסך הכל תכשיט עבורם". ומעמד, הוא יודע, זה משהו שבא והולך. ירושלים, על החרדים והחילונים והערבים שבה, פשוט נשארת. "נגיד עכשיו תהיה אינתיפאדה 3", אומר סטריט, "ועזה 2 ולבנון 3. זה לא מופרך. נגמרו השמות, אבל המלחמות ממשיכות, רק מוסיפים להן מספר סידורי. ובכל מלחמה כזאת תהיה הגירה מירושלים, אבל העיר הזאת שרדה כל כך הרבה שנים, כך שאני לא מודאג".