תייר בחיים של עצמך

• לטורים הקודמים של ערן גפן
  

מבט אחרון אל הדירה שלי ברחוב 15. רגע לפני שאני יוצא, אני בודק שזכרתי לבצע את כל המטלות ברשימה: החלונות הצופים אל האמפייר סטייט הוגפו, המקרר רוקן מאוכל ונותק מהחשמל, והעציצים קיבלו מנה כפולה של מים. אפילו פופי, גורת המאלטיז הלבנה, הופקדה למשמרת אצל חברים. זהו, הבית שלי מוכן להקפאה לחודש הקרוב.

אני יורד עם שתי מזוודות שמכילות את רוב החיים שלי, נתקל בדורמן שמרים גבה אך בנימוס אמריקאי מתאפק מלשאול. הנה אני שוב על הכיסא הקבוע בצד ימין, מעל מנוע המטוס הענק שכבר מתחיל לרטוט מהתרגשות. המסך הכחול מונה את 9,127 הקילומטרים שעוד יש לי לעבור.

הגיע הזמן להתוודות: כבר יותר משנה אני מנהל חיים כפולים, מאז שעברתי לניו יורק יש לי שני בתים בשתי יבשות, וגולת הכותרת - שתי משפחות. זה אולי

חלומו של כל גבר מצוי, חיים כפולים מלאים ומרעננים, וייתכן שגם הנשים לא היו מתנגדות לקבל את הגבר שלהן כשהוא במיטבו, חודש כן חודש לא. אבל זו מציאות לא פשוטה שמחייבת להתמודד עם שאלות גדולות של נוכחות, בחיים האישיים ובניהול.

מתברר שאני לא לבד בסיפור הזה: בשנה האחרונה הכרתי לא מעט אנשים כמוני. עמית אבנר, למשל, הוא היזם מאחורי הסטארט־אפ המצליח טייקי שעוסק בפרסום ברשת. על כוס קפה ביוניון סקוור הוא מספר לי איך הוא מנסה לגשר בין שתי המשפחות שלו - השלוחה של החברה בתל אביב והשלוחה בניו יורק. זה לא קל, גם הוא מודה, לקחת שתי משפחות ולנסות להפוך אותן לאחת.

אני יודע את זה בעצמי: לפעמים אני מצטער שהודחתי מהצופים עוד בשלב העניבה הכתומה, אחרת הייתי יודע להתמודד עם שרשרת ההתנצחויות בין סטס לפטרישיה (נחשו אתם את מוצאם ובאיזה צד של האוקיינוס יושב כל אחד מהם) תחת שורת הנושא באימייל Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: solving the problem. בסוף התכתובת המתישה מסרב סטס להצעה של פטרישיה לשיחת סקייפ בטענה שאינו יודע אנגלית, אך בו בזמן מסביר לה בכתב (באנגלית מצוחצחת כמובן) על כך שמקור הבעיה הוא בטעויות הטיפשיות שלה.

איור: עומר הופמן

בחזרה לימי הצופים

כתוצאה מהאתגר הזה נולדת מציאות ניהולית חדשה: צביקה נטר מחברת פרסום אינטרנטית אחרת, אינוביד, מספר שבחברה מקפידים לבצע שיחות וידיאו גלובליות שחצי מהן מוקדשות ל"גורם האנושי" - או במילים אחרות, מאמצי גיבוש אינטנסיביים, כאילו היו בפעולה בתנועת הנוער. "אנחנו אפילו מטיסים אנשים כדי להיפגש", הוא אומר, "גם אם אין צורך עסקי מיידי, רק כדי שיכירו את האיש שבצד השני של האימייל".

אני למדתי לנהל בצורה מבוזרת: בניגוד לחברה הקודמת שניהלתי בקונטרול פריקיות מבהילה, פה אני חייב לשחרר, אחרת דברים ייתקעו. זה מחייב בעיקר רמת אמון גבוהה בצוות: כמו אקרובט טרפז, אני יודע שהידיים של שחר, מנהל הפעילות שלנו בישראל, יחכו לי בדיוק בנקודה הנכונה במעופי כדי לתפוס אותי.

לחיים הכפולים יש גם קסם מיוחד, עמית מספר שהיתרון הגדול הוא שכל אחת מהמשפחות יכולה להתמקד במשימה עיקרית אחת - ישראל בטכנולוגיה וניו יורק בשיווק, וצביקה משתף שריבוי התרבויות דווקא מוסיף המון לחברה. מבחינתי, עוצמת ההתפתחות שלי ושל שתי המשפחות היא על סטרואידים.

גיליתי שחודש ימים מספיק למעגל חיים שלם ולאחר מכן החיים חוזרים על עצמם: בכל פעם שאני נוחת בניו יורק אני מתחיל מחדש, עם אותן אנרגיות ורצון ליצור שאיתם נחתי פה בפעם הראשונה. לאחר חודש כשהדברים נכנסים לתלם, מגיע הזמן שבו אני משחרר את המושכות, נותן לצוות להמשיך וחוזר לארץ לתרום בתחום אחר.

זו זכות גדולה להיות תייר בחיים של עצמך, להעריך כל טעימה קטנה כמו בארוחת שף. אתה מבין שבסופו של דבר אין גבולות ואין קירות, והדבר היחיד שמייצר נוכחות אמיתית, בניהול ובחיים, הוא הקשר עם האנשים. כשיום יבוא ואחזור לארץ, אני מקווה שאת הלקח הזה איישם גם בשגרה.

עשר שעות לאחר ההמראה המטוס נוחת, והשעון שמקציב לי חודש בתל אביב מתחיל לתקתק. נסיעה קצרה מנתב"ג ואני נכנס לדירה שלי עם שתי המזוודות, פותח את החלונות ונותן לריח המוכר כל כך של צפון תל אביב להיכנס. אני מחבר את המקרר לחשמל, משקה מחדש את העציצים, והכל מוכר כל כך שזה מעט מבלבל. שוב הגעתי הביתה. או לפחות לאחד מהם.

טייק אווי

1. לפעמים כדאי לטוס ליבשת אחרת רק כדי להכיר את האיש מהצד השני של האימייל

2. אף שזה כאב ראש לא קטן, ריבוי תרבויות דווקא תורם המון לחברה

3. הדבר היחיד שמייצר נוכחות אמיתית, בניהול ובחיים, הוא הקשר עם האנשים

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר.