חקר ביצועים: עוד שבוע שבו המנהלים מרוויחים והעובדים מפסידים

בעיצומה של שנת הבחירות, ברק אובמה צריך את המגזר הפיננסי, צינור התרומות. אבל השבוע הוא הפתיע את המגזר הזה כשהציע מועמד מאוד לא פיננסי לנשיאות הבנק העולמי - הרופא והאנתרופולוג ג'ים יונג קים. אם ייבחר, קים, יליד דרום קוריאה, יהיה לאסייתי־אמריקאי הראשון, לרופא הראשון ולמומחה הראשון לפיתוח מדינות נחשלות שיעמוד בראשות הבנק העולמי, מוסד שאמון על פיתוח בדיוק אותן מדינות נחשלות. קים הוא גם ראפר חובב שמשחק כדורסל ופוטבול, וכבר שנים שהוא מסתובב בחלקים היותר "אקזוטיים" של העולם ופועל למיגור האיידס והשחפת. אובמה בעצם מניף כאן מודל מרענן: לא עוד כלכלן חד וקר, או בנקאי ממוקד ואכזר; עכשיו אנחנו צריכים שיובילו אותנו אנשים נועזים, רעננים, הרפתקנים.

תמר טוניק

הפערים נחשפים בדו"חות: מנהלים שווים ושווים יותר

בימים אלה של הפרעת קשב עולמית, כשהקוראים, סליחה הגולשים, דורשים לצמק כל נושא מורכב ומסובך לטוקבק עצבני, לא יותר מ־140 תווים, כדי שיצוף בלי בעיות גם בטוויטר של הסמרטפון, אני מנסה לנסח שורת מחץ על אלי יונס. לחרדתי, אני מגלה שאני בכלל לא חד־משמעי. מצד אחד, חוצפה - עלות שכרו ב־2011 היתה 10.2 מיליון שקל, פי 29 מעלות השכר הממוצעת במזרחי טפחות. מצד שני, וואו, הבנק רשם רווח נקי של יותר ממיליארד שקל. אפילו בעלי מזרחי טפחות, לא בדיוק סוציאליסטים אדוקים, מודים שיונס אחראי לצמיחה המדהימה של הבנק בשנים האחרונות. אז אולי זה בסדר להפוך מנכ"ל מצוין לשותף. מנהלים חזירים שחולבים חברות ראויים לכל גינוי, אבל מהו תגמול הוגן למנהלים ייחודיים בשוק תחרותי? מצטער, דעתי לגמרי לא נחרצת.

יואל אסתרון

דו"ח אחרי דו"ח, חברה אחרי חברה, "כלכליסט" ממפה את הפערים האדירים בין שכר המנכ"לים לשכר העובדים. מעבר למספרים המדהימים, לפעמים לפערים האלה יש גם הסברים מפתיעים. "בשנה שעברה רכשנו חברה שפועלת במגזר הערבי, ומה לעשות שהשכר שם הוא לא כמו של מהנדסים בהרצליה פיתוח והוא הוריד את השכר הממוצע בחברה כולה", היה ההסבר המטריד ביותר שקיבלנו מחברה אחת מתחום המחשוב, שהפער בה זינק בשנה שעברה לשמים. קרוב לוודאי שבאותה שנה המנכ"ל עבד קשה במיוחד, שעות נוספות אל תוך הלילה כדי להשלים את הרכישה, ואולי הוא אפילו ראוי למענק הגבוה שקיבל. אבל אולי גם עובדי החברה שנקנתה ראויים לתגמול נוסף על הערך המוסף שהביאו איתם - אם לא היה ערך מוסף כזה הרי לא היתה עסקה. אם מישהו בהנהלה היה מבין את זה, הם לא היו הורסים למנכ"ל את החגיגה.

גלית חמי

בכירי פעילות הקפה הבינלאומית של

עופרה שטראוס | צילום: בלומברג

שטראוס יתקשו להתלונן על השכר וההטבות שקיבלו בשנה שעברה. המנכ"ל טוד מורגן קיבל שכר ואופציות בעלות של 9.6 מיליון שקל, הסמנכ"לים זכו כל אחד לחבילה של יותר מ־3 מיליון שקל. אבל לצד הסכומים הנאים מסתתרים גם בונוסים מתמיהים: המנכ"ל קיבל כ־50 אלף שקל, הסמנכ"לים רק 9,000 - סכומים כמעט בלתי נראים בדרג הזה ובמדרגות השכר הללו. ככה זה כשהדירקטוריון בראשות עופרה שטראוס מחשב את הבונוסים בהתבסס על עמידה של כל מנהל ביעדים איכותיים ופיננסיים: שטראוס קפה הציגה ב־2011 צמיחה של 16% במכירות אולם הרווח התפעולי שלה גדל ב־1% בלבד. עם כאלה נתונים, במקום אות הצטיינות על עמידה מוצלחת ביעדים הבונוסים האלה, אפילו לא משכורת 13, הם אות לכישלון.

עומרי כהן

יהודה זיסאפל | צילום: עמית שעל

"לא בניתי שום חברה במטרה למכור אותה, ולכן אם מכרתי זאת לא הצלחה", אמר השבוע זוהר זיסאפל בעקבות מכירת רדויז'ן. מכירת חברה אינה כישלון, אבל זיסאפל מרגיש צורך להתבייש בה, או לפחות להחצין בושה כזאת, בעיקר בגלל הקופון שגזר מהעסקה. האמריקאים יודעים להתגאות במכירה של חברה, במיוחד אם יש להם רקורד של מכירות כמו זה שיש לזיסאפל, שכבר מכר בעבר שלל חברות. רק בארץ, משום מה, היזמים לא מבינים שהבושה הזאת מכרסמת בחברות שלהם, מכתימה את הרקורד שלהם ועלולה להזיק לעסקאות הבאות. ואולי זאת בעצם לא בעיה, הם הרי לא ימכרו יותר אף חברה, לא בשביל זה הם בונים אותן.

מאיר אורבך

זהבית כהן | צילום: עמית שעל

מרגע שזהבית כהן התמנתה ליו"ר תנובה, החברה עברה טלטלה. "זהבית הרגישה שהחברה לא יעילה ותחרותית מספיק", תיאר ב"כלכליסט" בכיר לשעבר. "היא לא אהבה את המשפחתיות, אמרה שתנובה לא עבדה לפי פרמטרים כמותיים ושצריך שינוי תרבותי. בדרך הלכה לאיבוד גם ההיסטוריה והמורשת של תנובה... הרטוריקה היתה של 'תנובה הישנה' לעומת 'תנובה החדשה', היא זלזלה בהישגי העבר". בשבוע שעבר תנובה החדשה התפוצצה. מתברר שכאשר תחושת המשפחתיות אובדת ואיש איש לנפשו, אז "פרמטרים כמותיים" כמו משיכת דיבידנד של 2 מיליארד שקל יכולים להוציא מן הדעת מחלקי חלב שקמים בארבע בבוקר ומרוויחים 6,000 שקל בחודש. אבל מה שמדהים הוא שתגובת ההנהלה היתה לטעון שהעובדים "חיים באייטיז" ולפגוע בשכר בגלל השביתה. כן, גם אחרי מחאת הקוטג', פרישתה של כהן ושינוי השיח הכלכלי, ההנהלה ממשיכה להתנהג באגרסיביות מבית מדרשה של תנובה החדשה.

אמיר זיו

בחודשים האחרונים מצאתי חבר חדש - המתדלק שלי בתחנת הדלק. הוא זה שמתריע בפניי שמחירי הדלק עומדים לעלות בקרוב ולכן כדאי לי לקנות כרטיס תדלוק של פז. ככה, הוא אומר, אשלם בחודש הבא במחירים של החודש הזה. בפעם האחרונה הגיעה עלות מכל דלק לסכום המטורף של 426 שקל. כפול פעמיים בשבוע זו כבר חתיכת עלות. העצה של המתדלק חסכה לי אולי כמה עשרות שקלים בחודש, אבל העלות של חיים בפריפריה שמרוחקת רק כמה עשרות ק"מ מהמרכז נהפכה לבלתי נסבלת. המדינה אולי מרוויחה מיליארדים מהמס על הדלק, אבל היא מפסידה את כל מי שמקלל בבוקר בתחנה. הפעם הבאה שבה אני באמת אשמח לתדלק תהיה בדרך להפגנות על יוקר המחיה בקיץ הקרוב.

גולן פרידנפלד

אז מה עושים עם העובדה שבעוד כמה עשורים נפרוש לפנסיה ונגלה שאין לנו מספיק כסף בשביל לחיות? אם שואלים מומחים, כמו פרופ' איתן ששינסקי ואחרים, הפתרון העיקרי הוא לעבוד יותר ולחסוך יותר. נשמע פתרון הגיוני, רק שיש בעיה קטנה עם כל אחד מהחלקים שלו. ראשית, כבר היום אנחנו עובדים כל כך הרבה שאנחנו אפילו לא רואים את הילדים שלנו, כך שאי אפשר לעבוד יותר. וכבר היום בני 50 פלוס מתקשים מאוד למצוא עבודה, אז מה הסיכוי שלנו לעבוד עד גיל 75? שנית, כבר היום אנחנו לא מצליחים לחסוך - עם הכנסה שלא מצליחה לכסות את החשמל המתייקר, הדלק המתייקר, המים המתייקרים, הארנונה המתייקרת, הגן של הילדים שמתייקר, המשכנתה שמתייקרת, שכר הדירה שמתייקר - כך שאי אפשר לחסוך יותר. אולי אין באמת פתרון, ופשוט צריך להתנחם באקסיומה של ג'ון מיינרד קיינס, מגדולי הכלכלנים שגם ידע משהו על החיים: "בטווח הארוך כולנו נמות".

שאול אמסטרדמסקי