קו הפסקת האש

מאנה נייסטני לא צפה את התגובות האלה. אחרי כמה ימים שבהם עקב בעניין אחרי קמפיין הפייסבוק הישראלי "איראנים, אנחנו אוהבים אתכם", הוא התיישב לצייר. כשקם, היו לו מנהיג איראני ומנהיג ישראלי ניצבים זה מול זה על דוכני נאומים ומדברים פצצות, ובתחתית הדוכן ידיים של אזרחים מושיטות פרחים. ביום שישי בבוקר נייסטני העלה את הקריקטורה לדף הפייסבוק הרשמי שלו, ובתוך שעות ספורות היא טסה ברחבי הרשת מהר יותר מכל טיל, כמעין תגובה איראנית רשמית לקמפיין הישראלי. עד יום שלישי בצהריים שיתפו אותה יותר מ־2,000 ישראלים ואיראנים, היא זכתה לכמעט 6,500 "לייקים" ול־500 תגובות.

"!No War", האיור שחשף את נייסטני בפני הישראלים בסוף השבוע שעבר, בתגובה לקמפיין האהבה הישראלי | איור: מאנה נייסטני

"אהבתי את הקמפיין הישראלי, רציתי להביע את הערכתי לו", כותב נייסטני (Mana Neyestani) באימייל בראיון ל"מוסף כלכליסט", "בדרך כלל שליחת מסרי אהבה יוצאת דביקה, אבל במקרה הזה, שבו לאזרחי שתי המדינות אין שום מושג זה לגבי זה מעבר לתעמולה של הממשלים, אני חושב שמעט דביקות לא תזיק. אנחנו עומדים להיות מעורבים בעוד מלחמה חסרת שחר, שיכולה להיות הרסנית לשתי המדינות. הדבר היחיד שיכול למנוע אותה הוא הפרדה של פעולת האזרחים מהשלטון והפוליטיקאים, ודיבור של שלום כנגד מבשרי המלחמה בשני הצדדים. מדינות זקוקות לאיום מבחוץ כדי להסיח את דעת הקהל מבעיות מקומיות, ושתי הממשלות עושות זאת. אבל הקמפיין הזה מראה שהאזרחים מכבדים זה את זה ושלהם עצמם אין בעיה שצריך לפתור במלחמה. יש קיצוניים בשתי המדינות, אבל אני מאמין שהם מיעוט, כפי שהוכיחה גם המחאה באיראן ב־2009. אסור לתת להם לקבוע את גורלנו".

קריקטוריסט במנוסה

נייסטני קצת חי בפייסבוק. הוא מפרסם שם את העבודות שלו (והוא פורה מאוד: יותר מ־20 איורים בחודש), עוסק בהגברת המודעות בעולם למצב באיראן ומתעדכן באופן שוטף בנעשה במדינה שנאלץ לעזוב, משאיר מאחוריו את אמו ואחיו. זה קרה בגלל ג'וק: ב־2006 הוא פרסם בעיתון ילדים בהוצאה ממשלתית קריקטורה של תיקן שאומר "נמאנה", "אני לא קולט את זה" בסלנג האזרי. האזרים, מיעוט באיראן, נפגעו מהשוואתם לג'וק בכלי תקשורת רשמי, ויצאו להפגנות שנגמרו במותם של

"ראשים מרובעים 4" | איור: מאנה נייסטני

חמישה בני אדם. נייסטני נעצר, הועמד לדין ונאסר לשלושה חודשים. מיד עם שחרורו נסע עם אשתו לסוף שבוע בדובאי - ולא חזר מאז. "החלטנו לעזוב, והתפללנו שהרשויות לא יעלו על זה", הוא אומר. מאז נדד בין חמש מדינות, וגר בעיקר במלזיה. אבל גם שם חי בפחד מפני הרדיפה של שלטונות איראן, המקורבים לשלטונות מלזיה, ובפברואר 2011 נחת בפריז כפליט. למעשה, הוא הפליט הראשון בעיר במסגרת תוכנית "ערי מקלט" - ברית בינלאומית של ערים במערב העונה לשם ICRON, שמארחות סופרים ויוצרים פליטים. עכשיו הוא ואשתו, מאיירת ואנימטורית, חיים במתחם "עיר האמנות הבינלאומית" שבמרכז פריז, בצלו של תאריך הסיום של האירוח שלהם, פברואר 2013. עד אז, מספר נייסטני, הם מקווים לקבל מעמד של פליטי קבע, בצרפת או במדינה אחרת. לאחרונה פרסם נייסטני את הרומן הגרפי "מטמורפוזה איראנית" שמתאר את ימיו בכלא, והוא מאייר לאתרי אופוזיציה הפועלים מהגלות. "אני עוקב אחרי החדשות ומשרבט רעיונות. לפעמים אני מתייחס לאירוע ספציפי, לפעמים לרעיון מופשט יותר, ויש לי גם עבודות שמתארות למשל את קורותיה של משפחה איראנית מהמעמד הבינוני והתמודדות עם הסוגיות החברתיות והפוליטיות".

כך, האיורים שלו עוסקים בפוליטיקה, אם כי לרוב הוא נמנע מלצייר פוליטיקאים ומעדיף אמירות קונספטואליות יותר. ביתר הרחבה הוא עוסק בחיים הקשוחים, האפלים, תחת משטר דיקטטורי - בהגבלת חופש המידע והביטוי, באובדן הילדות, בדיכוי הנשים, ברדיפת הומואים ולסביות, בהוצאות להורג ובמוות השורה על הכל. נושא שהוא חוזר ועוסק בו הוא האינדוקטרינציה, אחדות הדעות הכפויה, ויש לו סדרה של עבודות שבהן מככבות דמויות עם ראשי קובייה שמנסות לכפות את הצורה המרובעת על כל דבר שנקרה בדרכן. בעבודות אחרות נוגע נייסטרני במצב זכויות האדם ובמשברים הומניטריים במקומות אחרים בעולם, למשל באפריקה, ומדי פעם גם במושגים ליריים יותר, כגון אהבה ותקווה. "אני מאמין שקריקטורה או כל אמנות אחרת לא תוכל אמנם לגרום לשינוי משמעותי בחייהם של אנשים", הוא מסביר את הבחירה שלו בנושאים שנויים במחלוקת, "אבל היא ודאי תוכל לגרום ליותר אנשים לחשוב על נושאים פוליטיים וחברתיים. עבורי זאת הדרך להגיב לעולם שסובב אותי, והדרך שלי למחות על דיכוי".

גלריית כלכליסט: מאנה נייסטני וכמה מאיוריו (5 תמונות)

בין טינטין לקפקא

"גדלתי בעריסה של ספרים", תיאר נייסטני את ילדותו באיראן, "אבי היה משורר והיתה לנו ספרייה גדולה בבית". בשנותיו הראשונות, באיראן של לפני המהפכה, גדל על כל סדרת הקומיקס של טינטין ועל הספרות המערבית. כשאלה נאסרו, מצא דרכים להשיג עותקים פיראטיים של ספרים מבוקשים ושל סרטים מערביים, ועד היום הוא מעריץ את וודי אלן. ואמנם, יש משהו מהרוח העוקצנית והקודרת הוודי־אלנית בהומור של נייסטני, וגם טינטין מככב בכמה מהעבודות. יש איורים שבהם הוא נוגע בסיפורי התנ"ך, במיתולוגיה היוונית ואפילו ב"הנסיך הקטן". הרומן הגרפי שלו נוצר בהשראת "הגלגול" של קפקא - בכל זאת, האיש נהפך לפליט בגלל ג'וק - וכהשפעות נוספות עליו הוא מציין את הסופרים מילן קונדרה ופול אוסטר; הבמאים אלפרד היצ'קוק, טים ברטון, פריץ לאנג ומרטין סקורסזי; הציירים ז'ורז' סרה ופרנסיסקו דה גויה; והמאיירים הרז'ה, סמפה, ג'ורג' גרוס ופרנק מילר. לצדם היו השפעות איראניות: "אני מעריץ גדול של אחי טוקה, גם הוא קריקטוריסט בולט שחי בטורונטו, וגם של המשורר אחמד שמאלו והקולנוען והמחזאי באהרם באייזאי". את התרבות הישראלית הוא לא ממש מכיר, אבל "יש לי חברים ישראלים בפייסבוק, ואני מכיר את ארי פולמן ויוסף סידר מהסרטים שלהם".

חרף הרוח הקודרת ששורה על העבודות שלו, נייסטני אופטימי, הן בנוגע למצב באיראן והן בנוגע למתיחות עם ישראל. "אני מקווה שהאיראנים יצליחו להשיג דמוקרטיה יציבה, ושתי המדינות ימצאו פתרונות שוחרי שלום לבעיות הפנימיות ולבעיות האזוריות שלהן".

כשאני שואל אם הוא חושש שהשלטונות עדיין רודפים אותו, הוא משיב: "אני מקווה שיש להם אנשים חשובים יותר לרדוף אחריהם. אם אתה חושב על הדברים האלה, אתה לא יכול להמשיך".

והוא ממשיך. לא רק ליצור, אלא גם ללמוד, להכיר, לבחון את מצבם של כל אזרחי העולם. "הלקח הגדול שלי מקריקטורת הג'וק והמאסר הוא שאסור לנו למתוח קווים וגבולות בין העולם הצר שלנו ללאומים ואנשים אחרים. לפני האירוע בכלל גרתי בטהראן ולא היה לי שום מושג לגבי מה שקורה בחלקים אחרים של המדינה, לא הייתי מודע לבעיות ולרגישויות שיכולות לפרש ככה קריקטורה. אתה לעולם לא יכול להימנע ממצב שבו אנשים מפרשים את העבודה שלך כפי שהם רוצים לפרש אותה. פשוט תאמין במה שאתה עושה ותמשיך הלאה".