החסימה שנחסמה: מדוע חידש בית המשפט את הגישה לאתרי ההימורים?

ביום בהיר אחד החליטה המשטרה כי בהתאם להוראות סימן י"ב לחוק העונשין משנת 1977, יש לה סמכות להורות לספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאתרי הימורים שמקורם מחוץ לסמכותה הטריטוריאלית של מדינת ישראל. המשטרה דחתה את טענת היעדר הסמכות שהופנתה נגדה, והודיעה כי החוק, גם אם זה חוקק שנים רבות לפני הולדת האינטרנט, מאפשר למשטרה להתייחס אל אתרי הימורים באינטרנט כזהים למקום פיזי שבו נערכים משחקי מזל.

המשטרה הורתה לספקיות לחסום את הגישה לאתרי ההימורים ויקטור צ`נדלר וסטן ג`יימס - המציעים לגולשים להמר על כספים ופועלים כבתי קזינו לכל דבר. 012 היתה הספקית הראשונה ליישם את החסימה, ואחרי מיהרו גם בזק בינלאומי ונטוויז`ן לציית להוראת המשטרה. מן הפרסומים בנושא עולה כי למעט 012 סמייל, הספקית היחידה שהלינה בפני המשטרה על העדר סמכותה להוציא צווי חסימת אתרי הימורים, כל שאר הספקיות ישבו בחיבוק ידיים ולא עשו דבר.

או אז קיבלו הספקיות את החלטת המשטרה, הנראית תמוהה בלשון המעטה, כמנהג ראה וקדש ולא עשו את הפעולה המתבקשת – נקיטת הליכים משפטיים נגד משטרת ישראל בגין היעדר סמכות. רק איגוד האינטרנט הישראלי נקט בהליכים כאלה נגד המשטרה, שבסופו של דבר הובילו אמש לביטול הצו.

בעיני הלקח הראשון מהפרשה הוא שהספקיות, המשלמות לא מעט כסף למשרדי עורכי דין, אינן סבורות כי עליהן לפעול בכל הנוגע לזכויות היסודיות של לקוחותיהן המשלמים - ולהתנגד נחרצות להתנהלות אורווליאנית מובהקת אשר הינה תחילתו של מדרון חלקלק במיוחד.

חסימת הגישה לאתר "ויקטור צ'נדלר"

מותר להיכנס לאתר, אסור להמר בניגוד לחוק

וכעת לפסיקה שהתקבלה אתמול והחזירה את הגישה לאתרים: בית המשפט חילק את העניין שעמד בפניו לשלוש סוגיות והכריע בכל אחת מהן בנפרד. הסוגיה הראשונה נשענה על השאלה האם לאיגוד האינטרנט הישראלי זכות לנקוט בהליכים משפטיים נגד משטרת ישראל, כאשר דווקא הספקיות הינן הנפגעות הישירות מצווי המשטרה. בית המשפט מצא כי לאיגוד האינטרנט יש זכות עמידה. הואיל ומדובר בפגיעה בזכות יסוד חופש הביטוי, קבע, הרי שיש מקום לעותר ציבורי המייצג את אינטרס כלל הציבור בישראל.

הסוגיה השנייה אשר בית המשפט בחן נשענה על השאלה – האם חסימת הגישה לאתרי הימורים פוגעת בחופש הביטוי? כאן הזכירה השופטת מיכל רובינשטיין למי ששכח כי האינטרנט מחבר את כולם לכולם, ומאפשר שיתוף מידע באופן שלא היה כדוגמתו. בית המשפט הכיר גם בעובדה שעוצמת האינטרנט טמונה בזרימת מידע חופשית ובהפיכת העולם לכפר גלובלי קטן. בית המשפט המשיך והסביר כי הפסיקה בישראל מצאה זה מכבר כי גישה למידע הינה נגזרת לזכותו של אדם לחופש הביטוי.

רובינשטיין מכירה בעובדה שלצד הפעילות החיובית באינטרנט מתקיים שיתוף מידע שלילי, ולעיתים שלילי במיוחד. יחד עם זאת היא הבהירה כי למרות הפן השלילי, הגבלה על שיתוף מידע באופן ריכוזי על-ידי המשטרה מהווה פגיעה בחופש הביטוי. בית המשפט הבחין בכך בין הפגיעה בחופש הביטוי בעת חסימת המידע לבין היכולת למנוע את ביצוע פעולת ההימורים, בין היתר, באמצעות מניעת תשלום באמצעות חברות האשראי. זכותו של אדם להיכנס לאתר הימורים, ואין למדינה זכות למנוע זאת ממנו, כל עוד זה לא בחר להמר בניגוד לחוק.

לשופטת היה חשוב לציין כי חופש הביטוי איננה זכות מוחלטת וניתן להגבילהּ במקרים מסוימים, כאשר מן הצד השני של המתרס עומד אינטרס מוצדק כגון בטחון המדינה. בהתחשב בכך קבעה רובינשטיין כי גם אם המידע שניתן למצוא באתרי ההימורים הינו בעל ערך חברתי נמוך, עדיין אין בכך כדי להטות את כפות המאזניים לטובת צמצום חופש הביטוי.

לבסוף ניגש בית המשפט לסוגיה השלישית והאחרונה, אשר נשענה על השאלה הבאה – האם למשטרת ישראל סמכות בחוק העונשין להורות על חסימת אתרי הימורים באינטרנט? רובינשטיין קבעה כי למשטרת ישראל אין ולא היתה סמכות שכזו. 

השופטת רובינשטיין | צילום: מיקי אלון

ד"ש לכנסת

איך בחן בית המשפט את השאלה השלישית? בתחילה נבדקה את הפרשנות המילולית של החוק, ונמצא כי לשונו מתייחסת למקום פיזי ולא למקום וירטואלי. בית המשפט קבע כי חוק העונשין אינו מקנה, ולו ברמז, סמכות למפקד המחוז להורות לגורם כלשהו לחסום גישה לאתרי הימורים באינטרנט. יתרה מכך, החוק קובע כי למשטרה הסמכות "לסגור" מקום הימורים ולא "לחסום" את הגישה אליו. לכן אין מקום להקנות למשטרה סמכויות שאינן מוזכרות כלל בחוק. בכך, הכריע בית המשפט, חרגה משטרת ישראל מסמכותה ומכללי המינהל התקין.

אף שבזאת אמור היה להסתיים הדיון בהתנהלותה של המשטרה, בית המשפט בחר בכל זאת לבחון את הפרשנות התכליתית של חוק העונשין ולברר האם יש בו כדי להקנות למדינה את הסמכות לחסום אתרי הימורים, ולו רק לאור תכלית החוק שנועדה למנוע פעילות הימורים אסורה.

רובינשטיין ציינה כי בניגוד לסגירתו של מקום הנמצא בסמכותה הטריטוריאלית של מדינת ישראל, חסימתו של אתר אינטרנט מעלה סוגיות טכניות, מדינתיות ומשפטיות שונות. כך למשל יש בחסימה כדי לפגוע בעקרון הגלובליות של האינטרנט, על רקע אמנות בינלאומיות. כמו כן, חסימתו של מידע שלילי מסוים עלול להוביל לחסימת מידע חיובי, תוצאה שאינה מקובלת בחלק ממדינות העולם המערבי. כך גם מתעוררת השאלה האם יש להטיל אחריות מוגברת על צדדים שלישיים, כדון ספקיות שירותי גישה לאינטרנט, אשר באמצעותן מתבצעת החסימה.

בית המשפט הבהיר כי אם המחוקק היה מעוניין להגביל את חופש הביטוי באינטרנט, הרי שעליו לעשות זאת בחקיקה לאחר דיון ציבורי מעמיק. אם אין די בכך, השופטת אף ציינה כי יש מקום לקשר בין בין סוגי אתרים שונים, ולקבוע במפורש מהם המקרים והנסיבות להפעלת סמכות החסימה וזהות הגורם המוסמך להורות על כך.

למען הסר צל צילו של ספק, בחן בית המשפט האם ניתן בכלל לפרש את סימן י"ב לחוק העונשין, שעליו נשענה המשטרה, באופן סובייקטיבי. גם הפעם קבע כי התשובה שלילית וזאת, בין היתר, לאור ארבע הצעות חוק שונות שנועדו לאפשר חסימת אתרי הימורים באינטרנט באופן מפורש. אף אחת מן מהן לא עברה את מפתן הכנסת, לאחר שהן נתקלו בהתנגדויות מהותיות, בעיקר לאור היעדר איזונים הדרושים להפעלת סמכות שכזו. כאשר חלק ניכר מן המדינות המתקדמות הסדירו את סוגיית ההימורים באמצעות חקיקה ראשית, יש מקום שגם המחוקק הישראלי יתכבד ויעשה זאת.