גן עדן לעבריינות אינטרנט

החוק מסמיך את המשטרה לסגור "מקום משחקים אסורים". השופטת מיכל רובינשטיין הסבירה למשטרת ישראל ש"אתר" אינו "מקום". אתר אינטרנט אינו בניין קזינו. וחוץ מזה, המשטרה לא סגרה את הקזינו (הווירטואלי), אלא את דרכי הגישה אליו ובכך גם חרגה מסמכותה: גם אם מותר לסגור את הקזינו, אינך יכול לסגור את כל הכבישים שמובילים אליו.

הבעיה היא היעדר חקיקה בנושא

הניסיון להקביל בין הפיזי לווירטואלי מעורר את הבעיה הוותיקה: כיצד נאבקים בעבריינות מסורתית שמתבצעת באינטרנט. בצד התועלות העצומות הפכה מדיה זו לעיר מקלט למגוון פעילויות פסולות, אזרחיות ופליליות: לשון הרע, גזענות, פיתוי קטינים, הפרת זכויות יוצרים, הפצת חומרים פדופיליים וגם הימורים בלתי חוקיים.

הניסיון לגייס את בתי המשפט בישראל למאבק בתופעות אלה נכשל עד כה. בית המשפט העליון כבר פסק שבהיעדר חקיקה מפורשת לא יושיט סעד לנפגעים. לפסק הדין הזה היתה גם דעת מיעוט, שגרסה כי לא ייתכן שבית המשפט יעמוד מנגד במקום שבו נפגעות זכויות. התוצאה, צריך להודות, היא שישראל הפכה גן עדן להפרות ועבריינות אינטרנט.

בסיפור שלפנינו טענה המשטרה שהמחוקק התכוון לצייד אותה בכל אמצעי אפשרי להילחם בנגע ההימורים הבלתי חוקיים. השופטת רובינשטיין העמידה אותה על טעותה: ראשית, אין לפגוע בחופש הביטוי. והרי לא כל התוכן באתרי ההימורים הוא בלתי חוקי. שנית, אמרה השופטת, אתם לא סוגרים את הקזינו, אתם חוסמים תנועה. אינכם יכולים להיאבק באמצעות צד שלישי - ספק הגישה. שלישית, אמרה להם, אולי כוונת המחוקק היתה כפי שאתם סבורים, אבל כל עוד לא הסמיך אתכם בחוק מפורש - אין לכם סמכות. ככל שחשוב להילחם בהימורים, חשוב יותר להסדיר את דרכי המלחמה בגלל השלכות הרוחב הגלובליות - כדי שלא נהפוך חלילה לצנזורה אינטרנטית כסין.

כשבית המשפט רוצה להתערב, הוא יכול

על שולחנה של הכנסת מונחות כמה הצעות שטרם התגבשו לחוק. ניתן לבקר את בתי המשפט על "עמידה מנגד", כאשר במקרים אחרים (המתות חסד, חיסיון עיתונאי ועוד) ידעו לתת סעדים גם במקום שאין בו חוק. ניתן לבקר את המשטרה על פגיעה בחירויות אגב מאמציה להילחם בעבריינים. ניתן לבקר את הכנסת שלא עושה (בינתיים) דבר. ואולי להפך - אפשר לשבח את המשטרה, בתי המשפט והכנסת על אותם דברים בדיוק.