5 סיבות לכך שכלכלת הספורט יעילה מהכלכלה הרגילה

על פי המסורת היהודית יש להדגיש בפסח את עניין החירות. הרי, חג החירות הוא כאן כדי להזכיר לנו שאנחנו צריכים להיות חופשיים. אבל נראה שבעולם שהופך ליותר ויותר דיגיטלי, וירטואלי, שלא לומר מטריקסי, החופש האמיתי נמצא בראש. רעיונות חדשים, למרות עידן האינטרנט והפתיחות, עדיין מתקשים לחדור למוחות סגורים, שלא מרשים לעצמם לחשוב טיפה שונה.

אז, בשם החופש התודעתי, הנה 5 סיבות לכך שכלכלת הספורט טובה ויעילה יותר מאשר "הכלכלה האמיתית".

כלכלת השוק החופשי מאמינה כי רווח אישי הוא המטרה האנושית ולכן כל אחד צריך לשאוף להרוויח כמה שיותר (ובכך, בסופו של דבר, כולם ירוויחו). אבל זה פשוט לא נכון. מחקרים של גופים מאוד לא סוציאליסטיים כגון הבנק הפדרלי של ארה"ב, קבעו שרווח אישי הוא לא גורם המוטיבציה המשמעותי ביותר - בהרצאה המרתקת כאן - מסבירים זאת היטב. דברים אלמנטרים כמו מוטיבציה אצל העובדים מגוונים הרבה יותר. כשהרווח הוא המטרה היחידה, הרבה פעמים הרצון להרוויח פוגע במוסר, במוצר ובחברה. למשל, יצרניות רכב מייצרות רכבים שיתפרקו אחרי מספר קילומטרים וזאת כדי להרוויח יותר מהצרכן.

לעומת זאת, בניגוד ל"כלכלה הרגילה", בכלכלת הספורט המוצר הוא המלך. הכסף מטרתו להיות מושקע על מנת לשפר את המוצר (שזו הקבוצה) והוא אינו המטרה - אלא רק אמצעי. בספורט המטרה היא לנצח, לטפח קהל אוהדים וכאמור לשפר את הקבוצה. הרווח הוא רק כלי מסייע. וקבוצות שמרוויחות כסף על חשבון האוהדים בזמן שהן מפסידות משחקים (המוצר גרוע), חוטפות ביקורות על כך. כמו שזה צריך להיות.

2. הגבלת הון והמודל הקואופרטיבי הם רעיונות לגיטימיים

פייר פליי פיננסי, תקרת שכר, מס יוקרה, חלוקת הכנסה - אלו כולם רעיונות לגיטימיים בכלכלת ספורט. זה כיוון שהם מגנים על תחרות (מה שכלכלני השוק החופשי כל כך מנסים לטפח) ומייצרים מלחמה מובנית נגד מונופולים. בכלכלה הרגילה, הרעיונות הללו נחשבים "סוציאליסטים" או "קומוניסטים". נסו להגיד לאחד מהמנכ"לים הבכירים בישראל שהמשכורת שלו גבוהה מדי. בנוסף, בכלכלה האמיתית התפיסה במשך שנים היתה ש"חמדנות זה טוב" (גורדון גקו, וול סטריט), בעוד שבכלכלת ספורט רואים בחמדנות כגורם שפוגע ברוח הספורטיבית.

בקיצור, בספורט יש מאבק אמיתי למנוע מאינדיבידואל להשתלט על השוק (שזו שאיפה הקפיטליסטית האולטימטיבית) וזה לא משהו רע. בנוסף, בכלכלת ספורט מוסדות כגון הבונדסליגה, ריאל מדריד ואפילו גרין ביי פאקרס הם בבעלות האוהדים. הם נחשבים למוסדות יציבים אך חדשנים, רווחים אך סוציאליים. זה בלתי אפשרי לאינדיבידואל, לא משנה כמה עשיר הוא, להשתלט עליהם. המודל הקואופרטיבי הוא מודל נפלא לספורט - כפי שהוכח בבונדסליגה. ב"כלכלה האמיתית" המודל הזה נחשב לאנטי-קפיטליסטי, אנטי אנושי ומיושן בגלל שהוא לא מעניק את כל הכוח לדיקטטור פיננסי. 

בכלכלה אמיתית, אפשר ואפילו כדאי להשקיע יותר בשיווק המוצרים מאשר במוצר עצמו. תעשיית התרופות והקוסמטיקה, למשל, משקיעות יותר בשיווק מאשר פיתוח המוצר והן תעשיות רווחיות ביותר. בנוסף, חברות ענק מוכרות במודע מוצרים שלא ממש עובדים בזכות שיווק מצוין ויעיל. זה לא יכול לקרות במנצ'סטר יונייטד. אם הקבוצה לא פוגעת, אף אחד לא ירוויח ממנה.  

כלכלת השוק לא יעילה כמו כלכלת הספורט וזה משום שבכלכלת הספורט אתה חייב להיות יעיל - וכמה שאתה יותר יעיל - (ע"ע מאניבול) - ככה אתה יותר טוב. בנוסף, בספורט ההשקעה בחינוך, באקדמיות נוער ובמחלקות ילדים היא הדרך המקובלת והידועה לשיפור עתיד הקבוצה. הקורלציה בין השקעה בנוער ובין הצלחה מאוד ברורה. בנוסף לכך, מועדונים רציניים מחפשים דרכים חדשות וחדשניות לייצר שחקנים מצוינים ויצירתיים שיעזרו להם להתחרות בליגה (בשוק). ב"כלכלה של האמיתית", מערכות החינוך נרקבות ומיושנות. מדינות חותכות בתקציבי החינוך כדי לממן חבילות הצלה לבנקים. רק תראו כמה ארה"ב משקיעה בהחזר חוב וכמה במערכת החינוך שלה ותבינו שעתידה לוט בערפל. זה לא היה קורה בברצלונה.

5. הלהקה והרוח האנושית

חובבי השוק החופשי, אומרים שהקפיטליזם זו השיטה שהכי מותאמת לאישיות התחרותית של האדם. אבל אם נצא מתוך נקודת הנחה די מבוססת שהאדם הוא "הקוף החמישי" (ריצ'רד דוקינס), אז מתברר שהוא לא אמור לחיות כאינדיבידואל והוא חיה די להקתית. ולכן, כמעט כמו כל היונקים הוא צריך את הקהילה/להקה, כדי לשרוד. מחקרים מוכיחים מעבר לכל ספק שאנחנו ייצור קהילתיים (אפילו גילו שאלכוהוליסטים חיים זמן רב יותר מאנשים המתנזרים מאלכוהול וזאת מאחר שהאלכוהול מייצר קשרים חברתיים). ולכן אינדיבידואליות לא יכולה לקדם את הכלכלה ולהישאר אנושית.

הלהקתיות היא נקודת מוצא בספורט. הספורט, ברובו, מבוסס על עבודת צוות. וככל שהצוות עובד טוב יותר, כך הספורט טוב יותר. ואפילו השחקן עם הכישרון הגדול ביותר מבין שהקולקטיב מנצח משחקים. וזה מחבר אותנו לרוח האנושית.

אפשר להגיד על כלכלת הספורט הרבה דברים - שהיא ממוסחרת מדי, פוליטית מדי, מושחתת מדי ופרוצה מדי אבל מתחת לכל השכבות הללו יש משהו אורגני שפועם. הספורט הוא תחרותיות ורגשות, קהילתיות ושבטיות. מתחת לכל השכבות הללו, הספורט הוא האנושות וזה הכוח הגדול שלו. זה לא משהו שאפשר להגיד על הצגים שמראים חצים אדומים וירוקים, שחיים על צריכת יתר וקובעים גורלות של מדינות בגלל משחקים במספרים שקיימים באמת רק במחשבים.