אנרגיה מכלום

הסיפור הזה הוא על אחד מהשניים: או על ממציא שעומד לחולל את מהפכת האנרגיה הגדולה ביותר שהעולם ידע, או על שרלטן שמבצע הונאה בקנה מידה בלתי אפשרי עם סוף ידוע מראש. שתי האפשרויות האלה מתכנסות כרגע אל אדם אחד, הממציא והיזם האיטלקי אנדריאה רוסי, שטוען שהמציא מקור אנרגיה זול ומהפכני: מכשיר שנקרא אי־קאט (E-Cat, קיצור של Energy Catalyzer, "מאיץ אנרגיה"), ומסוגל לטענת רוסי להפיק פי 25 יותר אנרגיה מזו המושקעת בו.

רוסי (62) הציג לעולם את מה שהוא מבטיח שיחולל מהפכה אדירה ב־28 באוקטובר האחרון, בעת שערך הדגמה לטובת הלקוח הראשון שלו (שאת זהותו הוא שומר בסודיות מוחלטת). להדגמה הזאת הוזמנו, מלבד כמה מהנדסים ומדענים מטעם הלקוח, גם קומץ מצומצם מאוד של עיתונאים שמתמחים בכתיבה על היתוך קר וצורות חלופיות של אנרגיה.

מה שקרה בניסוי הזה עשוי להפוך את התאריך הזה ליום היסטורי: מפעל האנרגיה הראשון של רוסי, שבנוי מכמה עשרות מכשירי אי־קאט, הוזן ב־19 קילו־ואט של חשמל, אבל הצליח לייצר 470 קילו־ואט של אנרגיה בדמות סילוני קיטור רותחים. במילים אחרות, רוסי הזין את המתקן בכמות האנרגיה שצורכים 13 מכשירי מיקרוגל, אבל הפיק ממנו מספיק אנרגיה בשביל כפר של 500 בתים.

איך זה עובד? מה שרוסי מוכן לגלות הוא שבבסיס התהליך עומד עיקרון פיזיקלי שנקרא "היתוך", ובו ממוזגים גרעיניהם של שני אטומים לגרעין חדש, ובמהלך המיזוג משחררים כמות גדולה של אנרגיה. האי־קאט של רוסי משדך, על פי הטענה, ניקל ומימן, כך שהתוצרים הסופיים של פעולתו הם נחושת וחום, המשמש ליצירת אדים. כל זה אמור להיות זול מאוד: ניקל הוא אחד האלמנטים הנפוצים בכדור הארץ, ולמכשיר דרוש רק מטיל ניקל אחד בכל שישה חודשים.

הבעיה היחידה עם התיאוריה של רוסי היא שהיא בלתי אפשרית, לפחות על פי האסכולה השלטת במדע. היתוך הוא תהליך שמתרחש בטמפרטורה של מיליוני מעלות צלזיוס, כזו השוררת על פני השמש. ההיתוך היחיד שבוצע באופן מלאכותי הוא כזה המתרחש בעת התפוצצות של פצצת מימן. "היתוך קר" - כלומר, כזה המתרחש בטמפרטורת החדר, כפי שרוסי טוען שהשיג - הוא הגביע הקדוש של הפיזיקאים, והפתרון האולטימטיבי לבעיות האנרגיה של האנושות. עד היום כל הניסיונות להגיע להיתוך קר כזה נכשלו, או שתוצאותיהם החיוביות התגלו כשגויות. הקונצנזוס בעולם המדע, מהאקדמיות דרך כתבי עת מדעיים ועד הממשל האמריקאי, הוא שהיתוך קר הוא לא יותר מפנטזיה מדעית, קוריוז.

אם רוסי הצליח לעשות את מה שהקהילה המדעית מבטלת בנחישות שכזו, הוא גאון ששמו ייאמר בנשימה אחת עם ממציאים מהפכניים כמו תומס אדיסון וניקולה טסלה - אלא שהרקורד של רוסי, שעוד נגיע אליו, לא בדיוק מחזק את האפשרות הזאת.

האפשרות השנייה היא שרוסי הוא נוכל - אבל אם זה היה כך, רוסי אמור היה לגייס כסף מכל משקיע פוטנציאלי ולתכנן בריחה מהירה עם כל הקופה. העניין הוא שרוסי עושה בדיוק את ההפך: הוא עובד לאט, אך ורק מול לקוחות (שרשאים להחזיר את המוצר), מצוי בעיצומו של תהליך רישום פטנט, ולאחרונה אף הודיע כי הוא מוכן לביקורת ציבורית של צוות מדעי שיחקור את המכשיר שלו. זו אינה התנהגות של אמן הונאות, אלא של מישהו שרץ ריצת מרתון עסקית.

האביר הנוצץ של האנרגיה

לפני שמדברים על רוסי עצמו, חייבים להסביר עד כמה מהפכנית ההמצאה שלו, בהנחה שהיא באמת עובדת. אם האי־קאט מייצר כמויות אנרגיה עצומות מתוך מתקנים קלים וזעירים יחסית, ללא פליטות של פחמן דו־חמצני ומזהמים נוספים (כמו במנועי בעירה) וללא פסולת רדיואקטיבית (כמו בכורים גרעיניים), זה יכול להפוך את העולם על ראשו. יכולת כזו תיצור מהפכה תעשייתית חדשה שבה אנרגיה זולה, אולי אפילו חינמית, תהיה זמינה לכל דורש. כשזה יקרה נוכל להיפרד לשלום מדלקי המאובנים הבעייתיים שעליהם מבוססת הכלכלה העולמית.  

"אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך להקמת מפעל שייצר מיליון יחידות ביתיות של האי־קאט החל בשנה הבאה", אומר רוסי בשיחת טלפון נדירה ל"מוסף כלכליסט". "את היחידות נמכור רק לאחר שנקבל אישור מ־Underwriters Laboratories, חברה בינלאומית לבדיקות בטיחות. כרגע אנחנו בעיצומו של תהליך הבדיקה; ברגע שיהיו לנו אישורי הבטיחות המתאימים ונשריין את הפטנטים, נתחיל מיד בייצור. כל רוכש של יחידת אי־קאט יוכל להחזיר אותה בתוך 60 יום מרגע הרכישה, אם הוא לא מרוצה ממנה. אבל אני די בטוח ששיעורי ההחזרות יהיו אפסיים.

"האי־קאט הביתי הוא לא יותר מקובייה בגודל 40 על 40 ס"מ במשקל של 10 ק"ג. הוא יוכל להפיק לכל היותר קיטור בטמפרטורה של 1,453 מעלות צלזיוס, הוא לא יפלוט שום קרינה, ומקדם היעילות שלו יעמוד על שש, כלומר על כל יחידת אנרגיה שתכניס למערכת תקבל שש".

את הקיטור שתייצר המערכת אפשר יהיה לנצל לחימום הבית - אבל המכונה של רוסי יכולה להחזיר לחיים את אנרגיית הקיטור עצמה. בזכות מידותיו הצנועות, האי־קאט יוכל למשל להיות משולב בקלות במכוניות. הרעיון אינו מופרך: ב־2009 פיתח צוות בריטי מכונית קיטור שהגיעה ל־249 קמ"ש, וכל מה שהיא דרשה היו עצירות למילוי של מים.

אפשר, כמובן, לנצל את הקיטור להפקת חשמל. "אנחנו נשתף פעולה עם יצרנים שייצרו אקססוריז לאי־קאט", אומר רוסי, "ואני מאמין שהשוק יתמלא במהרה בגנרטורים שיוכלו להתחבר ליחידת אי־קאט ולייצר חשמל".

אבל זו רק תחילת המהפכה: על פי רוסי, הוא יכול לייצר חשמל באופן אינסופי דרך המתקן שלו. "לאחרונה התנסינו בעבודה מול טורבינה חדשה של סימנס, שיודעת לתת מקדם יעילות של 33% בעבודה עם טמפרטורות קיטור נמוכות יחסית, 260 מעלות. התוכנית היא כזאת: אנחנו רוצים לבנות מפעל של 45 מגה־ואט, כלומר שההספק התרמי שלו הוא 45 מגה־ואט. אם הטורבינה החדשה של סימנס תוכל לעמוד ביעדים, 33% מההספק הזה יומר לחשמל, כלומר נקבל 15 מגה־ואט של חשמל. אבל מכיוון שהמכשיר יודע לתת באופן בטוח מקדם יעילות של פי שישה, אנחנו זקוקים רק למחצית מהחשמל הזה כדי להזין אותו בחזרה למפעל. מה שמשאיר לנו ביד 7.5 מגה־ואט לצריכה. זה מעמיד לנו את התנאים ליצירת חשמל אינסופית".

וכמה יעלה מפעל כזה?

"כרגע המחיר נע סביב 30 מיליון דולר, זניח לעומת ההשקעה במפעלי אנרגיה אחרים. עלותו של כור אטומי שמייצר גיגה־ואט יחיד היא כיום כ־2.4 מיליארד דולר. כדי להגיע לאותו הספק עם אי־קאט, תידרש להשקיע רק 660 מיליון דולר, ותקבל אנרגיה בלתי מתכלה".

קשה לאמוד באמת את יכולתו של המתקן של רוסי להשפיע על העולם. אבל ליכולת לייצר אנרגיה שאינה מתכלה יש משמעות אחת: מחירי אנרגיה נמוכים - נמוכים יותר ממה שאנו מסוגלים לדמיין. ולמחירי אנרגיה נמוכים במיוחד יש השפעה מבורכת: תיאורטית, הם יוצרים מחירי סחורות מגוחכים. מה שאומר שבחזון האוטופי, אנשים לא ייאלצו לעבוד באותו אופן שבו הם עובדים כיום כדי להגיע לאותן התוצאות. אם יש רק בדל אמת בדיבורים, בהדגמות ובתוכניות של רוסי, ייתכן שחצי יום עבודה יספק לנו יותר ממה שיום שלם מספק כיום.

העבר הבעייתי של סניור רוסי

"שטויות", פוסק בבוז סטיבן קריויט (Steven Krivit), העורך של מגזין האינטרנט "ניו אנרג'י טיימס". "לטענות של רוסי אין שום ביסוס מדעי".

קריויט הוא, לכאורה, המאמין האולטימטיבי בהיתוך קר: הוא עיתונאי מדע אמריקאי שהקדיש את שני העשורים האחרונים לסיקור של תחום ההיתוך הקר, וב־2000 הקים את "ניו אנרג'י טיימס" שדרכו הוא עוקב אחר התחום דרך זכוכית מגדלת של סקפטיות מדעית בריאה - אבל גם של אופטימיות מובהקת. אבל האופטימיות הזאת נגמרת כשמגיעים לאנדריאה רוסי, שבו קריויט רואה בלוף אחד גדול. "לפי הניתוח שלי, בטענות של רוסי אין שמץ של אמת", הוא מצהיר בפסקנות.

"המפעלים, ההדגמות וכל הטענות שלו - כולם על הנייר. שום דבר מתוך זה לא עובד במציאות. ניתחנו בדקדקנות כמה מסמכים 'מדעיים' ו'טכניים' שרוסי פרסם, כמו גם סרטוני וידיאו שתיעדו את ההדגמות שלו, והניתוח שלנו מראה בבירור שלאי־קאט אין את תפוקת האנרגיה שעליה רוסי מדבר - אם בכלל המכשיר מפיק יותר אנרגיה מזו שהוא צורך".

אז ההדגמות של רוסי לא מצליחות לתמוך בטיעונים שלו?

"בוודאות לא".

אז בשביל מה הוא עושה את זה?

"יש לו אסטרטגיה כפולה של רווח: האחת לטווח הארוך, והשנייה לטווח הקצר. הוא כבר יודע מניסיונו שאפשר לעשות כסף בזמן קצר מהתקנים שאינם פועלים. הוא משחרר ללא הרף הצהרות סותרות וטוען שהוא נמצא במהלך של רישום פטנטים, תהליך שבפני עצמו כבר יכול לשמש כמכונת גיוס כספים לטווח הארוך".

קריויט מתייחס להיסטוריה של רוסי. ב־1974 רשם הממציא האיטלקי פטנט על מערכת לשריפת אשפה, וב־1985 הוא הקים בעיר האיטלקית לצ'יארלי את פטרולדרגון, חברה שלטענתו פיתחה טכנולוגיה לייצור דלקים נוזליים מאשפה. על פי עדותו של רוסי עצמו, נשיא ארצות הברית אז ג'ימי קרטר התפעל מהמפעל כל כך שהזמין את רוסי לעבוד בארצות הברית ולהמשיך לפתח את הטכנולוגיה שלו, אלא שרוסי סירב.

הטענות האלה שנויות במחלוקת, בלשון המעטה. ב־1989 פרסם העיתון האיטלקי "לה רפובליקה" תחקיר שלפיו משטרת איטליה מצאה כי רוסי פשוט השליך את האשפה שאותה הבטיח להפוך לדלק, ויצר סיכון סביבתי חמור שכלל זיהום ברעלים כמו כלורין, חומצה סולפידית ודיוקסין. בגרסה הזאת תומך גם ראש העיר של לצ'יארלי, לואיג'י אצרבי. "רוסי זיהם את מי התהום במחוז, והנזק הסביבתי שהוא גרם עלה למשלם המסים 40 מיליון יורו", סיפר אצרבי בראיון לרשת RAI האיטלקית במאי אשתקד. "למיטב ידיעתי, בשנים שבהן פעל פה הוא לא ייצר טיפת דלק אחת. מה שהוא כן עשה זה ליצור אירוע תקשורתי אדיר: בדרך שאני לא יכול להסביר הוא הצליח לשכנע את הציבור, המדענים, הטכנאים והמוסדות האזוריים, כולל מחוז לומברדיה, שהוא יכול לחולל קסמים. מה שקיבלנו בתמורה זה זיהום סביבתי בקנה מידה אדיר".

רוסי הודף את הטענות האלה בנחישות. "עזבתי את איטליה ב־1996, אחרי 56 משפטים נפרדים שבכולם זוכיתי, למעט חמישה שעסקו בענייני מס", הוא מגולל את גרסתו להתרחשויות. "פטרולדרגון נכשלה לא בגלל חוסר הצלחה של הטכנולוגיה שלה, אלא בגלל התערבות של גורמים חיצוניים, שלא רצו שהיא תעבוד. הממשלה, המאפיה, התקשורת - כולם חברו נגדי במסע הכפשות. העובדות הן שלא הורשעתי באף אחד מהסעיפים שנגעו לזיהום, ואחרי מעצר קצר שוחררתי ועזבתי את איטליה לטובת ארצות הברית".

בכירי המדענים נעמדים בתור

את עבודת השכנוע העכשווית שלו עושה רוסי כיום בעזרת תמיכה מדעית לא מבוטלת. בין האנשים שנכחו בהדגמה, בחנו נתונים והחוו דעה, נמצאים כמה שמות גדולים. כשרוסי הודיע לראשונה על ההתקן שלו, בינואר 2011, הוא עשה זאת בתמיכתו המלאה של פרופ' סרג'יו פוקארדי מאוניברסיטת בולוניה - פיזיקאי איטלקי בעל שם שחוקר זה כמה עשורים את תחום ההיתוך הקר, ושימש היועץ המדעי של רוסי לתחום הריאקציות שבין הליום וניקל, שהן כפי הנראה הבסיס למכונה.

מדען איטלקי נוסף שנתן את קולו לרוסי באותה תצוגה היה פרופ' ג'וזפה לוי, גם הוא פיזיקאי מכובד מאוניברסיטת בולוניה, שבדק את המכונה של רוסי ואישר את תקפותה. ב־22 באפריל אשתקד הגדירו פוקארדי ולוי בראיון למגזין המדע האיטלקי "פנורמה" את המכונה של רוסי "התגלית המדעית הגדולה בהיסטוריה של המין האנושי".

מאוחר יותר הצטרפו לתומכים ד"ר אדמונד סטורמס, פיזיקאי ידוע מהמעבדה הלאומית האמריקאית בלוס אלאמוס, ופרופ' בריאן ג'וזפסון הבריטי, זוכה פרס נובל בפיזיקה. מאז הרשימה רק הולכת וגדלה, והיא כוללת מדענים מנאס"א, משרד האנרגיה האמריקאי, מחלקת המחקר של הצי האמריקאי, מדענים מהאקדמיה המלכותית למדע בשבדיה, ועוד רבים וטובים אחרים.

על הנהירה הזאת הגיב בציניות ד"ר בריאן אהרן, פיזיקאי מבריק מ־MIT המתמחה במדע החומרים ובהיתוך הקר. באוקטובר האחרון העביר אהרן מכתב לרשימת תפוצה שמרכזת את טובי המדענים בתחום ההיתוך הקר, והגדיר שם את התנהגות עמיתיו כעדרית. "נדמה לי שאני עד להתנהגות של ילדים בני שבע, שלא יכולים להביא את עצמם להאמין כי סנטה קלאוס לא קיים", הוא אמר.

הטוויסט היווני

בינתיים, השאלות והתעלומות ממשיכות להיערם ולהתפזר באדי הקיטור שיוצאים מהמכונה של רוסי. בין ינואר למאי אשתקד הודיעה החברה היוונית דפקליון כי חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם רוסי לייצור ופיתוח האי־קאט שלו. דפקליון, שבחנה את ההמצאה של רוסי, היתה אמורה להקים מפעל ביוון ולייצר בו את יחידות האי־קאט - אלא שבאמצע 2011, מסיבה בלתי ידועה, עלה שיתוף הפעולה הזה על שרטון ובוטל.

אבל אף אחד לא צפה את הפיתול בעלילה: דפקליון הודיעה כי ללא קשר לרוסי היא תייצר את גרסתה שלה למכשיר, ותתחיל בשיווקו כבר לקראת סוף השנה הנוכחית. באופן חוקי או לא, דפקליון הצליחה, כנראה, לשחזר את ההצלחה של רוסי במכשיר ביתי דומה - רק שהיא אינה מכנה אותו אי־קאט, אלא היפריון (Hyperion). בשיחה קצרצרה עם סימאון טסליקוגולו, סמנכ"ל הפיתוח העסקי של החברה היוונית, נמסר כי ההיפריון יספק פי 30 אנרגיה מזו שתוזרם אליו, וגם הוא, כמו האי־קאט הביתי, ישמש לחימום. טסליקוגולו מסר כי בימים אלה המכשיר נמצא בבחינה מדוקדקת של מדענים מטעם מוסדות ממשלתיים, ולאחר שזו תסתיים החברה תפרסם את תוצאותיה הרשמיות ותזמין את הקהילה המדעית העולמית להתרשם. "לעת עתה אנחנו שומרים על פרופיל נמוך ולא מעניקים ראיונות", סיים היווני את השיחה.

ההתפתחות המוזרה הזאת מחזקת לכאורה את האמינות של רוסי: אם חברה יוונית בחרה ליטול ממנו המצאה כזו, הרי זה בסך הכל מובן. לא אחת נשמעו קולות שקוראים לו לפתוח את החידוש שלו לקהילת הקוד הפתוח, ולא לקהילה המסחרית. "אנחנו נגן בחירוף נפש על תקפותם של הפטנטים שלנו", אומר רוסי כשהוא נשאל על מקרה דפקליון. "אנחנו עדיין בתהליך הרישום, אבל אין ספק שיש לנו יתרון על המתחרים שלנו".

אבל בעצם למה כל כך הרבה מסתורין? למה אתה פשוט לא יוצא לעולם בהצהרה: הנה המכשיר שלי, והוא יהפוך את חייכם?

"כמו שאמרתי, כל עוד הקניין הרוחני שלנו אינו מוגן כמו שצריך, יש לנו בעיה. גם לגייס משקיעים. זאת הסיבה למשל שמכרתי את הבית שלי. אני גם מעדיף לדבר במעשים במקום בהדגמות גרנדיוזיות. זו הסיבה שמעולם לא התראיינתי לאמצעי המדיה הגדולים: כשיש לי משהו להראות, אני מעדיף להראות אותו למי שמשלם. אני מעדיף לייצר במקום לברבר".

אבל בכל זאת. אם המכשיר שלך עובד כפי שאתה טוען, אולי צריך ליידע את האנשים שהוא עומד לשנות את העולם? אולי צריך לפתוח את הטכנולוגיה הזאת להמונים, כי היא חשובה מכדי שתישלט על ידי מספר מצומצם של אנשים?

"אתה צודק. אני מדמיין סיטואציה שבה הטכנולוגיה הזאת תהיה נגישה לכולם. המחירים שבהם נמכור אותה יהיו מצחיקים לעומת מחירי האנרגיה הקיימים. בכל מקום ישולב מכשיר שלנו, ואנחנו נדאג שעם ייצור המוני של מיליוני מכשירים, המחיר יהיה דומה למחיר של טוסטר. אבל כל עוד אין לנו את האישורים הבטיחותיים, וכל עוד לא סיימנו את הליך רישום הפטנט, נמשיך להתקדם בקצב אטי".

התשובות הלקוניות והמונוטוניות של רוסי רק מגבירות את המסתורין שאופף את הפרשה. כשהמגזין האמריקאי Wired, למשל, דיווח על ההדגמה שהעניק רוסי באוקטובר, ציין "וויירד" כי כתב המדע של סוכנות אי.פי פיטר סוונסון, שנכח באירוע, לא פרסם על אודותיו ולו מילה אחת. אי.פי הכחישה תחילה כי סוונסון נכח באירוע, אבל לאחר שפורסמו תמונות שלו מהאירוע הוא הגיב בחשבון הטוויטר שלו: "אין שום דבר שאני יכול לספר כרגע. כל מה שאני יכול לומר הוא: צפו להמשך".

בכלל, מדובר פה בסאגה שהיא אינטרנטית יותר מהכל. חיפוש בגוגל על אנדריאה רוסי מניב יותר מ־6 מיליון תוצאות. אחרי העבודה שלו עוקבים באופן שוטף כמה עשרות בלוגרים אובססיביים, חלקם מעריצים וחלקם ספקנים. גם המדיה המרכזית נתנה לו במה, אם כי מעולם לא זכתה לראיון איתו. פורבס, וויירד, פוקס ו־MsNBC כתבו עליו בסקפטיות מעורבת באופטימיות זהירה. נראה כי כל מי שנוגע בסיפור הזה נדבק.

בעצם, הסיפור הזה הוא כנראה על דבר אחד בלבד: על תקווה אנושית לעתיד טוב יותר. על העובדה שבכל פעם שמישהו מגיש לנו סיכוי להגשים את תקוותינו הגדולות, אנחנו חוטפים אותו - גם אם הוא קלוש או מצוץ מהאצבע. אנדריאה רוסי יודע את זה. הוא כנראה נולד עם הידיעה. אבל אולי הוא גם המאמין וגם הפתי הגדול מכולם.