כשאלוהים מפסיד בכוונה

מה קורה כשאלוהים מפסיד בכוונה? שארלוט בובקאטס, קבוצת ה־NBA שבבעלות מייקל ג'ורדן, היא הקבוצה הגרועה בליגה. כל כך גרועה שהיא מבריחה את האוהדים ופוגעת בתדמית האלוהית של הווינר הגדול ג'ורדן. מקבוצה שהגיעה לפלייאוף רק לפני שנתיים, היא הפכה לבדיחה עצובה, והכל כדי לרצות אמונה תפלה וטיפשית: שכדי להיות טוב עליך קודם להיות רע. אמונה זו עלתה לאוויר לפני כחודש דווקא בכנס סטטיסטיקת ספורט שלאוניברסיטת MIT בבוסטון, מכל המקומות בעולם.

הג'נרל מנג'ר לשעבר של פורטלנד, קווין פריצ'ארד, ביטא רגש נפוץ מאוד בליגה, ואמר שהמקום הכי גרוע לקבוצות להיות הוא באמצע - לא טובות ולא רעות, ולכן עליהן להימנע מליפול לשגרת "הליכון הבינוניות". התזמון לא היה מקרי: קבוצתו לשעבר, שהיתה בדרך להגיע לפלייאוף (אם כי ממיקום נמוך), שלחה בטריידים את מרקוס קאמבי ואת ג'ראלד וואלאס, ולמעשה הרימה דגל לבן. הקבוצה הולכת לבנייה מחדש. ובדראפט השנה יש פרס לא קטן: אנתוני דיוויס המצוין.

בפעולותיהם, ג'ורדן ופורטלנד הצדיקו את "הכניעה" ורצף ההפסדים שבא בעקבותיה (רצף הנקרא Tanking - להפסיד בכוונה). זו מסקנה שאליה מגיעות ההנהלות של קבוצות מסוימות, והן פועלות כדי להרע במכוון את מצבן המקצועי של הקבוצות בהווה, "עבור העתיד". קבוצה מסוג זה תשלח שחקנים מוכחים כמו וואלאס וקאמבי עבור בחירות דראפט וחוזים מסתיימים, ותנסהלבנות את עצמה דרך הדראפט, שהוא דרך זולה לשלוט בשחקנים לארבע שנים, או דרך החתמות של שחקנים חופשיים, שהן הדרך היקרה ביותר לרכוש כישרון. הנה, אוקלהומה סיטי ת'אנדר, הקבוצה שכל הליגה נפעמת ממנה, נבנתה דרך הדראפט, ולכן היא המודל המושלם.

אלא שהמספרים מראים שהמציאות היא אחרת: אוקלהומה סיטי היא היוצא מהכלל, לא המודל ובטח לא הכלל.

הכנועים לא שבים

אם הכניעה היא דרך מעולה להפוך מנמושה לקבוצה מצליחה, בואו נמנה את הקבוצות שהצליחו בזה: אה, יש בעיה, אין כמעט כאלה.דיוויד ברי, מי שהמציא את נוסחת התרומה לניצחונות שבודקת כמה שחקנים תורמים לניצחון הקבוצתי, ומי שמבסס עצמו כפרשן הטוב ביותר של הליגה, פשוט בדק את הנתונים בבלוג של פריקונומיקס. והנה מה שמצא:

מאז 1974 79% מהזוכות באליפות ניצחו 55 משחקים או יותר, בעונה של 82 משחקים - ולכן זהו הרף שאליו קבוצות שנכנעות, שבורחות מהבינוניות של לנצח 35–45 משחקים, צריכות לכוון. ומאז היו 150 קבוצות שניצחו מספר כזה של משחקים - "קבוצות מצוינות".

השאלה היא: כדי להפוך לקבוצות מצוינות, מה הן עשו בעונה הקודמת? הרי אם שיטת הכניעה פועלת, חלק מהקבוצות הטובות היו גרועות בעונה הקודמת (29 ניצחונות או פחות). בפועל – לא: רק שש מאותן 150 הפכו מקבוצות גרועות למצוינות. ולמעשה, גם אם בודקים ארבע שנים אחורה - פרק הזמן של חוזה רוקי - מגלים שרק 23% מהקבוצות שהיו גרועות מתישהו בארבע השנים הקודמות הפכו להיות מצוינות. גם אם נרחיב את התקופה הנבדקת, נרכך את התנאים של קבוצות גרועות ונאריך את פרק הזמן להצלחה לעשור שלם, הנתונים הם באופן מובהק נגד הכניעה: לקבוצות ב־NBA שניצחו בעונה כלשהי 34 משחקים ומטה, יש רק סיכוי של 12% לנצח 55 משחקים ומעלה בעונה שתהיה בעשור העוקב. ורק 6% מהקבוצות עשו את המעבר מלהיות נמושות של 20 ניצחונות או פחות לקבוצות מצוינות גם כשבודקים עשור שלם.

אבל הנה, מה נגיד על הדוגמאות יוצאות הדופן? כריס פול שהגיע לניו אורלינס דרך הדראפט, ומיאמי שהחתימה את לברון ג'יימס – אלו שני מקרים שבהם קבוצות הפכו בתוך פחות מארבע שנים מנמושות - ניצחו 20 משחקים או פחות - למצוינות.

הסוד לקבוצה מנצחת

כאן התשובה היא פשוטה: מאז 1986, אז החלו בשיטת הדראפט הנוכחית (הגרלה משוקללת ולא בחירה שמשקפת ישירות את המיקום בטבלה), רק קבוצה אחת זכתה ללא סופרסטאר באליפות: דטרויט של 2004. במילים אחרות, אין ספק שקבוצה אלופה צריכה סופרסטאר, אלא שכאן צריך לבדוק שני דברים:

1. מיהו סופרסטאר? רמז: כרמלו אנתוני הוא לא - והנוסחה של ברי מנבאת מיהו באמת סופרסטאר בדיוק גדול בהרבה מכל אמונה רווחת.

2. צריך לקבל את זה שסופרסטארים מסוג זה הם נדירים. מאוד.

פול לא נבחר במקום הראשון בדראפט. גם לא דוויין ווייד וגם לא ג'ורדן. אף שסטטיסטית, בדרך כלל הבחירה הראשונה תייצר שחקן שהוא לפחות מעל הממוצע, מעבר לזה קשה לנבא. לברון, שהפך "נמושה" למתמודדת על התואר, חבר בפועל לווייד ולכריס בוש. אבל גם ההצלחה שלו בקליבלנד - שם שיחק לבד פחות או יותר - נובעת מכך שהוא כישרון ייחודי, ואין אף שחקן שהפך קבוצה גרועה לטובה חוץ ממנו. כל שאר השחקנים הצטרפו לצוות סביר שנרכש בדראפט ובטריידים. ג'ורדן זכה באליפות רק בעונתו השביעית, לאחר שפיפן הפך אף הוא לכוכב. ללארי בירד הצליחה הנהלת הסלטיקס לשדך את רוברט פאריש וקווין מקהייל ליצירת קו קדמי משובח. גם קובי בריאנט לא זכה בדבר בשנים שבהן שיחק ללא שאקיל, עד שהקבוצה הנחיתה את פאו גאסול.

וכאן הטריק האמיתי: קבוצות טובות נוטות להישאר טובות. בליגה שבה אין תיקו, ועל כל ניצחון יש הפסד, הציפייה היא שהקבוצות יתכנסו ל־50% הצלחה לאורך זמן. אבל זה לא קורה. קבוצות טובות נשארות טובות. תרבות הניהולית ומקצוענות נותרות גם אחרי ששחקנים גדולים דועכים. ככה הלייקרס ידעו להנחית את קובי ברייאנט שנבחר בבחירה ה־13, בטרייד, ולשים את כל האסימונים על החתמתו של שאקיל כשחקן חופשי. וככה סן אנטוניו עדיין טוענת לכתר אף שטים דאנקן מזדקן, ויוטה נותרה קבוצה שמתמודדת על הפלייאוף גם לאחר שקרל מלון את ג'ון סטוקטון פרשו.

ולמעשה, הדוגמה של אוקלהומה סיטי היא לא איך מוצאים סופרסטארים, אלא איך הופכים אותם לעוד יותר טובים בעזרת מערכת מקצועית שנמצאת דור שלם לפני שאר הליגה: מבחירה בדראפט של שחקנים ללא מטענים רגשיים ותחושת "העולם שייך לי אז זוזו הצדה", להקפתם בצוות תמיכה שמשפר אותם, ולבניית כל התשתית הארגונית סביב המחויביות של הקבוצה לאוהדים ולניצחונות. ואולי הסוד כאן הוא בתשתית שבנויה כולה בהכנות לניצחון והשבחת כישרון, ולא להיכנע ולסמוך על המזל הוא שיביא לך את לברון ג'יימס הבא בדראפט.