למה כדאי לקום וללכת?

לפני כמה שבועות סיפרתי כאן איך סטיבן וולפראם, יוצר מנוע החיפש wolframalpha.com, מתעד את חייו מסביב לשעון ומנתח את הנתונים. אחד הבולטים, ואולי אף המטרידים, בפרטים שהוא אוגר ומנתח, הוא צעדיו, שאותם הוא מתעד באמצעות פדומטר (מונה צעדים) דיגיטלי שהוא נושא עליו כבר כמה שנים. בספרו החדש הוא מציג את סטטיסטיקות הפסיעות שלו בשעה, יום, חודש ולאורך השנים.

הוא לא לבד. ספירת צעדים הפכה לעיסוק פופולרי, וחברות רבות של ציוד ספורט, נייק ביניהן, מוכרות גאדג'טים לסופרי הצעדים. העיסוק בספירת הצעדים גם מתאים במיוחד לאביב, העונה שבה מכריזים מלחמה על השומנים שצברנו בחסות בגדי החורף הכבדים ובכסות העננים. צאו ולכו, אומרים לנו, כדי לשמור על המשקל ועל מצב הסוכרת, להוריד את לחץ הדם ולשפר את מצב הרוח. ותיקים יותר זוכרים את צעדת ארבעת הימים שהיתה פעם אירוע מרכזי באביב. וגם בלי הכרזות רשמיות ההליכה זוכה בארץ ובעולם לעדנה שראויה לספורט עממי. הפדומטר, שבעבר היה מכשיר אנלוגי גדול ויקר ומאז נעשה דיגיטלי והתכווץ לתוך שעוני יד ואפליקציות סלולריות, הוא עמית טבעי להולכים הספורטיביים. על תפקידו מעיד שמו היפני - מאנפו־קאי (Manpo-Kei) - שמשמעו "מונה עשרת אלפים", רמז למספר הצעדים היומי שמומלץ כדי לשמור על אורח חיים בריא.

מוני הצעדים החדשים גם מתחברים באופן קל וברור למגמת ה"גיימיפיקציה", ה"מישחוּק", שהולכת ומתפשטת בעולם העבודה, וגם בחיים. הם מתעדים את המרחק שעברנו, את מהירות ההליכה, ההאצות וההאטות, הקלוריות ששרפנו, ובעיקר מספרות לנו על נתוני ההליכה הממוצעים שלנו ועל השיאים שצברנו ושברנו. כמה אפליקציות מאפשרות לעקוב אחרי נתוני ההליכה שלנו לאורך זמן ולנסות "לשפר את הציון", אחרות מאפשרות לנו להתחרות בחברים. וישנן גם אפשרויות של איכון גיאוגרפי וטופוגרפי, תוך שימוש ב־GPS שבטלפון. בארצות הברית שומעים על מעסיקים שגם מחברים את מישחוק הצעדים לשגרת העבודה, ונותנים תמריצים לעובדים שנתוני הפדומטרים שלהם מעידים על אורח חיים בריא, דבר שבטווח הארוך חוסך ימי מחלה והוצאות ביטוחיות.

ואם ההבטחות להליכה מבדרת לא מספיקות, יש גם מי שמבטיחים שבהליכה יש שחרור מעריצות. וויל סלף, פרשן חברתי ותיק ומוכר בעיתונות הבריטית ומרצה לחשיבה בת זמננו באוניברסיטת ברונל הבריטית, טוען שהליכה ברגל היא הכרח פוליטי.

הליכה לא מוכרחה להיות ספורטיבית | צילום: שאטרסטוק

בואו נודה, כתב סלף במאמר שפרסם לפני כשבועיים ב"גרדיאן", בלי אמצעי תחבורה מכניים ומכשירי התמצאות, רוב תושבי הערים לא יודעים היכן הם נמצאים ואיך להגיע בכוחות עצמם למקום אחר. מיעוט ההליכה מנתק אותנו מהמציאות הגשמית של הערים שלנו, מבחירת המסלול הגמישה ומהמגע הישיר עם הבסיס. הליכה, ואימון בהליכה, הם זכות ונכס שלא כדאי לוותר עליהם.

וכשחושבים על כך, בעשורים האחרונים המדרכות עצמן הולכות ומצטמצמות והכבישים הולכים ומתרחבים. בכמה שכונות וערים - לוס אנג'לס מפורסמת בכך - המדרכות נמחקו מהנוף האורבני. האם מדובר רק בהתרחבות גיאוגרפית או שישנם גם אינטרסים ומשמעות פוליטית? שובם של "מדרחובים", "רחובות הולנדיים" ואזורים סגורים למכוניות מבטאים אולי געגוע ממשי שכדאי להשיב לו ביותר הליכה.

הליכה לא מוכרחה להיות ספורטיבית. לא חייבים להיות כמו פרופ' שאול לדני שחגג החודש 76, ובאחרונה שבר שיא עולם כשצעד 160 ק"מ ברציפות. לרובנו די בהליכה טבעית, לא מאומצת, זקופה, זו שלפני יותר ממיליון וחצי שנים הבחינה בינינו ובין בני דודנו האבולוציוניים, עוד קודם לשפה המדוברת.

שיהיה אביב של צעדים בריאים ומדודים לכולם.