נאמן שהכניס חברה לגירעון חויב בפיצוי של 272 אלף שקל

פסק דין נדיר, שניתן אתמול על ידי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים דוד מינץ, מחייב נאמן של חברת בנייה שקרסה לשלם מכיסו מאות אלפי שקלים לאחת מספקיות החברה, זאת לאחר שנקבע כי ניהל את החברה בצורה גירעונית והתקשר עם הספקית תוך חריגה מהסמכות שהעניק לו בית המשפט.

על פי ההחלטה, הנאמן רו"ח אילן שגב ישלם לספקית 272 אלף שקל, וזאת בתוספת ריבית והצמדה החל מ־2003 - המועד שבו החברה היתה צריכה לקבל את הכסף במקור. בקשת שגב עצמו לחייב גם את כונס הנכסים הרשמי (האחראי לפקח על בעלי התפקידים בפשיטות רגל) בהשתתפות בתשלום נדחתה על ידי מינץ.

שגב טען שלא התרשל

גבולות האחריות של בעלי תפקידים בהליכי פשיטות רגל נקבעו בעבר בפסיקה. החלטתו של השופט מינץ מחדדת עוד יותר את הגבולות האלה.

במקרה הנוכחי שימש רו"ח שגב כנאמן וכמפרק זמני של חברת הבנייה י. זקן ובניו. כמה שנים לאחר מכן, בסוף 2010, ביקשה חברת שפיר מבנים תעשיות, שסיפקה לחברה חומרי בטון, לחייב את הנאמן ואת הכנ"ר לשלם לה את תמורת הסחורה שהעבירה לה, בנימוק שהנאמן נתן לה צ'קים שלא כובדו בגלל חוסר כיסוי מספיק.

לטענת החברה, שהועלתה באמצעות עו"ד אמיר דוק, הנאמן קיבל אישור מבית המשפט ללקיחת אשראי כנגד צ'קים דחויים שבהם החזיק, אך בפועל, חרג בהיקפים עצומים מעבר לגבול אותם צ'קים ולאישור שניתן על ידי בית המשפט.

הנאמן מצדו ביקש לדחות את הבקשה, בין היתר בנימוק שהוא פעל במסגרת ההרשאה שקיבל מבית המשפט ללקיחת אשראי מספקים, ותוך ציון העובדה כי קיים סיכון מסוים לכך שצ'קים דחויים שיתקבלו אצלו מלקוחות החברה - יחזרו.

לדברי הנאמן, הוא הסתמך על צ'קים דחויים בסכומים של יותר מ־1.2 מיליון שקל, שלא כובדו בסופו של דבר באופן לא צפוי וללא כל רשלנות מצדו. לטענתו, חיובו באופן אישי בתשלום הוא מהלך קיצוני השמור למקרים חריגים של פעולה בזדון, רשלנות רבתי או חריגה מובהקת מסמכות, שלא התרחשו במקרה זה. הכנ"ר מצדו טען כי בעל התפקיד כלל לא חרג מסמכות, וכי בכל מקרה "אין זה מתפקידו לפקח על כל צעד ושעל של בעל תפקיד בזמן אמת, ויכולת הפיקוח שלו נעשית בדיעבד ומוגבלת לדיווחים שמתקבלים מבעל התפקיד אחת לשנה, או בהתאם להוראות בית המשפט".

"הסיכון היה גדול מדי"

השופט מינץ קבע כי עיון בבקשה שהגיש שגב בזמנו מלמדת שהוא ביקש אישור לביצוע תשלומים דחויים לספקים ולקבלני משנה, תוך שאלה הובטחו כנגד פירעון צ'קים שהתקבלו אצלו בפועל מלקוחות, אך מועד פירעונם היה עתידי.

אלא שלדברי השופט, הנאמן לא החזיק בידיו בפועל את הצ'קים הדחויים, כך שחרג מהסמכות שניתנה לו על ידי בית המשפט. השופט הוסיף כי הנאמן היה מודע לכך שנטילת אשראי מספקים על בסיס הכנסות הצפויות להתקבל בחברה היא בעלת סיכון רב מדי, וכלל לא קיבל אישור לכך.

בפסק הדין כותב מינץ כי "המסקנה היא איפוא שהנאמן חרג מהאישור שקיבל מבית המשפט וביצע הזמנת סחורות על סמך צפי בלבד לקבלת תשלום מלקוחות החברה, מבלי שהיו בידיו במועד ההזמנה צ'קים בעלי מועד פירעון עתידי".

לדברי מינץ, אכן ככלל הנטייה היא לתת חסינות לנאמן, וככל שטעותו היתה בשל שיקול דעת - לא היה מקום לחייבו באופן אישי. "ברם, כאן, כאמור, אין מדובר בשיקול דעת מוטעה, כי אם בניהול החברה באורח גירעוני תוך חריגה מפורשת מההיתר שניתן לנאמן על ידי בית המשפט. חריגתו של נאמן מההוראות שניתנו לו חמורות דווקא בשל היותו 'קצין בית המשפט הנהנה מאמון רב".

לפיכך קבע השופט מינץ כי הנאמן ישלם לחברת שפיר 272 אלף שקל, עבור אותה סחורה שהוזמנה בחריגה מההיתר שקיבל. עם זאת, נדחתה הבקשה לחייבו בתשלום של 400 אלף שקל בגין סחורה נוספת, אשר לגביה נקבע כי הנאמן לא חרג מההרשאה שניתנה לו.

באשר לכנ"ר קבע מינץ כי לא ניתן לייחס לו התרשלות כלשהי. "צודק הכנ"ר כי לאפשרויות הפיקוח שלו קיימות גבולות, ואין לצפות ממנו כי יידע על כל פעולה ופעולה אשר מבצע בעל התפקיד". פסק הדין ניתן אף שהשופט קבע כי בקשת החברה הוגשה בסוף תקופת ההתיישנות.

שגב לא מסר תגובה לידיעה עד מועד סגירת הגיליון. (הפ 2069/03)