מדוע צריך בכלל מצלמות מהירות?

אתמול (ד') פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסמך עב כרס שכותרתו "ניתוח הנתונים של תאונות הדרכים לשנת 2011". הנתונים שהוצגו במסמך צפויים למדי: ערבים נפגעים יותר מיהודים בתאונות דרכים ביחס לחלקם באוכלוסייה, נהגים גברים מעורבים ביותר תאונות מנשים ביחס לחלקם באוכלוסייה וכיוצא באלה. אך את הסעיף המעניין ביותר שמרו דווקא לסוף. גבירותיי ורבותיי - קראו היטב: מהירות מופרזת אינה אחראית לעיקרן של תאונות הדרכים. אם לדייק, מהירות מופרזת נמצאת במקום הלפני אחרון ברשימת הגורמים לתאונות דרכים, כאשר אחריה ברשימת הגורמים לתאונות הדרכים נמצאת "עבירה אחרת".

מציאות לחוד ואכיפה לחוד

והנה המספרים: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שתיעדה בדקדקנות את כל התאונות שחקרה משטרת ישראל, בסך הכל אירעו בשנה שעברה 15,690 תאונות דרכים שנבעו ישירות מעבירת נהיגה. ומהו הגורם העיקרי לתאונות מסוג זה? התשובה היא אי־ציות לרמזור. 18% מן התאונות שתועדו נבעו מכניסה לצומת ברמזור אדום. במקום השני נמצאת סטייה מנתיב עם 14%. אחריה ניצב אי־מתן זכות קדימה להולכי רגל (10%) ועוד כהנה וכהנה עבירות - החל באי־שמירה על מרחק וכלה בפנייה לא נכונה. המהירות המופרזת, לעומת זאת, תופסת רק 4% מהתאונות. עד כאן הכל ברור, אך כאשר בוחנים את המשאבים שמשקיעה מדינת ישראל באכיפתן של עבירות תנועה, עולה תמונה שונה לחלוטין שאינה מתיישבת בשום אופן עם פרויקט מצלמות המהירות הידוע בכינוי א' 3 - שפריסתו רק החלה וצפויה להתרחב בשנים הקרובות, עד שחלק ניכר מכבישי ישראל הבין־עירוניים יהיו מרושתים במצלמות מהירות. יתרה מזאת, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור ניכר מתאונות הדרכים, 74%, כלל לא התרחש בדרכים בין־עירוניות שבהן מוצבות מצלמות המהירות החדשות.

המדינה בוחרת בדרך הקלה

במדינה מתוקנת, שבה חיי אדם מהווים ערך עליון, נתונים כאלה היו גורמים לביטול פרויקט זה, או לפחות להקצאה מחודשת של משאבים כדי להילחם בבעיות האמיתיות - להקמה של גדרות הפרדה שימנעו מעבר מנתיב לנתיב, להגברה של האכיפה כדי ללכוד בריוני כביש, וגם בהצבתן של מצלמות אכיפה שימצו את הדין עם נהגים שאינם מצייתים לתמרורים. אך בישראל המצב שונה: כאן קל הרבה יותר לוותר על אכיפה איכותית ולהיתלות בסיסמאות שהמהירות הורגת, שלא לדבר כמובן על קלות האכיפה בתחום המהירות.

אך כאן נוצרה גם בעיה חדשה שעמה יצטרכו מפעילי מצלמות המהירות להתמודד בעתיד הלא רחוק: עם ישראל, מה לעשות, הוא עם סתגלן. כאשר הממשל מנחית עלינו גזרות, אנחנו מגיבים. כבר כיום רוב הנהגים מודעים היטב למיקומן של מצלמות המהירות, הן מהזיכרון והן באמצעות שלל אביזרים אלקטרוניים.

וכך, בכבישי ישראל המהירים אפשר לראות מחזה חדש: לפני מצלמת המהירות מאטים נהגי ישראל בפראות וחוזרים למהירות שיא לאחר שחלפו על פני שני הפסים המגנטיים. האמיצים בהם משחקים משחק של אומץ ומאטים ברגע האחרון, ממש לפני שהם חולפים על פני הפסים.

בשורה התחתונה: מדובר באקט יותר מסוכן מנסיעה במהירות מופרזת. האם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יגרמו למשרד לביטחון הפנים לחזור בו מהצהרותיו על הצבת רשת מצלמות? התשובה היא שנראה שלא. אחרי הכל, הפרויקט כבר החל, מטרות כבר הוצבו וספקים קיבלו תשלום. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה.