לבד בפסגה

יש מעט מאוד מוזיקאים שכל כך הרבה אנשים בכל העולם ממתינים בקוצר רוח לאלבום הסולו הראשון שלהם. אבל לא יהיה מוגזם לקבוע שמיליוני רוקיסטים חיכו לשמוע את "Blunderbuss", הבשורה על פי ג'ק ווייט.

ווייט הוא האיש שהביא לעולם ביחד עם בת זוגו לשעבר מג את להקת הווייט סטרייפס, שזכתה למעמד רשמי של מיתולוגית אחרי האלבום המצליח "Elephant" ב־2003. צמד הווייטים הצליחו לשלב בסאונד המינימליסטי שלהם כל מה שהרוק הספיק לשכוח: את העוצמה הרגשית של הבלוז, הזעם והניכור של הפאנק והלכלוך הבסיסי של הגראנג'. מי שראה את ווייט, גיטריסט בחסד, בונה לבד גיטרה חשמלית מאולתרת בסצנת הפתיחה המצוינת של הסרט "It Might Get Loud" מבין ישר את המסר. כל אחד יכול לעשות רוקנ'רול, כי רוקנ'רול הוא קודם כל פשטות וחיבור בסיסי למה שקורה בבטן שלך.

והיכולת של ווייט לתקשר אחורה עם גדולי הז'אנר – מהנדריקס דרך פייג' ופלאנט ועד ריצ'ארדס וג'אגר – אבל לדבר בקולו של דור חדש, מתבטאת היטב באלבום הסולו שלו. כמעט כל השירים מצלצלים כמו חברים ותיקים. היי, זה לא... לא, זה לא שיר שאתה זוכר משנות השבעים. שיר הנושא "Blunderbuss", למשל, נשמע "זפליני", בעיקר בזכות גוון הקול של ווייט, וזו לא התזכורת היחידה. אבל ווייט אינו חקיין, וגם לא מעוניין בשחזור ימי התהילה של להקתו. למי שציפה לג'ק הזועם, צפויה הפתעה: האלבום שופע גם מלודיות קליטות ונעימות לאוזן, כמו בשיר "Hypocritical Kiss", או הבלדה "Love Interruption", הסינגל מתוכו.

מעבר לפוזה

הטווח המוזיקלי שווייט מפגין כאן משכנע, ויצליח לשכנע גם את הסקפטים שנרתעים מהפוזה שלו, וחייבים להודות שיש כזו. "הוא מזכיר בפוזה שלו שילוב בין מרלין מנסון למורה סנייפ מ'הארי פוטר'", כתב גולש בתגובה לקליפ של ווייט ביוטיוב. אבל עזבו את הרעמה השחורה, העיניים המאופרות בכבדות, וגם הצהרות כמו "המוטיב המרכזי של האלבום הזה הוא מוות", ששחרר ווייט, בציניות או שלא, בחודש שעבר. מה זה חשוב. כשהוא יוצא למסע גיטרות, כמו עם זו המעקצצת בסולו המצוין בשיר "Weep Themselves To Sleep", אתם עוברים למחנה שלו. השירים קצרים ומהודקים, ולהוציא הבלחה כמו צליל מנדולינה, מתבססים על ההרכב הקלאסי של גיטרה־בס־תופים, בליווי קלידים שמעניקים חמימות לסאונד הרוקיסטי.

ג'ק ווייט. מתקשר עם גדולי הז'אנר | צילום: איי פי

מוגזם לומר שג'ק ווייט התרכך, אבל ללא ספק הוא יצר תמונה עשירה ומגוונת שחושפת גם צדדים אחרים שלו. השיר האחרון באלבום, "Take Me With You When You Go", הוא דוגמה מצוינת לכך. קלידוסקופ צבעוני של סאונד, בקטע שמתבסס על שורת פסנתר ומחולק לכמה פרקים, כמו סימפוניה קטנה שלוקחת אותך למסע מענג. השיר הזה כל כך טוב עד ששמעתי אותו חמש פעמים ברציפות כדי לוודא שלא טעיתי. אז לא, הוא רק משתבח בכל האזנה, כמו האלבום כולו. וולקאם בק, ג'ק.