שלושה סיפורים עגומים על מצבו של השכר החציוני בישראל

לפני שבועיים דיווחה הלמ"ס כי בחודש ינואר הסתכם שכרם החודשי הממוצע ברוטו של השכירים הישראלים ב־8,883 שקל. עכשיו יושב לו השכיר הישראלי בביתו, בוהה בעיתון שפרסם את הדיווח, ושואל את עצמו משהו כמו: מה בעצם אומר לי הנתון הזה, ואיפה בדיוק הוא מציב אותי ברשימת 3 מיליון ו־53 אלף השכירים הישראלים במשק? האם מיקומי ברשימה סמוך יותר לזה של נשיא ומנכ"ל חברת מכתשים אגן ארז ויגודמן, שעלות שכרו הסתכמה בשנה שעברה ב־9.9 מיליון שקל, או אולי לזה של השכן מהבניין הסמוך, שיוצא כל בוקר מביתו לבוש במדי חברת אבטחה ומרוויח 22 שקל ו־4 אגורות לשעה?

1

נתונים לא אמינים על השכר החציוני

למרבה הצער, הנתון של השכר הממוצע במשק אומר לכל אחד מאיתנו מעט מאוד, שהרי כאמירה השחוקה - גם באגם שעומקו הממוצע הוא 20 ס"מ אין קושי לטבוע. מה שיכול למקם אותנו הרבה יותר טוב על פני סקאלת השכר במשק הוא נתון השכר החציוני, שהוא אותה רמת שכר חודשי שמחצית השכירים במשק נמצאים מתחתיה, והמחצית השנייה מעליה. במילים פשוטות, אם נסדר את כל השכירים הישראלים בסדר עולה לפי שכרם החודשי, השכר החציוני יהיה שכרו של השכיר שנמצא במקום המיליון ו־526.5 אלף ברשימה.

ההבדל הבולט בין שני נתוני השכר, החציוני והממוצע, הוא שהשכר החציוני אינו מושפע מנתונים קיצוניים. אם עלות שכרו של מנכ"ל מכתשים אגן ארז ויגודמן, למשל, תקפוץ השנה ל־20 מיליון שקל, השכר החציוני יישאר ללא שינוי. בישראל כמו בכל מדינות המערב, מספרם של בעלי השכר הנמוך גדול בהרבה מזה של בעלי השכר הגבוה, ולכן השכר החציוני נמוך יותר מהשכר הממוצע.

השאלה הגדולה היא רק בכמה הוא יותר נמוך, או מהו היחס בין השכר החציוני לבין השכר הממוצע. יחס זה מעיד על מידת השוויון בחלוקת השכר: ככל שהיחס בין השכר החציוני לבין השכר הממוצע קטן יותר, אי־השוויון בחלוקת השכר גדול יותר. מעיבוד נתוני השכר החציוני והממוצע שנערך בביטוח הלאומי והגיע לידי "כלכליסט" מצטיירת התמונה הבאה: בשנת 2010 הסתכם השכר הממוצע על פי נתוני סקר ההכנסות של הלמ"ס ב־8,086 שקל. השכר החציוני הסתכם באותה שנה ב־5,984 שקל והיווה לכן 74% מהשכר הממוצע.

את נתוני השכר החציוני בסדרה זו מחלץ הביטוח הלאומי מנתוני סקר ההכנסות השנתי שמפרסמת הלמ"ס. נתונים אלה מעט בעייתיים, שכן הם אינם מסתמכים על נתוני השכר האובייקטיביים של המעסיקים, אלא על הדיווחים הסובייקטיביים שמוסרים השכירים לעורכי סקר ההכנסות. הסקר עצמו שואב נתונים ממדגם בן כ־14 אלף משפחות, שכל אחת מהן מייצגת כ־150–200 משפחות אמיתיות במשק.

סדרת נתונים נוספת מסתמכת על קובץ הנתונים הכולל של מס הכנסה, המפרט את ההכנסות במשק כמעט ברמה שמית, וכאן התמונה כבר שונה לחלוטין. בשנת 2009, שהיא השנה האחרונה שלגביה יש נתונים ממס הכנסה, הסתכם השכר הממוצע ב־8,562 שקל. השכר החציוני הסתכם אז ב־5,340 שקל והיווה לכן רק 62.4% מהשכר הממוצע.

מעבר לפער הגדול ביחס שבין השכר החציוני לבין השכר הממוצע שמציגות שתי סדרות הנתונים, מצביע ניתוח הנתונים של הביטוח הלאומי על בעיה נוספת: נתוני מס הכנסה מצביעים על שכר ממוצע גבוה יותר מזה של נתוני סקר ההכנסות של הלמ"ס (8,562 שקל בשנת 2009, לעומת 7,930 שקל). לעומת זאת, בנתוני השכר החציוני נרשמת תמונה הפוכה: שכר נמוך יותר (5,340 שקל) בסדרת הנתונים של מס הכנסה, ושכר גבוה יותר בנתוני סקר ההכנסות (5,845 שקל).

הסבר אפשרי לפערים אלה בנתוני השכר מספק סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי ד"ר דניאל גוטליב. "ברמת השכר הנמוך אנשים מעדיפים להציג את שכרם כשכר גבוה יותר", אומר גוטליב. מסיבה זו, בסקר ההכנסות של הלמ"ס יש הרבה פחות אנשים עם הכנסות נמוכות מאשר בקובץ הנתונים של מס הכנסה.

גם בצדה העליון של טבלת השכר מתקשה הלמ"ס להשיג נתונים אמינים בסקר ההכנסות, "רוב התת־דיווח הוא דווקא בשכר הגבוה, אולי מתוך בושה לגודל השכר שאנשים ברמות הגבוהות מושכים ממקומות העבודה שלהם", מוסיף גוטליב, שמגבה את ההסבר גם בבדיקות שערכו בנושא מנהלת אגף מינהל המחקר בביטוח הלאומי מירי אנדבלד וחוקר בכיר באגף אלכסנדר פרומן, וגם בעבודות דומות שביצעו חוקרים מחו"ל במדינות כמו צרפת, ספרד ואנגליה.

המסקנה העולה מהעובדה שהלמ"ס מתקשה מאוד להשיג נתונים אמיתיים בשני הקצוות של טבלת השכר היא שבנתוני סקר ההכנסות שהיא מפרסמת מדי שנה קיימת הטיה כלפי מעלה בנתוני השכר הנמוך, והטיה כלפי מטה בנתוני השכר הגבוה. לכן ניתן לומר בוודאות כי נתוני השכר הממוצע והשכר החציוני בקובץ הנתונים של מס הכנסה מדויקים יותר מאלה שניתן לחלץ מסקר ההכנסות של הלמ"ס. הבעיה היחידה שמונעת שימוש נרחב יותר בנתונים המדויקים יותר היא האיחור הרב במועד פרסומם: קובץ נתוני השכר של מס הכנסה מגיע גם לאוצר וגם לביטוח הלאומי בפיגור של לא פחות משנה וחצי.

2

יחס נמוך גם לעומת ארה"ב הלא שוויונית

אחרי שהבנו שסדרת נתוני השכר הרלבנטית היא זו שמחלץ הביטוח הלאומי מקובץ הנתונים של מס הכנסה, מעניין לראות היכן מציבים אותנו נתונים אלה בהשוואה למה שקורה בנושא זה מעבר לים. ובנקודה זו מזומנת לנו הפתעה לא נעימה: בשנת 2009 הסתכם היחס בין השכר החציוני לשכר הממוצע בישראל ב־62.4%. מנתוני הביטוח הלאומי האמריקאי מתברר כי בארה"ב הסתכם באותה שנה יחס זה ב־67.2%. ומה שצמד נתונים זה אומר הוא פשוט שאי־השוויון בהתפלגות השכר בישראל גדול מזה שבארה"ב, מדינה שחלוקה שוויונית של שכר העובדים בה אינה כידוע ממש נר לרגליה.

נתונים אלה מזכירים סדרת נתונים לא מחמיאים דומה שפרסם בסוף השנה שעברה ארגון ה־OECD. הדו"ח המיוחד שפורסם אז ציין כי ישראל וארה"ב הן שתי המדינות שבהן פערי ההכנסות, הכוללים בנוסף לשכר עבודה גם הכנסות מהון ומקצבאות, בין עניים לעשירים התרחבו בקצב מהיר יותר מזה שנרשם במדינות האחרות החברות בארגון. ישראל גם מוזכרת בדו"ח, לצד ארה"ב וטורקיה, כמדינה שבה הכנסות העשירון העליון גדולות פי 14 מהכנסות העשירון התחתון, לעומת יחס של פי תשעה בקרב כלל המדינות החברות בארגון. ישראל ויפן הן המדינות היחידות בארגון ה־OECD שבהן נרשמה מאז אמצע שנות השמונים ירידה ריאלית בהכנסות של העשירון התחתון. גם על פי השוואה שנערכה על ידי הלמ"ס, בנוגע לנתוני אי־השוויון בין נפשות בישראל לאלה של כמה מדינות נבחרות ב־OECD, הראתה התוצאה שבסוף שנות האלפיים (בישראל התייחסו הנתונים לשנת 2009), רמת אי־השוויון בין נפשות בישראל ובארה"ב היתה הגבוהה ביותר ביחס למדינות המוצגות, וגבוהה בהרבה ממדינות מתקדמות בתחום הסוציאלי כמו פינלנד ושבדיה.

דרך אגב, בדברי ההקדמה לאותו דו"ח הזכיר מזכ"ל ה־OECD אנחל גוריה אירועים אקטואליים, שאולי מבשרים על מה שצפוי לנו גם בתקופה הקרובה: "המשבר הכלכלי הגביר את הדחיפות בצורך לדון בדרכים להתמודד עם חוסר השוויון. אל הצעירים שהתייאשו מהעתיד שמצפה להם הצטרפו מפגינים המאמינים כי נדרש מהם לשלם את מחיר המשבר שלא הם יצרו, בעוד שבעלי ההכנסות הגבוהות יצאו ממנו ללא פגע. המחאה החברתית מתפשטת במהירות; מוול סטריט לכיכר סינטגמה באתונה, מספרד לישראל".

3

חמש שנים בלי שינוי כמעט בשכר הריאלי

לא רק הביטוח הלאומי עורך ניתוחים של נתוני השכר ממקורות אחרים. גם חטיבת המחקר של בנק ישראל עושה זאת, ואת ממצאיה היא מפרסמת בין היתר בנספחי הנתונים לדו"חות השנתיים של הבנק. נספח הנתונים השנתי האחרון, שפרסמה החטיבה בסוף החודש שעבר, מאפשר הצצה נוספת אל נתוני השכר הממוצע של הלמ"ס.

מעיבוד הנתונים שביצעה חטיבת המחקר מתברר כי בשנת 2011 חזר השכר הריאלי הממוצע של כלל העובדים הישראלים במשק בדיוק לרמתו בשנת 2006. אבל לא כל השכר הריאלי במשק דרך בחמש השנים האחרונות במקום. שכרם של עובדי המגזר העסקי ירד בתקופה זו ב־0.4%, ואילו בשכרם הריאלי של עובדי השירותים הציבוריים נרשמה עלייה של 0.3%. המרוויחים הגדולים היו עובדי השירותים העסקיים, שהשכר הריאלי שלהם גדל בחמש השנים האחרונות ב־4.4%. גם עובדי חברת החשמל לא ממש קופחו ורשמו עלייה של 3.7% בשכרם. לעומת זאת, שכרם של עובדי הבנקים, חברות הביטוח וגופים פיננסיים נוספים נשחק בשיעור ריאלי של 8.7%.

בשלושת העשורים האחרונים, אגב, גדל השכר הממוצע של כלל העובדים הישראלים בשיעור ריאלי מצטבר של 47%. שכרם של עובדי חברת החשמל, לעומת זאת, זינק כבר בתקופה זו בקצת יותר מ־93%.

השכר החציוני פחות רגיש, כאמור, לנתונים הקיצוניים מאשר השכר הממוצע. ספרי הלימוד מלמדים לכן כי זינוק בשכרם של העשירונים העליונים משפיע יותר על רמת השכר הממוצע מאשר על זו של השכר החציוני. מסיבה זו הציע בנק ישראל כבר לפני שנים לשנות את שיטת ההצמדה של שכר המינימום ולהצמיד אותו לשכר החציוני, במקום לשכר הממוצע במשק. זאת כדי "לא 'לגלגל' עליות שכר מענפים שבהם עולה הפריון, לענפים עתירי עבודה אשר מתקשים לשרוד בתחרות הבינלאומית הקשה".

אבל בדיקת הנתונים לאורך שנים מגלה כי שינוי שיטת ההצמדה הוא ממש לא הסיפור. בעשור האחרון, עד שנת 2009, עלה השכר הממוצע על פי נתוני מס הכנסה בשיעור מצטבר של 12.6%. למרבה הפלא, דווקא השכר החציוני עלה בתקופה זו בשיעור מעט גדול יותר, של 14%.

גרסה מודרנית לסיפור בלעם

ואם כבר מדברים על ניסיון לשנות את אחת משיטות ההצמדה במשק, אי אפשר שלא להזכיר את הסיפור המשעשע שקרה לממשלה בדרך לחסוך בהוצאותיה, דווקא על חשבונם של הפחות חזקים בחברה. בתחילת שנת 2006 החליטה הממשלה לשנות את מנגנון עדכון קצבאות הביטוח הלאומי ולהצמיד אותן למדד המחירים, במקום לשכר הממוצע במשק כפי שהיה נהוג עד אז. מטרת המהלך, שנכנס בסופו של דבר לתוקף בסוף שנת 2007, היתה לשחוק את ערכן הריאלי של הקצבאות ביחס לרמת החיים במשק, שאותה מייצג השכר הממוצע.

אבל במהלך ארבע השנים שעברו מאז, התברר שגם במקרה זה הצליחה המציאות לחמוד לצון. בעקבות המשבר הגלובלי גדל השכר הנומינלי הממוצע במשק בתקופה זו בשיעור מצטבר נמוך יחסית של 9.5%. המחירים, לעומת זאת, התחשבו פחות בתלאות המשק, ועליית המדד הסתכמה כבר ב־13%. ובשם הצדק הפואטי קיבלנו לכן מין גרסה מודרנית לסיפור בלעם, שבא כזכור לקלל ויצא מברך.