למה הקרב נגד הירידה לליגת המשנה מעניין?

אל מול מאבק האיתנים בין שתי הגדולות של מנצ'סטר על אליפות הפרמיירליג, נראה המאבק על ההישרדות בליגה או ההעפלה אליה כסיפור משני. אחרי הכל, שמות כמו וולבס, בלקבורן ובולטון (שלוש האחרונות כיום בליגה הבכירה) או רדינג, ווסטהאם וסאות'המפטון (שלוש הראשונות בליגת המשנה) נוצצים הרבה פחות.

אולם המאבק על הזכות לשחק בשנה הבאה בליגה העשירה בעולם הוא סיפור דרמטי, ולצד הרצון הספורטיבי הבסיסי לנצח ולהתקדם, יש למאבקי הירידה/העפלה הללו גם אספקט כלכלי מובהק. להערכת חברת דלויט, כפי שפורסמה באתר של פורבס, ההפעלה לליגה הבכירה שווה למועדון כ-90 מיליון ליש"ט (143 מיליון דולר). הסכום הזה מורכב מהכנסות נוספות בסך של יותר מ-40 מיליון ליש"ט – מכרטיסים, פרסום, מכירת מוצרים ועוד, בתוספת מענק בסך של לפחות 48 מיליון לאורך ארבע שנים ממנהלת הליגה שמובטח לקבוצה העולה, וזאת אף היא שווה ויורדת ליגה במהלך אותן שנים.

מצד שני, הירידה לליגת המשנה - הפוטבול ליג צ'מפיונשיפ - עשויה להיות אירוע שלוקח שנים להתאושש ממנו. לפי החישוב, קבוצות שיירדו השנה צפויות להפסיד בעונה הבאה 25 מיליון פאונד, בעיקר בשל אובדן הכנסות מזכויות שידור. בעוד קבוצת תחתית בליגה הבכירה מקבלת 40 מיליון ליש"ט בשנה מזכויות שידור באנגליה ומחוצה לה, קבוצה ממוצעת בליגת המשנה מקבלת 3 מיליון בלבד. בנוסף, קבוצות שיורדות ליגה מאבדות בד"כ את הנכסים הספורטיביים המרכזיים שלהן, כלומר את השחקנים הבכירים. אלה, מטבע הדברים רוצים להמשיך ולשחק בליגה של הגדולים, בעוד לקבוצה יש אינטרס לצמצם נזקים ולהכניס מזומנים.

למרות הדרמה שיוצרת שיטת הירידות/העפלות הנוכחית, ייתכן שהיא לא תימשך עוד שנים רבות. כיום, מחצית ממועדוני הפרמיירליג נמצאים בבעלות זרה, לרבות כמה מהמועדונים הגדולים. אלא שהבעלים הזרים מרגישים פחות מחויבים למסורת הבריטית והרבה יותר מחויבים לשורת הרווח השנתית שלהם, כך ש"תקלה" בדמות ירידה לליגה השנייה, על אבדן ההכנסות שהיא מביאה איתה, לא ממש מתאימה להם. לצד בעלים מרוסיה (רומן אברמוביץ בצ'לסי) או מאבו-דאבי (בסיטי), לכמה מועדונים מרכזיים יש בעלים אמריקאיים (יונייטד, ליברפול, ארסנל) ואלה נוטים יותר לאמץ את שיטת הפרנצ'ייס, נוסח ה-NBA, שבה אין יורדות ועולות