העיתון עם הזעתר: הבייגלה הירושלמי זה רק התירוץ

כשהיינו קטנים, אמא שלי היתה לוקחת את אחי ואותי להצגות בהבימה. בסוף כל הצגה, אחרי שספגנו קולטורה, היינו חוזרים לחניה המרוחקת שלנו. ממש ביציאה מן ההיכל עמד רוכל ומכר בייגלה. כילד, הבייגלה היה רק התירוץ. ממילא הוא היה יבש וקשה. הפינוק האמיתי היה הזעתר בחתיכת נייר עיתון מקווצ'צ'ת. וגם אז, הפואנטה לא היתה לטבול בו את הבייגלה - ממילא הוא לא נדבק. הרעיון היה להריח אותו ולדמיין חיים אחרים. כי מרוב הקולטורה, אצלנו בעדה שכחו שגם צריך לתבל את החיים מפעם לפעם, והריח של הזעתר היה כמו כיוס רגעי של חיים אחרים, ריחניים יותר, מסתוריים יותר. היום, כמעט 30 שנה אחרי, כשאני הולך עם הבן שלי לטייל בעיר העתיקה בירושלים, אני רואה איך הוא תוהה למה אבא שלו נתקע בכל פעם מחדש אצל ההוא שמוכר בייגלה. זה לא הבייגלה, זה הזעתר.