הכומתה הצבאית הפכה לסמל מרכזי אפילו באמנות

במדינת כל העם צבא, לא פלא שהכומתה, המדים הירוקים של צה"ל והחייל העטוף בהם היו לאחד הסמלים המרכזיים באמנות הישראלית, ולראי שמשקף את מצבנו הלאומי ואת יחסנו, המורכב תמיד, אל עצמנו ואל חיינו כאן. בעיקר מאז מלחמת ששת הימים הכומתה והמדים שימשו כלי ביקורתי בולט, וייצגו גיבור הרואי שהוא גם קורבן המובל לעקידה (מיצירותיהם של יגאל תומרקין ויורם רוזוב ועד ארז ישראלי). בשנות השמונים והתשעים נוסף למורכבות הזאת גם ממד אירוטי, שהפך את החייל למושא תשוקה כמו בציוריו של משה גרשוני ובתצלומיו של עדי נס, ולדמות אנדרוגינית ונרקיסיסטית ביצירתו של ניר הוד. בעשור האחרון, למשל בציורים של דוד ריב ודוד וקשטיין, הצטמצמה מורכבותה של הדמות בעיקר למטאפורה אחת - לכיבוש הישראלי. זה מה שנשאר?