אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
השיתופיות עושה קאמבק צילום: אוראל כהן

השיתופיות עושה קאמבק

המודל הכלכלי־שיתופי צובר תאוצה בעשור האחרון בקרב קבוצות של יוצרים ואמנים. לכבוד יום העצמאות "כלכליסט" מציג את הפנים החדשות של הקולקטיב: בר בפלורנטין שעובדיו ולקוחותיו הם בעלי המניות שלו, עשר קרמיקאיות שחברו יחד להקמת חנות בשוק מחנה יהודה ופליטי גלגלצ שיצאו מהממסד ופתחו תחנת רדיו עצמאית

25.04.2012, 09:55 | כתבי כלכליסט
מחול: מריה קונג

שנת הקמה: 2008

חברים: בתמונה (מימין) הרקדנים טליה לנדא, קרולין בוסארד, לוסיאני קסטרו פונטנלה וארתור אסטמן. וגם: אנדרסון בראז (רקדן), אורי בן שבת (וידיאו וסאונד), שחר וורכזון (תאורה), טל בן ארי (מוזיקה), מיקי אבני (תלבושות) ועידן שמעוני (סאונד). זהר אשל־עכו מנהלת את הלהקה

את מריה קונג הקימו ארבעה חברים, רקדנים לשעבר בלהקת בת שבע. "ישבנו כמה חברים ודיברנו, ועלה הרעיון של לעשות משהו ביחד", מספרת טליה לנדא, ממקימי הלהקה. "דבר ראשון חשבנו איך לשתף את הלהקה ואת אוהד (נהרין - מנ"ש) ושרון (אייל - מנ"ש). היה ברור שאנחנו לא נירק לבאר שממנה שתינו, ואנחנו אוהבים מאוד את בת שבע". קבוצת הרקדנים קיבלה את ברכת הדרך של בת שבע ונהרין, שכללה הבנה, תמיכה ושיתוף אמנותי.

"ברמת החיבור למדנו שאין כמו עבודת צוות", אומרת לנדא, "זה ערך עליון שמאפשר שיתוף, המשלים את כל הזוויות של התמונה. כל אחד רואה דברים אחרת וזו חוויה מפכחת ומשחררת. מאוד בולטת הצבעוניות של האנשים בקבוצה, אין כאן רק רקדן או רק תאורן, יש איש סאונד שהוא מוזיקאי בחסד, ואמן וידיאו שהוא גם רקדן ומנהל טכני שהוא גם במאי ורקדנים שהם ציירים ויוצרים, ויש צבעוניות וגיוון כמו מיני קהילה. אנחנו כל הזמן יחד. כל מי שמצטרף אלינו נבחר כי יש לו מה להוסיף. התגמול הנפשי האנרגטי והקולקטיבי עצום. לאמן זו מתנה לא להיות לבד, ואם אפשר לגבור על כל המראות האגו אין טוב מזה".

"מריה קונג הוקמה בתמיכה של אבא של טליה, איש העסקים בני לנדא", מספרת המנהלת זהר אשל־עכו. "הוא נתן את התנופה ההתחלתית שאפשרה להגיע למקום שאנו נמצאים בו. יכולנו לפרסם את עצמנו, שזה מאוד יקר. כוריאוגרף מתחיל צריך להחליט אם להוציא כסף עבור מודעה או לקחת עוד רקדן להפקה. מאז הגשנו בקשות תמיכה למוסדות ציבוריים, ובהם מינהל התרבות ומפעל הפיס, ואנו מקווים שניענה בחיוב. אנו עובדים כמו כל להקה. הרקדנים מקבלים משכורת קבועה, ולצערי אין לנו די הופעות כדי שנבטיח גם לשאר שכר קבוע, ולכן הם פרילנסרים. מכל שאר הבחינות הם שותפים מלאים, והם באים על חשבון זמנם כי הם רוצים להיות חלק מהתהליך".

לנדא: "אנחנו מדברים המון ומתווכחים, ולא תמיד מסכימים זה עם זה, אבל נוצרה כאן שפה שדוגלת ברעיון מציאת הבעיה בכל סיטואציה – אישית, יצירתית או שיווקית. אנחנו לא מפחדים להתווכח ונהנים למצוא תשובה צבעונית לבעיות שנראות עגומות".

פרויקט אחרון: היצירה החדשה של מריה קונג נקראת "Open source", וחברי הקבוצה מגדירים אותה כמסע רגשי של חמש דמויות קוטביות במטרה למצוא את הרגש האחד המחבר: "אין בחדר שלנו מראות ואנחנו השתקפות זה של זה. זו נקודת המוצא, והיא חושפת באמת במה אנחנו דומים ובמה נבדלים". את הכסף לפרויקט מנסים לגייס גם דרך האתר Headstart, אך נאספו רק 9,000 שקל מתוך 55 אלף שקל שהם קיוו לגייס. במקביל הם ממשיכים לחפש מקורות אחרים, בין השאר גם בחו"ל באתר ישראל תורמת, בתקווה ששם ההיענות תהיה גבוהה יותר.

מאיה נחום שחל

להקת מריה קונג. קיבלה את ברכת הדרך של אוהד נהרין, צילום: אוראל כהן להקת מריה קונג. קיבלה את ברכת הדרך של אוהד נהרין | צילום: אוראל כהן להקת מריה קונג. קיבלה את ברכת הדרך של אוהד נהרין, צילום: אוראל כהן

 

רדיו: הקצה

שנת הקמה: 2012

חברים: בתמונה (מימין) יוני שרוני, אמיר אגוזי, קוואמי (אייל פרידמן), נדב רביד, עומר סנש (המנהל הטכני) ולאון פלדמן (יושב). וגם: יואב קוטנר ועפרי גופר. עזרו בהקמת האתר והאולפן: איל שינדלר (היועץ הטכני), עופר לופט (מנהל המוצר), עידית פרנקל (עיצוב), אורי סוכרי (אחראי למיתוג), תום ניפקר (מפתח), עמית אלגריסי (מפיקת המערכת)

בסוף אוקטובר 2011, כשנודע לקוואמי (אייל פרידמן) ונדב רביד שגלגלצ החליטה להוריד מהאוויר את "הקצה", תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית שלהם ששודרה בתחנה במשך 13 שנה, הם החליטו לנצל את ההזדמנות לממש חלום ולהקים תחנת רדיו עצמאית, שתמשיך להביא לקהל המאזינים שלהם מוזיקה חדשה ומשובחת מהאזורים שמחוץ לזרם המרכזי - רק באינטרנט.

כיוון שמדובר בתחנה שלמה שמשדרת כל השבוע ולא ברצועת שידור, גויסו למשימה שדרנים נוספים. "זה התחיל כפרויקט שלי ושל נדב", מספר קוואמי, "אבל מהר מאוד הפך לתהליך שבו כל האנשים המעורבים בהקמה תפקדו כקולקטיב יצירתי, מתוך אכפתיות גדולה, כולם רצו שזה ייצא הכי טוב שאפשר".

התחנה החלה לשדר ב־1 באפריל, וכל יום מועברת תוכנית של שעתיים בשידור חי (בין 15:00 ל־17:00) ובשאר הזמן הקלטות של התוכניות האחרונות ששודרו. "מאזינים אומרים לנו שסוף סוף הם מקבלים מה שהרבה שנים הם רצו לקבל מאיתנו", מספר קוואמי על התגובות לחודש ההרצה של התחנה.

על ההבדל בין השידור במסגרת של תחנת רדיו כמו גלגלצ או 88fm (שבה משודרת היום מהדורה שבועית של התוכנית) לבין הפעלת תחנה עצמאית, אומר קוואמי: "זה סוג אחר לגמרי של אחריות, התחנה אמנם מבוססת על עולם שהכרנו אבל עדיין יש ליצור את החוקים מחדש, לפרמט את השידור כך שלא יישמע כמו משהו פיראטי אלא יהיה הדבר האמיתי". מצד שני, הוא אומר, ההתרחבות לשבעה ימים ושבעה שדרנים מאפשרת להשמיע הרבה יותר חומרים.

לשאלה איך חברי הקבוצה מתמודדים עם קונפליקטים, הוא עונה: "לא היו ממש ויכוחים, יותר דיונים, הפרויקט הזה נעשה ברוח חיובית. בחרנו לעבוד עם אנשים שאנחנו מתים עליהם, שאנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות. השקענו בזה הרבה מאוד כסף, ואין לנו הרבה כסף, וכשעושים דבר כזה הולכים רק עם אנשים שסומכים עליהם ב־100%".

נמרוד צוק

רדיו הקצה. רק עם אנשים שסומכים עליהם ב- 100%, צילום: עמית שעל רדיו הקצה. רק עם אנשים שסומכים עליהם ב- 100% | צילום: עמית שעל רדיו הקצה. רק עם אנשים שסומכים עליהם ב- 100%, צילום: עמית שעל

 

קרמיקה: פרי האדמה

שנת הקמה: 2009

חברות: בתמונה (מימין) שולמית נוי, ורד לידר, מגדלנה חפץ, שרלוט שלום, דניאלה יכין, שולי שוחט, יעל ראובני ותרצה סער. חסרות: דרורה לוי קוזלובסקי וברכה פרבר

הקואופרטיב, המשותף לעשר קרמיקאיות בשוק מחנה יהודה בירושלים, הוקם ביוזמה של שתי אמניות, מגדלנה חפץ ושולמית נוי, שהבינו את הפוטנציאל בשוק המתעורר. ביוני 2009 נפתחה החנות, ברחוב האגוז 6, והיום אותו גרעין של עשר נשים ממשיך לתפעל אותה. הן מגיעות מירושלים, גבעת ישעיהו, אשתאול, הוד השרון ועולש. המבוגרת בהן בשנות ה־60 המאוחרות לחייה, הצעירה בשנות ה־40.

הקבוצה, מספרת יעל ראובני, אינה הומוגנית. הדבר היחיד המשותף לנשים הוא עיסוקן - קרמיקאיות: "כשאת בסוג כזה של גילדה מקצועית, תהליך הלמידה מדהים, כולן לומדות מכולן, ותמיד יש מה ללמוד. זה מעשיר ומושך קדימה. החלל המשותף מיועד למכירה והשותפות היא רק לצורכי המכירה, כשההכנסות אישיות וההוצאות משותפות. עלויות האחזקה של חנות בשוק הן מטורפות, ואלמלא הקואופרטיב אף אחת מאיתנו לא היתה יכולה להיכנס לשם".

גולת הכותרת בשותפות היא האפשרות הניתנת לאמן להציג עבודות באופן שאפשר לעמוד בו כלכלית. פתיחת חנות בשוק, אפילו בשותפות של שלישייה, היתה חסרת סיכוי. בנוסף יש בחנות שני חללי אירוח לאמני קרמיקה אחרים, שמתארחים לשלושה חודשים, ומשתתפים בתורנויות.

"לפני החנות מכרנו בירידים, דבר מעייף ושוחק ולא קבוע", מספרת ראובני. "פה יש בית ומקום קבוע שמאפשר לצבור מוניטין. ואם כל כך הרבה אנשים ביחד מצליחים להתקדם עסקית - זו ההצלחה".

החנות פועלת בשתי משמרות - בוקר ואחר צהריים, 10–11 שעות ביום, ובכל משמרת שתי אמניות. אחת לחודש מתקיימת ישיבה, ודנים בנושאים שונים - מכירות, פיתוח, פרסום ותקלות. לכל אחת כמעט יש תפקיד – ניהול הישיבה, אחראית פרסום, אחראית אירוח וכדומה. כמו כן, מחליפים עמדות בחנות כדי שתהיה חשיפה שווה באזורים הטובים יותר ופחות בחלל.

מדי פעם הן מארגנות תערוכה משותפת סביב נושאים שונים, כמו חנוכיות או קומקומים. כל אחת יוצרת עבודה לתערוכה, המוצגת באופנים שונים. פרויקט משותף ומוצלח היה ריצוף מרפסת החנות. האמניות התכנסו בסטודיו, כל אחת קיבלה 25 אריחים וציירה בסגנון אישי. היום הרצפות מעטרות את הכניסה לחנות.

תמר וילרפורט

 

פרי האדמה. הכנסות אישיות, הוצאות משותפות, צילום: מיקי אלון פרי האדמה. הכנסות אישיות, הוצאות משותפות | צילום: מיקי אלון פרי האדמה. הכנסות אישיות, הוצאות משותפות, צילום: מיקי אלון

תיאטרון: אנסמבל ציפורלה

שנת הקמה: 2004

חברים: בתמונה (מימין) גל פרידמן, לוטוס אתרוג, אפרת אביב, תומר נהיר פטלוק, תמרה קליינגון, עמרי דורון, דאנה איבגי ובן פרי. וגם: רותם קינן ודוד גולן

"לקראת סיום הלימודים בניסן נתיב החלה להתעורר בנו השאלה מה אנחנו הולכים לעשות אחר כך", מספרים חברי אנסבל ציפורלה. "הבנו שהצורך העיקרי שלנו הוא להמשיך ליהנות זה עם זה ולפתח את יכולות המשחק שלנו. החלטנו ליצור מקום שנוכל להתפתח בו, והעלינו ערב קטעים שיצרנו. יצאנו לדרך עם המחשבה ליצור לעצמנו עבודה מתוך יצירות שלנו, ואז גילינו שהקהל היה צמא ליוזמה כזו.

"כל רעיון שמובא לקבוצה מקבל טיפול מעשרה מוחות, וכך הוא משודרג. כשצריכים רעיונות לנושא מסוים העושר עצום כל כך עד שלפעמים שוכחים מה היה הנושא. החוכמה היא לתת לאנשים לבטא כמה שיותר כישרונות ולמצוא להם מקום בתוך העשייה. למשל, ציפורלה הוקמה על ידי שחקנים, אך עם הזמן התעורר אצל חלקנו הצורך ללמד. הקבוצה ידעה לתת לזה מקום, ואכן סדנאות ציפורלה ליצירה מתוך קבוצה הן היום מרכיב חשוב בארגון, וכל השותפים מלמדים. התמזל מזלנו, וחוץ מזה שאנחנו אוהבים לעבוד ביחד אנחנו חברים טובים ואוהבים לבלות זה עם זה. יש שלושה ימי עבודה קבועים בשבוע, בשעות קבועות, שבהם אנחנו מקיימים ישיבות, חזרות ושיעורי פילאטיס, בלט, פיתוח קול וכתיבה. בנוסף אנחנו מבלים הרבה ביחד. חלקנו התחתנו ולחלקנו יש ילדים – מה שהרחיב את הקהילה הקטנה שלנו.

"העולם הכלכלי הבין מזמן שאחד ועוד אחד הם הרבה יותר משניים. חלוקת הנטל מאפשרת לכל אחד מאיתנו לקדם רעיון מסוים, וזה יוצר יסודיות מצד אחד ועשייה רחבה מצד שני, כי בזמן שאחד מקדם רעיון, מישהו אחר עושה בדיוק אותו דבר במקום אחר. העבודה במסגרת הקבוצה מסננת את הרעיונות הפחות רלבנטיים, וכך יוצא שכולם מקדמים תת־ רעיונות תחת רעיון אחד מרכזי שעליו הקבוצה החליטה.

"המודל הכלכלי שלפיו אנחנו עובדים נגזר מתוך המודל היצירתי - בתוך הקבוצה נוצרו תפקידים שאנשים מוכשרים לעשות, ויש בעלי תפקידים שמקבלים שכר על תפקידם - מנהל כספים, אחראי על הסדנאות, אחראי פייסבוק ועוד. על עבודתנו כשחקנים ויוצרים אנחנו מתחלקים באופן שווה. אנחנו נעזרים ביתרונות שמציע מודל הקולקטיב, וכולם נותנים את המקסימום כדי שדברים יקרו, וזה מניע את ההתפתחות הכלכלית שלנו.

"חשוב לזכור שאנחנו שחקנים ולכל אחד יש אגו אחד או שניים. אין פטנט רשום על פתירת קונפליקטים, והדרך היחידה היא להתעקש לקיים דיאלוג, ועוזר שאנחנו עדיין מצחיקים זה את זה. קונפליקטים, כמו שאנחנו מבינים לאורך השנים, הם הזדמנות לרעיון שאף אחד לא חשב עליו".

פרויקט אחרון: בימים אלה עולה ההפקה השלישית של חברי הקבוצה - "התקפת לב" - אשר הייחודיות הכלכלית שלה היא שהקהל מימן חלק מתקציבה. חברי ציפורלה השקיעו את הסכום הראשוני בשיתוף משרד התרבות, והקהל השתתף דרך האתר Headstart. ההיענות היתה עצומה - מבני 16 ועד בני 70 - ונאסף סכום של 35 אלף שקל.

 

מאיה נחום שחל

ציפורלה. הקהל מימן חלק מההפקה האחרונה "התקפת לב", צילום: אוראל כהן ציפורלה. הקהל מימן חלק מההפקה האחרונה "התקפת לב" | צילום: אוראל כהן ציפורלה. הקהל מימן חלק מההפקה האחרונה "התקפת לב", צילום: אוראל כהן

 

אוכל: בר קיימא

שנת הקמה: 2012

חברים: (מימין) אופיר אביגד, יגאל רמבם, דפנה ברנקל וג'וליאן פדר

כשאופיר אביגד, פעיל חברתי ומורה ליזמות חברתית, מדבר על הבר קיימא - הבר השיתופי המוקם בימים אלו בפלורנטין, אפשר להרגיש שהעיניים שלו נוצצות אפילו אם מדברים איתו בטלפון. את מה שאביגד עושה אפשר להגדיר כגיוס כספים שלא באמצעות שוק ההון: הוא מעביר בעלות לידי העובדים והלקוחות.

המיזם - שעתיד להיפתח בעוד כחודש וחצי במבנה בן ארבע קומות שבו פועלות כרגע המסעדה והגסט האוס סאב קוץ' מילגה - הוא המשך טבעי לפעילותו של אביגד וחבריו במחאה החברתית בקיץ שעבר. “הרגשנו שאנחנו רוצים לקחת את הקריאה לצדק חברתי צעד אחד קדימה וליצור צדק חברתי, לחיות באורח חיים שמשנה תודעה ומעורר השראה".

מתחת למילים הגדולות מסתתרת תוכנית עסקית מהודקת. מכירת המניות להקמת הפאב שיהיה בבעלות משותפת של מאות אנשים כבר החלה, והיעד הראשוני הוא גיוס 100 בעלי מניות, מחיר כל מניה 1,000 שקל. “עשינו חישוב שב־100 אלף שקל אנחנו יכולים לשכור את הבנין ולהתחיל לשפץ, ולהפעיל את הפאב", מסביר אביגד. היעד השני הוא הגעה ל־300 חברים, “ואז אנחנו קונים בתשלומים את העסק מהבעלים הקודם, ומתחילים להפעיל גם את הקומות העליונות שכוללות גלריה שתשמש להתארגנויות של כל החשיבה הקואופרטיבית, החשיבה הפוליטית של המחאה, הרצאות ומפגשים, וגם להפעיל את הגסט האוס ואת קומת הגג שגם בה נפתח בר".

היתרונות הכלכליים, אומר אביגד, פשוטים: לפאב יהיו לקוחות נאמנים שהם גם בעלי מניה בו, והם יקבלו את המחיר הנמוך ביותר האפשרי על כל המוצרים שיימכרו. "אנחנו לא גוף שמיועד לייצר רווח, אלא רווחה", הוא מצהיר. לקוחות אחרים מוזמנים בשמחה ויוכלו אף הם ליהנות ממחיר תחרותי בשוק על המשקאות ועל האוכל.

המקום יופעל כולו באג'נדה חברתית: "כל העובדים יהיו בעלי מניה. מי שלא יוכל לקנות מניה בכסף, יקנה אותה בעבודה. כך כולם יהיו שותפים. כל המלצרים יקבלו תשלום לפי שעה והטיפים יתחלקו שווה בשווה בין כל העובדים כולל שוטפי הכלים", ממשיך אביגד ומפרט את המשנה החברתית.

לגבי התמודדות עם מחלוקות, אביגד אומר: “עוד לא ממש היו כאלה, כי כולנו באים לאותה מטרה ולאותו רעיון. הפתרונות הם בהידברות ולא בכפייה. המקום ינוהל מקצועית בידי מנהל מסעדה שיקבל את ההחלטות העסקיות, החלטות אחרות יובאו להכרעה בפורומים השונים כמו הוועד המנהל או חברי הוועדות, ויהיו גם החלטות שיגיעו להכרעת החברים כולם. אנחנו עובדים לפי מודל הקואופרטיב, לא המצאנו כלום".

גלי וולוצקי

 

חברי בר קיימא. לקחת את הצדק החברתי צעד אחד קדימה, צילום: אוראל כהן חברי בר קיימא. לקחת את הצדק החברתי צעד אחד קדימה | צילום: אוראל כהן חברי בר קיימא. לקחת את הצדק החברתי צעד אחד קדימה, צילום: אוראל כהן

 

אמנות: קבוצת מוסללה

שנת הקמה: 2009

חברים: גיא ברילר, מתן ישראלי, יובל יאירי, עירית מנור, לידיה מלטין, נתן לנדאו, חמוטל וכטל, תמי מנור פרידמן, רמי עוזרי, רחל אלקבץ, יוחאי שלום חדד, לאל קליין, רותי ברקאי ואייל בלוך

קבוצת מוסללה מורכבת מ־13 חברים, רובם באים מרקע כזה או אחר באמנות, ויחד הם עובדים על פרויקטים שכולם עוסקים בקשר שבין אמנות, חברה וקהילה במרחב הציבורי. הקבוצה עובדת בשכונת מוסררה שבירושלים ובאזור קו התפר הסמוך לה, לרגלי העיר העתיקה. שם הם מציבים אמנות בחוצות, ומארגנים, בין השאר, סיורים מודרכים ופעולות טקסיות ומופעים, וגם מפעילים גינה קהילתית וסדנת עבודה לרווחת תושבי השכונה.

 

"התחלנו במספר מצומצם של אנשים, ובמשך שלוש שנים של פעילות התרחבנו", מספר חבר הקבוצה גיא ברילר. "הרעיון שלנו הוא לבדוק מה קורה כשקבוצה עובדת בצורה מתמשכת במרחב מסוים, המרחב שאנחנו מכנים No Man's Land בירושלים. ציר העשייה שלנו מתבצע כולו סביב המרחב הזה, שבו אנחנו מקיימים סוגים שונים של פעולות: סיורים שמשולבים בהם אקטים אמנותיים, פעולות בגינה הציבורית וסדנה קהילתית לחברי הקבוצה ולתושביה של השכונה".

העבודה בקבוצה חיונית לדעתו לקיום מוסללה. "זה פשוט לא היה יכול לעבוד אם לא היינו קולקטיב. כשפועלים במרחב הציבורי חייבים חזית משותפת. יש הבדל עצום, הן מבחינה אמנותית והן מבחינת הלגיטימציה, בין אמן שמסתובב ועובד בלילות לבין מה שאנחנו עושים - מייצרים אינטימיות עם המרחב, בצורה כזו שהעבודה נעשית באור יום, גלויה ובשיחה מלאה עם התושבים והרשויות. אני חושב שהמיתוס שאמן יכול לעבוד לבד הוא מיתוס הולך ונעלם. גם האמן הכי קיצוני שרושם בפחם במערה צריך להיות מעורב בחברה ובמציאות כדי שיוכל ליצור".

"באופן כללי, לא כלכלי להיות אמן בישראל", מסביר ברילר כשהוא נשאל על המודל העסקי. "לצערנו רובנו עובדים במסגרת הקבוצה בהתנדבות או עבור תשלום שבקושי מכסה את ההוצאות. אם אנחנו מגייסים כסף לפעילות זה הישג מבחינתנו, אבל די ברור שלכל אחד מאיתנו יש מקורות הכנסה אחרים. אני לא חושב שכרגע קיימות אלטרנטיבות. קיימת בינינו חלוקת תפקידים - אחראים על האמנות והאוצרות, אחראים על האדמיניסטרציה, אחראים על הסדנה ואחראים על הסיורים, אבל זו לא חלוקה מוחלטת. בישיבות של תת־הקבוצות שאנחנו מקיימים יכולים לשבת חברים מתת־קבוצות אחרות".

הוא מודה שכל הזמן יש חילוקי דעות: "זה חלק מאוד חשוב בעבודה עם אנשים. כשמנהלים סדרה של הפקות מורכבות ברציפות כל השנה לעתים האידיאלים נבחנים בצורה חריפה על ידי המציאות, זה היה מפתיע אם לא. אבל המשמעות של הקמת הקבוצה קשורה גם לגילוי דרכים אחרות לקבלת החלטות".

פרויקט אחרון: בימים אלה מציגה הקבוצה את התערוכה "Nomansland" במסגרת התערוכה "אמנות־חברה־קהילה" במוזיאון פתח תקווה, המשלבת עבודות וידיאו ופרפורמנס במרחב לצד תיעוד "מסע" ברחבי האזור ששודר בשידור חי אל תחנת שידור מאולתרת בין כותלי המוזיאון. מלבד זאת, הם ממשיכים לפעול כל הזמן - בגינה, בסדנה, בסיורים חדשים ועוד.

רעות ברנע

מוסללה. "מייצרים אינטימיות עם המרחב", צילום: יובל יאירי מוסללה. "מייצרים אינטימיות עם המרחב" | צילום: יובל יאירי מוסללה. "מייצרים אינטימיות עם המרחב", צילום: יובל יאירי

 

אופנה: חנות חדשה במתחם התחנה

שנת הקמה: 2012

חברות: רותי מילגרוס, נטע טבת, מיה לוי ונעמה צור

על חורבות החנויות של עידו רקנאטי ובנות במתחם התחנה בתל אביב עומלות בימים אלו, לקראת פתיחת חנות שיתופית חדשה, רותי מילגרוס ונטע טבת, הבעלים של גרטרוד; מיה לוי, הבעלים והמעצבת של מותג הנעליים אוליב תומאס; ונעמה צור מחנות האינטרנט בוטיק עמליה.

הרעיון לפתיחת החנות נולד אצל צור ורקאנטי מתוך רצון לחלוק בהוצאות. רקאנטי היה שותף ביוזמה, אך פרש בשלבים המוקדמים. חנויות שיתופיות צצו ברחבי תל אביב בשנה האחרונה כפתרון מוצלח לשכר הדירה הגבוה הנדרש במיקומים מרכזיים.

"התחלתי עם הפרויקט מתוך רצון להקים חנות בארץ שאוכל להציג בה את המוצרים שלי, והיה לי ברור שלבד אני לא יכולה לעשות את זה", מספרת צור. "כך נולד רעיון השיתופיות. עבדתי לא מעט כדי למצוא את השותפים שייתנו תמהיל נכון מבחינת המוצרים על מנת שיפנו לאותו קהל יעד, קהל מבקרי מתחם התחנה".

ההחלטה על מיקום החנות במתחם התחנה באה ממחשבה שהמתחם יכול לתת תמורה טובה להשקעה. "יש פדיון במתחם, פשוט צריך לדעת איך לקטוף אותו", אומרת צור. לאחר שנבנה המודל העסקי, פנתה צור ללוי וזו פנתה לבנות גרטרוד, שמוכרות את נעליה בחנויותיהן. כעת הן מחפשות שותף רביעי שמגיע מתחום האביזרים.

החנות, שתיפתח במהלך מאי לאחר שיסתיימו השיפוצים, תציע את קולקציית הנעליים של אוליב תומאס; קולקציית קפסולה של גרטרווד שתעוצב במיוחד עבור קהל היעד של התחנה ולצדה הלבשה תחתונה ופרטי בייסיק של המותג. צור תציג סדרות תיקים ייחודיות שייעשו בשיתוף פעולה עם מעצבים ישראלים מדיסציפלינות שונות, לרבות אדריכלים ומעצבי מוצר. מעבר לחלוקה בהוצאות, החזון של השותפות הוא לייצר ביניהן שיתופי פעולה נוספים. "כל שיתוף פעולה שייוולד אברך עליו", אומרת צור. הרווחים, עם זאת, יחולקו לכל אחת על פי מכירותיה.

פרויקט אחרון: במהלך שבוע הבא תיפתח במקום חנות הפופ־אפ Under Constructions שתציע הנחות ומבצעים על פריטים חדשים ומעונות קודמות. החנות תפעל תוך כדי ההליכים האחרונים של עיצוב הפנים.

לרה רוטר

 

(מימין) נטע טבת, נעמה צור ומיה לוי. רווחים לכל אחת על פי המכירות, צילום: בשמת איבי (מימין) נטע טבת, נעמה צור ומיה לוי. רווחים לכל אחת על פי המכירות | צילום: בשמת איבי (מימין) נטע טבת, נעמה צור ומיה לוי. רווחים לכל אחת על פי המכירות, צילום: בשמת איבי

 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

5 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

5.
מי נוהג בטכנולוגיה?
כרגיל, אנחנו חושבים שההמצאה הטכנולוגית החדשה היא היא שתציל את כולנו ותציע פתרון קסם למצבנו העגום... האמת היא שגם בקואופרטיב בסופו של דבר כולם בני אדם, ובאופן בלתי נמנע תאוות הבצע תנצח, ואם לא מחר, אז מחרתיים. וזה לא שאנשים הם רעים, אבל כולנו חיים בסביבה שבה הנורמה החברתית היא למקסם רווחים אישיים, גם אם זה על חשבון הזולת. בסביבה כזו אין סיכוי לקיים מוסד שיתופי כלשהו לאורך זמן. אז מה הפתרון? לשנות את הסביבה שלנו ואת הערכים שלה. איך? כמובן, על ידי חינוך. ולא רק של הילדים אלא של כולם. חינוך חדש לערכים חדשים של שיתוף והתחשבות הדדית מהיסוד הוא הדבר היחיד שיכול כיום לאפשר לנו להחזיק את הראש מעל המים העכורים של האגואיזם והאופורטוניזם הצר. זה ולא איזו טכנולוגיה נוספת.
orengarini , נתניה  |  30.04.12
4.
שיתוף הפעולה מעורר השראה חיובית בהחלט - אך יש להיזהר!!!!
האקלים הציבורי והצרכני, יוקר המחיה שממשיך להאמיר והאכזבה מההישגים של המחאה, בשטח, ממשיכים לדרבן את עם ישראל לחפש אלטרנטיבות עממיות, שאינן תלויות בממשלה ואינן כרוכות במהפכות גדולות, בחקיקה או במקח וממכר פוליטי. אבל מי שחושב שהקמת קואופרטיבים היא הפיתרון, יתאכזב. כל עסק מבוסס על אנשים וכיודע המשבר הנוכחי הוא בראש ובראשונה משבר ביחסים בינינו ובהסדרתם טמון גם המפתח האמיתי והיציב לפתרונו.
שי גבי , מרכז  |  30.04.12
3.
קאמבק?
קאמבק זו מילה שמתארת לנו משהוא שחוזר מן העבר,גם אז הוא לא הצליח,ולמה שיצליח עכשיו?תן לי קבוצה של אנשים ישרים,שחושבים על האחר,איכפתיים,חיוביים,ומסורים ויחד איתם אצליח לבנות כל עסק שהוא ולהצליח.תן לי במקומם קבוצה של אנשים אנוכיים,בעלי אגו מפותח יתר על המידה,אופורטוניסטים,שיושר עבורם היא מילה נרדפת לחוסר הזדמנות ואכשל איתם בכל עסק.אז הקאופרטיבים אולי עושים קאמבק אבל הטבע האנוושי מעולם לא עזב,רק הפך לגרוע יותר,תקשיבו לקולות ולמראות העולים מהעולם סביבנו,המשתקפים אלינו מאמצעי התקשורת ותבינו מדוע אני מתקשה להאמין בכל ההתארגנויות החולפות האלה בין אנשים שטרם התעלו מעל האגו האנושי.בכל מקרה שיתוף פעולה הוא מבורך,ומהווה צעד בכיוון הנכון.
יוסי אנטה , בת-חפר  |  30.04.12
2.
בסרט הזה כבר היינו....
התאגדויות של קבוצות לקואופרטיב, נשמע נחמד? אז למה הם נעלמו מהנוף שלנו ??? הבסיס שלהן הוא אותו בסיס מוכר, של אינטרסים אישיים של כל המשתתפים. תבנית חברתית כזו, לא יכולה לשרוד. רק אם נראה את כל החברה, כגוף אחד, ונשים את צרכי הגוף השלם, לפני הצרכים האישיים שלנו, נוכל לבנות חברה של אנשים מסופקים ומאושרים.רק אם נבין, שאני אהיה מאושר, רק אם האחר יהיה מאושר, נוכל לבנות חברה, יציבה ומאושרת....
חיה גל , אזור השרון  |  30.04.12
1.
הקואופרטיב שלנו חברמן
כאשר ההרגשה הכללית היא שיוקר המחיה גבוה מאוד, טבעי הדבר שנרגיש צורך לקחת את העיניינים לידיים וללכת לכיוון של קואופרטיב. כך נוכל להוריד עלויות ולא להשתגע. בעבר היו קואופרטיבים בארץ - אבל הצבור נקעה נפשו מהם. הם החלו להעדיף צבור מסוים על צבור אחר, לנסות למקסם רווחים, ובעצם, לא היה הבדל בינו לבין חברה "רגילה". יתרה מזאת, חברות ענק הורדו מחירים כדי לשבור את הקואופרטיבים, והצבור הרחב - לא עמד בפיתוי.כמובן שמאוחר יותר החברות ה"רגילות" העלו חזרה את המחירים - ואף יותר. כאשר הנורמה הכללית היא למקסם רווחים בלי לראות אף אחד - אז שום דבר לא יעזור. אם נחזיר את הערך של איכפתיות בין כולנו, אם נחנך את ילדנו לשיתופיות, ולא רק להישגיות - אז, באופן טבעי, כל החברות יתנהגו כפי שאנו מצפים מקואופרטיב שיתנהג - ינסה להיות יעיל ושירותי ככל האפשר מצד אחד, וישאף להגיע לרווחים סבירים מצד שני. בלי לדרוך על אף אחד.
אההא  |  29.04.12