דוקאביב: "איוון ואיוונה" - מהבלקן למשבר בארה"ב

במשך חמש שנים עקב במאי סרטי התעודה ג'ף סילבה אחר מושאי הסרט שלו, זוג יוגוסלבי צעיר שהיגר לאמריקה ונאלץ להתמודד עם תוצאותיו של המשבר הכלכלי שפקד אותה. סילבה, במאי עצמאי המתגורר בבוסטון, יתארח בפסטיבל דוקאביב השבוע ויציג בו את הסרט שתומך במגמה לפנות לסיפור האישי, הדרך היחידה בעיניו לתעד את התקופה. הסרט "איוון ואיוונה" הוא דיוקן מרתק העוקב אחר חייהם של זוג צעיר הנשאר מחוסר כל לאחר המלחמה בקוסובו, ומחליט לבנות חיים חדשים באמריקה. איוון ואיוונה מגיעים לקליפורניה בשיאה של בועת הנדל"ן העומדת להתפוצץ בכל רגע, ומתמודדים במשך חמש שנים עם השלכותיו של המשבר הכלכלי על חייהם כמהגרים בארץ חדשה.

בשנת 2000 פגש סילבה, אז האזרח האמריקאי הראשון שהורשה להיכנס לאזור לאחר ההפצצות ב־1999, את איוון. סילבה הגיע לאזור כדי לצלם את "רפסודות בלקניות" (שיצא ב־2008), סרט תיעודי על תוצאות המלחמה על מדינות הבלקן. איוון, בחור צעיר, אנרגטי וישיר מאוד, עבד כנהג של האו"ם באותה תקופה, והסיע את סילבה ברחבי קוסובו. החיבור היה מיידי. "נפגשנו ממש במקרה, אבל היה ביננו קליק אדיר", מודה סילבה. "לאיוון יש אישיות ממגנטת וכובשת. הוא רואה את כל הבולשיט מסביב ואומר לך את זה ישר בפרצוף. הוא נראה לי כמו בחור עם הבנה מעניינת על העולם, בחור שכדאי לתעד". איוון היגר לארצות הברית עם בת זוגתו איוונה, ושניהם החלו לבנות את עצמם מחדש בהתאם לחלום האמריקאי. סילבה הגיע לבקר אותם ב־2006 והבין שלחיים הטובים הללו יש מחיר כבד. "הם הצליחו לחפור לעצמם בור עמוק של חובות. כמו אנשים רבים בתחילת שנות ה־2000, הם קנו ומכרו בתים, סחבו חובות בכרטיסי אשראי, ולקחו הלוואות ללא חשבון. זה היה מאוד קל אז, בלי צורך במסמכים רבים. באופן טבעי, המשבר הכלכלי של 2008 די מחק אותם". סילבה בילה במחיצת הזוג חודשים ארוכים, הפך לחברם הטוב, וחייהם הפכו במהרה לנושא סרטו הבא. "אני חושב שהסיפור שלהם די מייצג את התקופה ואת השלכותיו של המשבר. מובן שישנם סיפורים קשים יותר, אבל בסיפור של איוון ואיוונה יש כמעט איכות הוליוודית".

 

וזה הסיפור הפרטי שמייצג את שבר החלום האמריקאי?

"בהחלט. המקרה שלהם גם ממחיש את התחושה שהיתה לנו כאמריקאים, כשפעלנו על טייס אוטומטי במשך שנים כה רבות. אם אפשר לקחת בקלות הלוואות ואשראי אז הכל מן הסתם יהיה בסדר. אני חושב שהזמנים הללו מאחורינו ואנשים היום הרבה יותר זהירים בעסקאות הפיננסיות שלהם".

מצלמה נפקדת נוכחת

סרטו של סילבה נוגע אמנם בנושא הטעון והמורכב של המשבר הכלכלי, ובייחוד באופן שבו השפיע על המהגרים באמריקה, אך אין בו אמירה חד משמעית. יש בו איכות מרעננת ושונה מן הסרטים התיעודיים המרכזיים שעסקו במשבר באופן דידקטי ומחושב, כמו "המעגל הפנימי" ו"קפיטליזם: סיפור אהבה". "אני לא מתעניין כל כך בסוג כזה של קולנוע מחנך", מסביר סילבה. "אני מעריץ גדול של ז'אן רוש, ומאמין שהמצלמה צריכה להשקיף בסבלנות אבל גם להיות מאוד נוכחת. אינני מכיר הרבה סרטים תיעודיים על המשבר הכלכלי, אבל מאוד מעניין אותי לבחון את הקולנוע כצורת אמנות. בקולנוע העולמי יש היום אינספור דוגמאות לאופן שבו אפשר לספר סיפור דרך טכניקות בדיוניות שאינן נכנעות לשיטה ההוליוודית".

ארבע שנים ארכו צילומי הסרט, ושנה נוספת נמשכה העריכה. המימון התקבל מקרן התומכת בסרטים הבוחנים את גבולותיו של הקולנוע התיעודי. כיוון שקשה בדרך כלל לקבל מימון לקולנוע כזה, 50 אלף הדולר שקיבל הם סכום לא מבוטל. מערכת היחסים המיוחדת שהוא בנה עם איוון ואיוונה אפשרה לו ליצור אינטימיות שעודדה התנהגות טבעית מצדם. "הם רצו לדבר איתי כי הייתי חלק חשוב בחייהם באותה תקופה. לא רציתי לבקש מהם באופן מלאכותי לדבר כי זה ייראה מאולץ".

 

אתה מרגיש שלמדת משהו חדש על המשבר הכלכלי בעקבות הזמן שבילית במחיצתם?

"בוודאי. זו היתה חוויה לימודית לראות אותם נאבקים עם המצב הכלכלי. למדתי על האופן שבו אנשים מתרבות אחרת מתנהלים מול החוויה האמריקאית. למדתי הרבה על חוב, ריבית וכל המונחים הפיננסיים הללו. אני יכול לומר לך שזו

מערכת אבסורדית לחלוטין שגם אני נאלצתי להתמודד עמה".

הסרט מוצג בפסטיבל בתוך מסגרת מיוחדת של חמישה סרטים תיעודיים העוסקים במשבר הכלכלי. מהי הדרך לתעד את המשבר?

"במאי תיעודי טוב וחכם לא צריך לנסות לעשות סרט באופן ספציפי על המשבר הכלכלי. אם הוא יפנה את המצלמה לכל מיני סיטואציות אחרות החיבור הזה יקרה מאליו. אני מהסס אם בכלל צריך לנסות ולהסביר איך סרט תיעודי על המשבר הכלכלי צריך להיראות. אני חושב שצריך לתת לדברים לקרות באופן אורגני וטבעי, יותר מאשר לנסות ולחבר את הכל בדרך מסודרת ומאורגנת".