יציע הצביעות

בשל האירועים האחרונים בכדורגל הישראלי, ראוי שגם תקשורת הספורט תבחן את חלקה בעידודו של השיח האלים וביצירת תרבות ספורט רדודה. בו בזמן שמקפידה תקשורת הספורט לגנות את האירועים האלימים במגרשים, היא ממשיכה לנהל שיח גס ואלים ולנהוג בתחרותיות חסרת כבוד. בעודה מטיפה לתרבות ספורט, מציגה תקשורת הספורט פרשנים עבי־בשר שמייצגים בגופם כמעט את ההפך מתרבות ספורט. ובמקביל, היא תובעת מאנשי ספורט לקחת אחריות על כישלונותיהם, אך נוטה להתעלם מטעויותיה.

רון קופמן. קשה להתעלם מפרשני הספורט שמטיפים לתרבות ספורט, אך ניצבים מול מצלמות הטלוויזיה עם כרס עגלגלה ומתקשים לעתים לסיים משפט בלי להתנשף | צילום: אפי שריר

לא קפיצה. מגמה

בלי להיכנס לשאלה האם אירועי האלימות האחרונים בספורט הישראלי היו קפיצת מדרגה, או שרק מדובר בהמשך המגמה שמאפיינת את הכדורגל כמעט בכל מקום, כדאי לנצל את הנסיבות לחשבון נפש כולל של מערכות הספורט. משיטות אימון של מאמנים שמקדשים את הניצחון ומורים לחניכיהם לבצע "עבירות טובות", דרך הרגלי השירה והעידוד של קהלים במגרשי הספורט ומחוצה להם, כלה במוסדות הספורט, השיפוט והאכיפה, ועד לתקשורת הספורט התחרותית והתוססת.

בשנים האחרונות, ובעיקר מאז חדירתו של האינטרנט למרחב החדשותי, הפכה תקשורת הספורט תחרותית ואגרסיבית מאי פעם. הספורט, שנחשב מעצם הגדרתו לשדה תחרותי, יצרי ורגשי, הכשיר את הקרקע לעיתונות סוערת ומתלהמת, שהלכה והקצינה עם כניסתם של ערוצי הספורט בטלוויזיה ואתרי הספורט באינטרנט לתמונה.

מכיוון שהאחרונים פחות מוגבלים במקום ובזמן, ובסופו של יום כמעט כל ידיעה תמצא את מקומה בכל אחד מהאתרים, התחרות התקשורתית הוסטה למהירות העלאת התכנים ולטון שבו הם נאמרים. השאלה מי פרסם ראשון הופכת לעתים לחשובה יותר מהידיעה עצמה (או אמינותה), והצעקות והגידופים העולים מהמקלטים הפכו להיות חלק מהבידור הלגיטימי של חדשות ספורטיביות.

במידה רבה, הקצב והטון הפכו להיות המסר המרכזי של תקשורת הספורט. ברור שהדרך מכאן ועד להאשמה של התקשורת באלימות הפיזית במגרשים עוד ארוכה, אולם קשה מן הצד השני לפטור אותה לחלוטין מאחריות לאווירה.

משחק כפול

תקשורת הספורט משחקת מעין משחק כפול, כשבקול אחד היא מגנה את האלימות ומסתייגת ממנה באופן טבעי לחלוטין, אך בקול השני היא מעודדת שיח אלים ושותפה מלאה ליצירת התשתית האלימה שמלווה את אוהדי הספורט. רבות נאמר ונכתב על השפה של תקשורת הספורט ועל תרבות הדיון בה, שלבטח אינן מנמיכות את להבות התוקפנות. רק בשבוע שעבר, יומיים בלבד לאחר האירועים האלימים בווינטר, הועלו לשידור במהלך אחת מתוכניות הספורט הפופולריות ברדיו שני יושבי ראש של קבוצות כדורגל ישראליות שניהלו ויכוח סוער במיוחד. לאורכו של האייטם, שנמשך יותר מתשע דקות של צעקות, היה ניתן למנות לפחות שש פעמים את המילה "סמרטוט", פעמיים את המילים "מניאק" ו"זבל", וקללות מגוונות אחרות כמו "חרא", "אפס" ו"מוקיון".

עיתונאי הספורט שהנחו את התוכנית מיעטו להתערב בדיון התרבותי, ואפילו נשמעו לעתים ממש משועשעים מעברו השני של הקו. הבעיה היא שלא מדובר באירוע כל כך חריג. אוהדי הספורט, שעוקבים אחר שידורי הספורט בערוצים השונים, נחשפים למקרים דומים ולעתים קיצוניים מאלו על בסיס קבוע. יתרה מזאת, האלימות הפכה להיות ממש חלק אינטגרלי מהמהות של תקשורת הספורט. משחקי הכוח והאינטרסים של ארגוני תקשורת הספורט השונים יוצרים סביבה אלימה, כאשר ערוצים ואתרים מכפישים בבוטות מאמנים ושחקנים רק משום שהם משתפים פעולה עם הגוף המתחרה.

האירוע בוינטר. תקשורת הספורט משחקת מעין משחק כפול, כשבקול אחד היא מגנה את האלימות ומסתייגת ממנה באופן טבעי לחלוטין, אך בקול השני היא מעודדת שיח אלים ושותפה מלאה ליצירת התשתית האלימה שמלווה את אוהדי הספורט | צילום: ראובן שוורץ

כדורגל, כדורגל ועוד כדורגל

ובתוך כל זאת, ברובד עמוק יותר מתחברות הטענות כלפי תקשורת הספורט לביקורת רחבה יותר על המוסר הכפול שהיא משדרת, בהרבה מאוד מובנים. כך למשל, מרבים עיתונאי הספורט להלין על היעדרה של תרבות ספורט בישראל, אולם במו ידיה מצמצמת עיתונות הספורט את תרבות הספורט לרוחבו של מגרש כדורגל. תקשורת הספורט, כמעט באופן גורף, מקדשת ענף ספורט אחד ומתעלמת מתרבות ספורט שלמה שמעבר לו. ספורטאים מענפי ספורט רבים זוכים לסיקור רק כאשר הם זוכים בהישגים יוצאי דופן. נשים, באופן כמעט קטגורי, מודרות מהשיח הספורטיבי וזוכות ליחס משני, להוציא מקרים בודדים וחריגים. בהקשר זה, קשה אפילו להתעלם מפרשני הספורט שמטיפים לתרבות ספורט, אך ניצבים מול מצלמות הטלוויזיה עם כרס עגלגלה ומתקשים לעתים לסיים משפט בלי להתנשף.

לא לוקחים אחריות

על אותו המשקל, דורשת תקשורת הספורט בנחרצות מאנשי ספורט לקחת אחריות על כישלונותיהם, אך נוטה להתעלם מאותן התופעות כשהן מופיעות בקרבה. פרשני הספורט מפטרים מאמנים ומוציאים ספורטאים לגמלאות כמעט כבדרך שגרה. מנחם לס, כתב הכדורסל המיתולוגי של "ידיעות אחרונות", טען בסוף שנות השמונים כי צ'ארלס בארקלי, שחקן הכדורסל האמריקאי, לא יוכל להיבחר לשחקן המצטיין (MVP) של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. לס כתב כי בארקלי הוא "בעל הפה הגדול בליגה, בעל דעות ברורות ולא מתבייש להשמיע אותן. זה לא ה־STUFF שממנו בונים MVP...". כדי להבליט את ביטחונו, הוסיף הכתב (כמובן בצורה מליצית) כי יהיה "מוכן לשים את ביתו, הקאדילק הטרנטה שבחניה והרקטה 'הד'... שהוא לא יהיה ה־MVP". העובדה שבארקלי נבחר בסופו של דבר ל־MVP לא שינתה, כצפוי, דבר וחצי דבר.

בדיוק כפי שהנבואות הנחרצות של פרשני כדורסל, שהמנצחת במשחק השלישי בסדרת משחקי הכדורסל בין מכבי ת"א ופנתיניאקוס תזכה בסדרה כולה, לא שינו מאום כאשר המציאות טפחה על פניהם. או כפי שפרשני ספורט, שקראו לאריק זאבי לפרוש לאחר כמה כישלונות, שמרו על מעמדם גם כשהג'ודוקה זכה באליפות אירופה, בניגוד להערכות ובדומה לעוד מקרים רבים אחרים.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי באריאל ובאוניברסיטת בר־אילן