למה כיף לרמות?

פרופסור יקר, לא מזמן שיחקתי פוקר, ובהפתעה שגובלת בנס ניצחתי. אבל מה שבאמת שימח אותי היה שהבלופים שלי עבדו: הימרתי על סכומים גבוהים בלי הצדקה, ולא עלו עליי. אחר כך חשבתי לעצמי שאם הייתי מנצחת בלי הרמאות הייתי שמחה פחות. למה, בעצם?

לינוי

בתור התחלה, שימי לב שבפוקר יש שלושה סוגי שקרים: כאלה שמותרים במשחק, כמו לדוגמה מה שאת עשית, כשנתת לאנשים תחושה שיש לך קלפים טובים כשהיו לך קלפים רעים; כאלה שאסורים, כמו לדוגמה להחביא קלפים בשרוול או להציץ בקלפים של מישהו אחר; ויש שקרים שהם באמצע, באזור האפור. לדוגמה, לתת לאנשים לראות לך "בטעות" שני קלפים, וכך לגרום להם לחשוב שיש לך יד גרועה כשבעצם יש לך יד טובה.

וגם בחיים יש בלופים שמשמחים אותנו, בלופים שמכבידים לנו על המצפון, ומעשים שנמצאים באזור האפור, שלפעמים מתפתים אליהם ולפעמים נרתעים מהם.

פוקר. כדי לקבל יד מנצחת בפוקר נחוץ הרבה יותר מזל מיכולת, ולכן כשמנצחים יודעים שזה בעיקר הודות למזל | צילום: shutterstock

ואת כל כך נהנית מהבלוף שלך כי הרגשת שהוא מעיד על היכולת האישית שלך. כדי לקבל יד מנצחת בפוקר נחוץ הרבה יותר מזל מיכולת, ולכן כשמנצחים יודעים שזה בעיקר הודות למזל. אבל כשאת מבלפת את יכולה להרגיש שההצלחה היא רק הודות ליכולת שלך. כבונוס, ישנה גם התחושה של "לנצח את המערכת", של להצליח נגד הסיכויים. שחקן מתחיל שמבלף קלפנים ותיקים מרגיש קצת כמו דוד מול גוליית.

בכלל, פוקר הוא משל מעניין גם לא בהקשר של רמאות. אנני דיוק, שהיא אחת הקלפניות הטובות בעולם, סיפרה לי פעם שבתחילת הקריירה שלה היא חשבה שההצלחה, גם בפוקר וגם בחיים, עשויה מ־5% מזל ו־95% עבודה וכישרון. מאז היא שינתה את דעתה, וחושבת שההצלחה בפוקר ובחיים היא 95% מזל ו־5% עבודה וכישרון. וה־5% האלה הם המון. ברגע שמשחקים המון, יד אחרי יד, או מנסים המון דברים בזה אחר זה, היתרון הקטן של היכולת נותן הבדל גדול. בפוקר קל לראות את זה, כי ה־5% של המיומנות הם מה שבסוף הערב משאיר את כל הכסף אצל המקצוענים. אבל בחיים קשה יותר להבחין בזה, ומעניין לעצור ולחשוב כמה מהדברים שהספקנו ועשינו הם אך ורק מעשה ידינו וכמה הם מזל, עם דחיפה קטנה.