דעה/ במה תעזור מינהלת ליגה?

המשבר הכרוני בכדורגל הישראלי שהגיע לשיאו במחאות הציבוריות לפני כשבועיים היה חייב להניב הצעות לשינוי. ההצעה שזכתה למרב תשומת הלב הייתה מינהלת הליגה, כדרך של פיתרון קסם שירפא את מכאוביו של הכדורגל הישראלי ויגרש את כל הרעות החולות.

למן הרגע הראשון היה אפשר לראות שמדובר בעיוות חד של הרעיון המקורי, והתעלמות כמעט מכוונת מהיתרונות הפוטנציאלים של מינהלת ליגה. הרעיון אומץ מיד על ידי בעלי המועדונים ככלי אסטרטגי נוצץ להעברת עוד כח אליהם.

שרת הספורט לימור לבנת אמנם זכתה לביקורות ציבוריות לא מעטות על התנהלותה בעניין ההתאחדות לכדורגל, אך חושיה הפוליטים המחודדים הביאו אותה לאבחן את עתיד המינהלת, כשהביעה תקווה שמינהלת הליגה לא תעסוק רק בנושאים כלכלים אלא גם בבעיות על הפרק כדי להבריא את הענף.

הבעיה מתחילה בפער עצום בראייה של הציבור הרחב את הבעיות של הכדורגל הישראלי, לבין חלק ניכר מבעלי המועדונים. אלו רואים את הקבוצות כרכושם הפרטי ואת הקמת המנהלת מסיבות כלכליות טהורות.

שני נושאים מרכזיים עומדים על סדר היום של הציבור ביחס לכדורגל והחזרת האמון בו.

האווירה האלימה והשחיתות. נושאים שהקמת מינהלת איננה קשורה אליהם במישרין. מדוע הקמת מנהלת תגרום להם לגלות את האור ולהחליט ולבצע פעולות שהם יכולים לעשות כבר היום אך בחרו שלא?

הציבור הישראלי מאס באווירה האלימה סביב הענף. הדיון הציבורי היה חד וברור. יש תופעות שאנחנו לא רוצים לראות יותר ולא מוכנים לקבל יותר בסלחנות. אף אחד לא מנע מבעלי המועדונים לבנות קשר רציף בגובה העיניים עם הקהילה והאוהדים. המנהלת איננה קשורה לעניין, ואלמלא תקנות של אופ"א גם עוד 30 שנה לא היו ממנים במועדונים קציני קשר לאוהדים.

במקום זאת ותוך התעלמות בוטה והעדר חשבון נפש עצמי על חלקם שלהם עצמם ביצירת האווירה האלימה,ניתן בסיום פגישת המנהלת גיבוי גורף לאלי טביב והועלה מהאוב הרעיון של החזרת השוטרים למגרשים. רעיון שלו מתנגדים בהתאחדות לכדורגל, במשטרה ובמשרד הספורט.

הגישה הזו מלמדת אותנו על הכיוון, שבמקום להתמודד פנים אל פנים עם השאלות האמיתיות יעדיפו ללכת על הפיתרון הפופוליסטי. היו בטוחים שבמינהלת הנוכחית אליה חותרים בעלי המועדונים הסיסמה "כדורגל למשפחות" תהפוך מהר מאוד לחסרת תוכן, ולקריאה של המינהלת להחמרת הענישה. החינוך שעולה כסף ודורש עבודה יסודית ישאר לנאום בקוקטייל פתיחת השנה.

נושא השחיתות מכיל מטען רב ותחושה שהכל מכור ולא סופרים אותנו האוהדים. ציבור האוהדים יודע היום שללא כספי המיסים שלנו, הכדורגל בישראל לא יהיה קיים.

תקציבי המועדונים נעולים מאחורי סורג ובריח, והציבור פשוט לא מאמין שלא גונבים את הכסף. בעל מועדון שתורם כסף לקהילה ראוי שיתגאה בכך ולכן שקיפות ניהולית ותקציבית היא צעד הכרחי להשבת האמון הציבורי. גם בנקודה זו בחרו בעלי המועדונים להתבצר בטיעונים שתקציבי המועדונים הם לא עניינו של הציבור, ולא הותירו ברירה אלא להתערבות בחקיקה.

בעלי המועדונים ברובם לא מכירים את נפשו של האוהד, ויותר מכך – היא לא מעניינת אותם. הכדורגל הישראלי ממשיך לשקוע ושינוי ארגוני משמעותי אכן מתבקש. אך הוא כדי שהוא יצליח כל הגורמים בעלי העניין חייבים להיות שותפים למהלך. בעלי המועדונים הם מרכיב מרכזי, אך גם נציגי ציבור מהשלטון המקומי המממן, עמותות האוהדים, ארגון השחקנים ועוד. מעל הכל, חייבים להכניס אנשים חדשים לליבת הענף שיובילו את השינויים. עוד מאותם דמויות לא ישנה מאום.

אל תתפלאו אם בעלי המועדונים יהיו רוצים אם בסופו של יום נקבל הדחה של לוזון ושוטרים ביציעים, כי לעסוק בסוגיות האמיתיות של הניתוק מהקהילה (מחירי כרטיסים,שעות וימי השידורים), השחיתות והעדר השקיפות אפשר היה לטפל כבר עכשיו. כל היתר הוא גניבת דעת.

הכותב הוא יו"ר "היציע" - ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל המוכר על ידי אופ"א