מחלקת שיקום

פאפיס דמבה סיסה בן ה־26 כלל לא בנה על קריירה מקצוענית בכדורגל. בגיל 15 כבר היה נהג אמבולנס בסנגל, ותמיד חלם להיות הנהג של ראש הממשלה, כמו דודו. לאחר תקופה קצרה בקבוצות קטנות בצרפת ובפרייבורג הגרמנית, הגיע בינואר לניוקאסל מהפרמיירליג - ושם הפך לאחד החלוצים המסוכנים ביבשת ואהוב האוהדים המקומיים. כל כך אהוב, שכאשר סם לווינגסטון, ילד בן 4 מניוקאסל, התבקש בגן להכין מתנה להוריו, הוא הכין מתנה דווקא לסיסה. סיסה הנבוך בא לבית הוריו של לווינגסטון כדי להתנצל ולהעניק לסם מתנה משלו: כדור וחולצה חתומה.

סיסה הגיע לניוקאסל בינואר 2012 עבור 10 מיליון ליש"ט - 25 מיליון ליש"ט פחות מאשר מכרה את אנדי קארול לליברפול בינואר 2011, והמחיר שלו כבר עכשיו עומד על 20 מיליון ליש"ט.

סיפורו של סיסה מדגים שני דברים. הראשון: היעילות של ניוקאסל בשוק העברות השחקנים, והשני: האמון המחודש של האוהדים בקבוצה, שעד לא מזמן סבלה מיחסים קשים בינם לבין הבעלים.

לפני שנתיים זה נראה כאילו היחסים של הבעלים מייק אשלי עם אוהדי ניוקאסל נמצאים במצב אנוש. הוא חיפש רוכש לקבוצה, שבדיוק ירדה לליגת המשנה. מאז ניוקאסל התאוששה, טיפסה במעלה הפרמיירליג וכל זה כשהיא ממלאת את האצטדיון ב־52 אלף אוהדים, שרובם ככולם רוכשים את חולצות הרפליקה שלה. אשלי הצליח לעצבן את האוהדים רק פעם אחת בתקופה הזו, כשהחליף את השם של סנט ג'יימס'ס פארק האגדי ל"ארנת ספורטס דיירקט", על שם החברה שלו, וזאת כדי למכור את זכות השם של האצטדיון האגדי. אבל בסך הכל נראה שהאופטימיות המפורסמת בקרב הג'ורדיז מעולם לא היתה מוצדקת יותר. איך זה קרה?

טעינו. קורה. סליחה

נתחיל בשפל. הוא הגיע לאחר שאשלי עשה כל דבר שאסור לעשות וכשל באופן שלומיאלי למדי בכל הקשור לניסיונות המכירה של הקבוצה, כולל הגעה לפגישה עם משקיעים מוסלמים כשהוא מדיף ריח אלכוהול. ההחלטות שלו לגבי מאמנים היו הזויות: הוא פיטר את סם אלרדייס היסודי ומינה את קווין קיגן, הסתכסך איתו ופיטר גם אותו, ואז הביא את ג'ו קיניר הוותיק והמבולבל. כשהכל כשל, מינה את אלן שירר, הגיבור המקומי שהוריד את הקבוצה ליגה. כשהקבוצה בצ'מפיונשיפ, מינה אשלי את כריס הוטון, ופיטר אותו למרות העלייה לפרמיירליג וההצלחה היחסית בליגה הבכירה. במקומו הביא את אלן פארדיו, מנג'ר ווסטהאם לשעבר וחברו לשולחן הפוקר. זה היה מינוי שעצבן את אוהדי ניוקאסל, אולם היה היגיון בכל השיגעון.

השיקום של ניוקאסל החל בהודאה בטעויות. "היינו נאיביים ועשינו טעויות", אמר דרק לאמביאס, מנכ"ל הקבוצה, לאחר הירידה ב־2009. שחקנים רבים עזבו את המועדון לאחר הירידה בקיץ 2009, אבל הקבוצה שמרה על שלד בריא בעלות גבוהה מאוד, שאותה מימן אשלי. זה היה מימון משמעותי, מאחר שכ־90% מההכנסות מליגת המשנה נבלעו לחלוטין על ידי תקציב השכר הענקי - הגבוה ביותר בצ'מפיונשיפ. אבל תקציב זה אפשר לניוקאסל לקפוץ ישר בחזרה לפרמיירליג, והוא חזר ליחס הוצאות־שכר הגיוני בזכות הכספים הגדולים של הפרמיירליג.

ירידה לצורך נסיקה

הירידה לליגת המשנה כנראה עשתה טובה למועדון. כבר ב־2008 המועדון פיתח אסטרטגיה שמטרתה להביאו למימון עצמי בעוד חמש שנים. אף שהירידה לליגת המשנה לא היתה חלק מהתוכנית, היא אפשרה למועדון לעבוד יותר בשקט מול קהל תובעני, לצמצם הוצאות שכר ולעבוד טוב יותר בשוק העברות השחקנים.

"נגמרו הימים שבהם ניוקאסל החתימה שחקנים מדהימים שדורשים שכר עתק על הצלחות עבר שלהם", אמר לאמביס (רבים ייחסו את הדברים להחתמה של מייקל אואן). "הפוקוס עכשיו הוא על הבאת שחקנים שיכולים להתפתח ולמצות את הפוטנציאל שלהם בניוקאסל. אנחנו נרכוש רק שחקנים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו". לכאן נכנס גראהם קאר, הסקאוט הראשי של ניוקאסל.

קאר הגיע לתפקיד עם ידע נרחב בשוק הצרפתי וניסיון בכדורגל האנגלי והעולמי של כ־50 שנה. קאר הנחיל התנהלות אחרת במחלקת הסקאוטינג של הקבוצה. "אנחנו לא נקנה שחקן בזכות צפייה במשחק אחד או שניים שלו, אנחנו נצפה בו כמה שנים" הסביר. את צ'ייק טיוטה, הקשר ההגנתי האימתני של ניוקאסל, למשל, קאר מכיר מ־2006, אז שיחק עם רודה ההולנדית נגד ארסנל. הוא היה אחד הראשונים שרכש קאר עבור ניוקאסל.

בזכות האיכות של מחלקת הסקאוטינג החדשה הובאו שחקנים זולים יחסית מצרפת, ובהם יוהאן קבאייה מליל, חאתם בן ארפה מליון, דמבה בה, העברה חופשית מווסטהאם ואחרים. זה אפשר לניוקאסל למכור שחקני שלד יקרים כגון קווין נולאן, ג'ואי בארטון וחוסה אנריקה ומעל הכל את אנדי קארול. הסכומים שנכנסו משוק ההעברות אפשרו לקבוצה להיבנות מחדש עם תקציב שכר נמוך.

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתחרות במנצ'סטר סיטי", אמר לאמביאס, "לכן אנחנו צריכים להשקיע במערכת סקאוטינג מצוינת שתאפשר לנו למצוא את השחקנים הטובים והזולים".

במספרים זה נראה ככה

תקציב השכר צומצם מ־71 מיליון ליש"ט ב־2009 ל־54 מיליון ליש"ט ב־2011. יחס ההכנסות לתקציב שכר הצטמצם מ־83% ב־2009 ל־61% ב־2011. כיום תקציב השכר של ניוקאסל עומד על 54 מיליון ליש"ט - המקום ה־13 בפרמיירליג והרבה מתחת לטוטנהאם (90 מיליון ליש"ט), צ'לסי (170 מיליון ליש"ט) וארסנל (130 מיליון ליש"ט), שעמן ניוקאסל מתחרה על מקום בליגת האלופות.

המספרים הטובים האלה הובילו לרווח של 32.6 מיליון ליש"ט בעונת 2010/11. מדובר בשיפור ניכר מהפסד של 17.1 מיליון ליש"ט בעונה הקודמת, וזה הרווח הגדול ביותר בפרמיירליג - יותר ממנצ'סטר יונייטד (30 מיליון ליש"ט), יותר מבלקפול (21 מיליון ליש"ט) ויותר מארסנל (15 מיליון ליש"ט). אם משווים את ניוקאסל למועדון בסדר גודל דומה, אסטון וילה, המצב של המגפאייז פשוט מדהים, וזאת מאחר שווילה סיימה את 2011 בהפסד של כ־55 מיליון ליש"ט. סנדרלנד, היריבה המרה של ניוקאסל, סיימה את העונה שעברה עם הפסד של 7.8 מיליון ליש"ט.

יש לציין שהפעם האחרונה שבה ניוקאסל רשמה רווחים היתה ב־2005, אז המועדון השיג רווח של 600 אלף ליש"ט - ומאז הפסיד כמעט 100 מיליון ליש"ט בחמש שנים. המועדון הכניס ב־2010/11 כ־88.5 מיליון ליש"ט - עלייה של 69% מהעונה בצ'מפיונשיפ והרבה בזכות רווח של 37 מיליון ליש"ט משוק העברות השחקנים, שנובע בעיקר ממכירת קארול לליברפול (35 מיליון ליש"ט).

לפי לאמביאס, גם ללא מכירת קארול, המועדון "הוא אחד היחידים באנגליה שמסיים את העונה בברייק איבן".

החדשות הרעות הן

הכנסות הקבוצה, ללא העברות השחקנים, לא עלו בצורה משמעותית. בהשוואה לעונת הפרמיירליג ב־2007, הן עלו רק ב־2%. ניוקאסל, כמעט כמו כל הפרמיירליג, תלויה בהכנסות מהסכמי הטלוויזיה (55% מכלל ההכנסות), אבל לא כמו קבוצות אחרות כגון בולטון, וויגאן ובלקבורן (שכ־80% מסך ההכנסות שלהן מגיעות מהטלוויזיה).

הקבוצה לא מתקרבת להכנסות הגדולות של מנצ'סטר יונייטד (331 מיליון ליש"ט), ארסנל (227 מיליון ליש"ט), צ'לסי (226 מיליון ליש"ט), ליברפול (184 מיליון ליש"ט), טוטנהאם (164 מיליון ליש"ט) ומנצ'סטר סיטי (153 מיליון ליש"ט). ב־2007 הכניסה ניוקאסל רק 16 מיליון ליש"ט פחות מטוטנהאם, ועכשיו נמצאת 75 מיליון ליש"ט מאחוריה. ב־2007 הג'ורדיז גם הכניסו 30 מיליון ליש"ט יותר מסיטי. חדשות רעות נוספות הן שלניוקאסל יש בסיס אוהדים מקומי בעיקר. "למנצ'סטר יונייטד יש 360 מיליון אוהדים - לנו יש 3.5 מיליון", אמר לאמביאס.

מבחינת הכנסות מסחריות (כ־20 מיליון ליש"ט), הקבוצה תתקשה להתחרות מול הגדולות. ומכאן נובע הלחץ של אשלי למכור את זכויות השם של האצטדיון בהסכם בשווי 10 מיליון ליש"ט בשנה. קשה להאמין שזה יקרה. אפילו צ'לסי מתקשה למכור את זכויות השם של סטמפורד ברידג'.

הנתונים מראים שההצלחה של ניוקאסל מפתיעה. עם זאת, המבחן שלה יהיה לטווח ארוך. המשאבים של המועדון אמורים להספיק לו להיות בעשרת המקומות הראשונים. מנוע הצמיחה שלו הוא בעיקר בשוק העברות השחקנים (רכישות זולות ומכירות ביוקר) או העפלה לליגת האלופות למשך כמה שנים ברציפות, וזו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית.