החוק בשירות הקואליציה

ביקורתו הקשה של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין לאחרונה, על מדיניות ואישיות ראש הממשלה ושר הביטחון, עוררה את ח"כ מירי רגב לחמם שוב את התבשיל שרקחה עבור ראש המוסד לשעבר מאיר דגן - הצעה לתיקון חוק שירות הציבור, שעל פיה ייאסר על יוצאי מערכת הביטחון להתבטא בנושאים שאליהם נחשפו במהלך כהונתם למשך שלוש שנים, ללא אישור הצנזורה.

החוק, שינוסח כמובן כנורמה כללית, נתפר כתגובה ישירה לאמירות ראש המוסד וראש השב"כ, כאשר המניע אינו מתמקד רק בסכנה הביטחונית שנשקפת מהם למדינה אלא גם בסכנה להברחת בוחרים. סמיכות הזמנים בין דברי דיסקין והקדמת הבחירות היא אולי מקרית, אבל מה שבהחלט לא מקרי הוא שכמה מיזמי החקיקה הפרסונלית הנוגעת ל"סיכונים" אלקטורליים מגיעים ממפלגות השלטון.

בולמים מתחרים

חוקי לפיד הנם דוגמה לחקיקה פרסונלית, שנפסלה בחלקה על ידי היועמ"ש של הכנסת

דוגמה ליוזמות החקיקה הללו היא חוקי לפיד 1 ו־2. הראשון שנכשל והשני שעבר לאחר תיקון. בהתחלה היו אלה חברי הכנסת רונית תירוש (קדימה) וכרמל שאמה־הכהן (ליכוד‭,(‬ שביקשו לבלום את כניסת יאיר לפיד לפוליטיקה. תירוש הציעה תקופת צינון של שישה חודשים ל"אנשי תקשורת העוסקים בסיקור התחום הפוליטי‭,"‬ לפני קפיצתם לזירה הפוליטית. לעומתה, הציע שאמה־הכהן תקופת צינון של שנה: "לא ייתכן שאיש תקשורת ינצל את תפקידו כדי לבנות לעצמו אהדה ורייטינג או לתמוך בסדר יום מסוים, וברגע האחרון יקפוץ לזירה הפוליטית", נימק את הצעת החוק.‭

אגב, גם משורות הליכוד נשמעה הסתייגות מהסמן היותר דמוקרטי שלה, השר מיכאל איתן: "יש בהצעת החוק פגיעה בזכותו של הציבור לבחור מועמדים כראות עיניו. זוהי קומבינה לא ראויה שנודף ממנה ריח של פחדנות וחוסר נכונות להתמודד על דעת הקהל בצורה הוגנת. חקיקה פרסונלית היא חקיקה פסולה ברמה העקרונית, וכבר הוכח בעבר כי ניסיונות כאלו היו לא רק אנטי־דמוקרטיים אלא גם מטופשים וחסרי כל טעם".

לאחר נפילת חוק לפיד הראשון עבר חוק לפיד השני, שנועד לפקח על גיוס כספי תרומות בידי מי שהכריז על כוונתו להתמודד לכנסת אך טרם הקים או הצטרף למפלגה. את החוק יזם ח"כ יריב לוין מהליכוד). היועמ"ש של הכנסת, עו"ד אייל ינון, פסל את הגרסה הטרומית של החוק כבלתי חוקתית. גרסה זו ביקשה לחייב את מי שמכריז במפורש או בהתנהגות על כוונתו להתמודד, מבלי להצטרף למפלגה קיימת - להקים מפלגה בתוך שבועיים ולקבל עליו את חוק מימון המפלגות. החוק שהתקבל במרץ 2012 ואושר ברוב של 32 ח"כים מול 12 עבר ריכוך. הוא קובע כי מי שמצהיר על כוונה להתמודד לבית הנבחרים ינהל תרומות והוצאות בחשבון בנק נפרד, ימסור למבקר המדינה דו"ח על מערכת החשבונות שניהל למימון ההתמודדות, ויודיע למבקר על כל תרומה שקיבל בתוך 14 יום מקבלתה.

גם המאבק בלפיד משקף ניסיון להשתמש בחוק כדי להערים קשיים על מתמודד ש"מסכן" את השלטון. עם זאת, יש היגיון בהטלת מגבלות על גיוס כספים בתקופה שלפני רשימת המפלגה - הגיוני שנדע מי תרם סכומים גדולים ללפיד גם לפני שרשם מפלגה והוכפף לפיקוח רשם המפלגות ומבקר המדינה.

ניסיון נוסף להגביל מתמודד פוליטי פוטנציאלי רשום על שמו של ח"כ רן כהן ממרצ, שיזם בזמנו הצעת חוק לעצירת ארקדי גאידמק. ההצעה קבעה שאם אדם נכנס למסלול הפוליטי, המוניציפלי או הארצי - סכומים מעל מיליון שקל

שתרם לפני ההתמודדות למטרות ציבוריות ייחשבו כתרומות לקמפיין הבחירות שלו, ולכן יוגבלו לתקרה הקבועה בחוק המפלגות. הכוונה היתה לבלום את גאידמק, שהפופולריות שלו הרקיעה באמצעות תרומותיו. "גאידמק הוא הנציג הבולט של תופעה חדשה - מיליארדרים מנצלים את חולשת המדינה וכשליה, ומשתמשים בכספם כדי להשתלט על עמדות כוח שהמדינה נסוגה מהן", אמר כהן. ההצעה נפלה, בין היתר, בגלל הבעיה החוקתית שבהגבלת הזכות לבחור ולהיבחר.

להבדיל מחוקים שנועדו לבלום, גם החוק שהכשיר לאחרונה את בחירת השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון הנו "חקיקה פרסונלית" שנועדה לסלול את דרכו של גרוניס בידי הימין, שמוקיר את משנתו השמרנית והמינימליסטית. עם זאת, בעתירה נגד החוק אמר המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין כי דווקא החוק מ־2007 שמנע מגרוניס את הנשיאות הוא חוק פרסונלי: "התיקון מ־2007 (שיזם השר דניאל פרידמן, אשר מנע בחירה לנשיא משופט שנותרו לו פחות משלוש שנות כהונה - מ"ג) הוא חוק גרוניס ולא החוק הנוכחי, שכן תוצאתו האחת היתה מניעת בחירתו של השופט גרוניס לכהונת נשיא". ריבלין עצמו, בהזדמנויות נוספות, היה זה שהעיר כי בית המשפט יחיל ביקורת שיפוטית הדוקה במיוחד על חקיקה שהיא "פרטית" מעצם טיבה.

מעבר לענייני בחירות וענישה בתחום הפרטני, בישראל קיימות העדפות למתנחלים ולחרדים ב"כספים ייחודיים" או שחרור מגיוס. גם העדפות אלו נדחו, הפעם על ידי בג"ץ שפסל אותן, בעיקר מנימוקי פגיעה בשוויון ולא בשל היותן נורמה פרסונלית (קבוצתית במקרה זה).

צריך מסך של בערות

על נורמות משפטיות להיות כלליות, אחרת עולה חשש לשימוש לרעה בסמכות

בישראל נעשה שימוש בחקיקה פרסונלית לכמה צרכים: הראשון, מאמץ לבלימת מועמדים (ופיות) במערכות בחירות - דיסקין, דגן, לפיד, גאידמק. השני, לענישת חשודים ועבריינים. ב־2001 תוקן חוק שחרור על תנאי שמונע קציבת עונש וחנינה לרוצח ראש ממשלה עקב מניע פוליטי־אידיאולוגי. החוק הפרסונלי הזה הותקן למידותיו של יגאל עמיר.

בפברואר 2011 אישרה הכנסת את חוק בשארה לשלילת תשלומים מחבר כנסת ומחבר כנסת לשעבר בשל עבירה. את החוק יזמו יריב לוין וישראל חסון, והוא נועד לשלול את הפנסיה התקציבית מעזמי בשארה מבל"ד, שנמלט מהארץ לאחר שנחשד בהעברת מידע לחיזבאללה.

מקרה פרסונלי נוסף נוגע לנשיא לשעבר משה קצב, ממנו נשללו לאחר הרשעתו באונס ההטבות הנלוות שלהן היה זכאי בתום כהונתו. עם זאת, במקרה זה די היה בהחלטת ועדת הכספים של הכנסת, כיוון שלא היה מדובר בתשלומים לפי חוק (שנשללו מבשארה) אלא בצ'ופרים הנלווים - רכב השרד, שלוש המשרות שהועמדו לרשותו: נהג, עוזר אישי ומזכירה, טלפון סלולרי ועיתונים יומיים.

חוק פרסונלי הוא חוק שמנוסח בלשון כללית, אבל ברור שנרקח כדי להתמודד עם מקרה ספציפי, הנוגע לאדם יחיד או לגוף יחיד. חקיקה כזו אסורה בחוקת ארה"ב וב"מגנה כרטה". הבעיה החוקתית המרכזית עם חקיקה פרסונלית היא תכליתה הבלתי ראויה - חקיקה שנועדה לבלום או לקדם מישהו או משהו ספציפי. כאשר ביטל בג"ץ את הזיכיון לערוץ 7, הוא נימק זאת בכך שהתכלית ה"פרטית" שביסודו - הענקת זיכיון לשידורי רדיו לגורם מסוים - אינה יכולה להיחשב כ"תכלית ראויה".

"דרישה יסודית הנובעת מעקרון שלטון החוק", מסביר פרופ' ברק מדינה, דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, "היא זו של כלליות. המשמעות של דרישה זו היא כי הנורמות המשפטיות יבטאו עמדה עקרונית באשר לדרך ההתנהגות הראויה במצבים מסוימים, ולא יתבססו על זהויותיהם של האנשים שאליהם מכוונות הנורמות. דרישה זו מנוסחת לעתים כשאיפה שההכרעות החברתיות יתקבלו 'מאחורי מסך של בערות'. כאשר ההכרעות השלטוניות אינן מתקבלות 'מאחורי מסך של בערות', גדל החשש מפני שימוש לרעה בסמכות השלטונית".

הכנסת בשנים האחרונות מאבדת בושה ומעצורים. חקיקה אנטי דמוקרטית ופרסונלית היא אחד הביטויים לכך. אפשר להתנחם בכך שכמה בלמים העוצרים את ההתפרצות הזאת עדיין פועלים. נקווה שהם עדיין יישארו איתנו אחרי הבחירות.