יפן - ארץ הכדורגל העולה

בקיץ 2010 הגיע שינג'י קאגוואה לבורוסיה דורטמונד קרסו אוסאקה עבור 350 אלף יורו. את הגעתו קיבלו בגרמניה באדישות מסוימת - אחרי הכל מדובר בשחקן יפני צעיר ולא מוכח, שהגיע לקבוצה בעיקר כדי לעזור לה לחדור טיפה לשוק היפני. אבל אוהדי "הוורודים הבוערים" היפנים יצאו משלוותם והביקורות על המהלך של קבוצתם היו רבות וקשות. אחרי הכל, הם איבדו שחקן שמוסיף לקבוצתם חזון ואת היכולת לשבור הגנות עם פאס מדויק - ובזול.

אחרי שנתיים בגרמניה ושתי אליפויות רצופות עם דורטמונד – קאגוואה הוכיח שהמחיר שלו באמת היה מגוחך ושהוא לא רק מוכר חולצות מצטיין ופליימייקר מרשים בליגה היפנית החלשה, אלא אחד השחקנים הטובים באירופה. והסטטוס הזה כנראה יתחזק כאשר קאגוואה יעזוב את דורטמונד לטובת מנצ'סטר יונייטד בקרוב. הקבוצה האנגלית תשלם עבורו סכום לא גבוה במיוחד, וזאת מאחר שחוזהו מסתיים בקיץ 2013. הוא בעצמו יקבל באנגליה יותר מ־6 מיליון יורו בשנה, שהם פי שניים יותר ממה שדורטמונד הציעה לו בחוזה החדש באפריל.

מאז הגעתו של קאגוואה לגרמניה, קבוצות הבונדסליגה החתימו שמונה שחקנים מיפן. אמנם קאגוואה אינו השחקן היפני הראשון בגרמניה (יאשוהירו אוקדרה ששיחק בשנות השבעים והשמונים בקלן, ברדר ברמן ובהרטה ברלין היה הראשון) וגם לא השחקן האסייתי הראשון שמככב בקבוצה גרמנית (צ'ה בום קון מדרום קוריאה כיכב באיינטרכט פרנקפורט ובבאייר לברקוזן), אבל קאגוואה מסמן תחילת עידן חדש בכדורגל היפני והעולמי: עידן שבו שחקנים יפנים הם להיט באירופה בגלל היכולות המקצועיות שלהם ולא כי הם פתח לשוק היפני. ואין בזה שום דבר מקרי.

הסמוראי האמריקאי

בתחילת שנות השמונים החליטה התאחדות הכדורגל היפנית להפוך את הכדורגל המקומי לאחד הטובים בתבל. לשם כך חיברו ב־JFA את "תוכנית 100 השנים". חלקים נרחבים ממנה כבר בוצעו - כגון הקמת הליגה המקומית (J-League) ואירוח המונדיאל ב־2002. אבל החלק החשוב ביותר בתוכנית של ההתאחדות לכדורגל היפנית היה בניית השיטה הטובה ביותר לפיתוח שחקנים באסיה שיובילו את יפן לזכייה באליפות העולם ב־2050.

השיטה כל כך טובה שכבר ב־2011 זכו השחקניות היפניות באליפות העולם, למרות נחיתות פיזית מול כל יריבה שפגשו. בנוסף, נבחרת הנערים העפילה לגמר אליפות העולם ב־2010, שם הפסידה 2–3 לנבחרת ברזיל.

אחד מהאחראים העיקריים לשיטה היפנית הוא בכלל אמריקאי: טום באייר, בן לשוטר ניו יורקי שהגיע ליפן ב־1987 כדי לשחק בליגה הראשונה ומאז לא עזב. הוא היה מהראשונים להבין ששיטות האימון היפניות לא טובות מספיק והחל להקים בתי ספר לכדורגל ברחבי האי. כיום יש לו יותר מ־100 בתי ספר ביפן ומלבד ניהול קייטנות הוא גם בעל תוכנית טלוויזיה שבועית שבה הוא מלמד את בסיס הטכניקה ותרגילי כדורגל.

הוא היה הראשון שפיתח שיטה לפיתוח שחקנים ביפן ועד מהרה ההתאחדות לכדורגל המקומית החלה לעבוד באותה צורה. עד אז, השיטה הרגילה היתה לימודי הכדורגל בבתי הספר ואז התקדמות בקבוצות בתי הספר עד לאוניברסיטאות. הטובים ביותר היו מצטרפים לקבוצות ליגה חצי מקצוענית בבגרותם. אלו עם הרבה כסף היו נוסעים לברזיל כדי ללמוד את רזי הכדורגל הברזילאי.

באייר שינה זאת. חוגי כדורגל לילדים צעירים התחילו את השינוי. ומאז הקמת ה־J-League כל מועדון חייב לכלול קבוצות לילדים עד גיל 10, קבוצה עד גיל 12, קבוצה עד גיל 15 וקבוצה עד גיל 18. כל הקבוצות מחויבות להחזיק מאמנים מומחים לילדים ולנוער ומתקנים משלהן. במקביל, 47 בתי הספר במחוזות היפניים שולחים את הילדים הטובים ביותר עד גיל 12 לתשעה מרכזי אימון אזוריים והטובים ביותר מהם עוברים לאקדמיה העילית של ה־JFA, שעד לא מזמן היתה לצד פוקושימה אבל תעבור למיקום אחר.

באקדמיה הזו מבלים הילדים שש שנים ולומדים בבתי הספר המקומיים. בשלוש השנים הראשונות הם עובדים בעיקר על טכניקה וקבלת החלטות, כולל עבודה אינטנסיבית על מהירות המסירה (היפנים אומרים שהם קטנים פיזית ולכן צריכים להתמקד, כמו בברצלונה, על מסירות קצרות ומהירות, שיעניקו להם יתרון על פני לאומים "גדולים" יותר). מגיל 15 מתחילים למקד את השחקן היפני יותר בכושר ובטקטיקה.

ללמד בכיף

תורת האימון של באייר, שבהתאחדות לכדורגל אימצו, מטרתה "ללמד דרך כיף". "חייבים שהכדורגל יהיה כיף לילדים. הם חייבים ליהנות מזה כי אם לא הם לא יעשו את זה", הסביר. כחלק מהמדיניות, עד גיל מאוחר יחסית השחקנים היפנים לא משתתפים במשחקים תחרותיים. שיטת המשחקים התחרותיים טיפה מסובכת, בגלל הגודל של יפן והשילוב בין פיתוח הכדורגלנים דרך בתי הספר או הקבוצות, אבל משנות האלפיים ישנה סטנדרטיזציה, המובלת על ידי ההתאחדות לכדורגל, של מערכי אימון ושל רמת המאמנים בקבוצות הליגה ובקבוצות בתי הספר.

כיום בעקבות החזון של ה־JFA ישנם 360 אלף כדורגלנים ביפן (אוכלוסייה: 127 מיליון איש). לשם השוואה, לסין (אוכלוסייה: יותר ממיליארד) יש רק 10,000 כדורגלנים רשומים.

מלבד באייר, מומחי כדורגל אירופים רבים עובדים כיום ביפן - בקבוצות או בתיכונים, ועל פי דידו האבנר, לשעבר שוער הולנדי שכיום עובד בשימיזו S-Pulse: "מסורת הלמידה של היפנים עוזרת להם בכדורגל. והופכת את הכדורגלנים היפנים לסחורה חמה בכדורגל האירופי כי הם יכולים ללמוד ולקלוט מהר מאוד מה רוצים מהם ואיך הם יכולים להשתפר".

ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל שאימן ביפן, אמר דברים דומים מאוד, ובאייר אומר שבתי הספר לכדורגל ביפן מזכירים את ה-Juku, בתי ספר פרטיים שמעמיסים שיעורים רבים על הילדים כגון מוזיקה ומתמטיקה וימי הלימוד מסתיימים עמוק אל תוך הלילה. "מוסר העבודה היפני הופך את הכדורגלנים היפנים לעובדים חרוצים, יכולות הלמידה הופכות אותם לשחקנים טובים", מוסיף אלברטו זאקרוני, מאמן נבחרת יפן האיטלקי.

צ'אבי־סאן, אינייסטה־סאן

פרדי ליונברג, לשעבר כוכב ארסנל ונבחרת שבדיה, משחק כיום בליגה היפנית והוא אומר שהיפנים הם העתיד של הכדורגל. "השחקנים היפנים ברמה טכנית מאוד גבוהה וזה יתרון גדול בכדורגל של היום. בגלל שינויי החוקה כבר אין מקום לשחקנים גדולים וחזקים, שפשוט מפילים את הקטנים - זה מאפשר לשחקנים קטנים וטכניים להיות מאוד חשובים לקבוצה שלהם - כמוסרי כדורים או מרימי קרנות ובעיטות חופשיות".

ההצלחה של ספרד וברצלונה עם כדורגלנים מיניאטוריים כגון צ'אבי ואינייסטה מעוררת הרבה אופטימיות בקרב היפנים. ואחרי ההצלחה של הנשים היפניות, בעיקר בזכות כדורגל מאוד טכני, היפניים מצפים מהנבחרת, "הסמוראים הכחולים", להתחיל לרשום הצלחות בכדורגל הבינלאומי.

קאגוואה,פליימייקר קלאסי, הוא רק דוגמה אחת לשחקן יפני ברמה הכי גבוהה שיש. בנוסף, יש את קייסוקה הונדה, כוכב צסק"א מוסקבה; ריו מיאצ'י, ילד בן 19 השייך לארסנל אבל העונה מככב בבולטון. ויש גם את יוטו נאגאוטמו מאינטר, מאקוטו האסבה מוולפסבורג, שינגקי אוקאסקי משטוגארט ועוד פס ייצור שלם של כוכבים קטנים שיכולים לעשות את זה בגדול באירופה. כי עד שה-J-League תהיה הטובה בעולם, הכדורגל האירופי עדיין מוביל ושם המבחנים הם ברמה הגבוהה ביותר - ולשם היפנים הטובים ביותר יגיעו.

הירושי ג'ופוקו, לשעבר מאמן נבחרת הנערים של יפן, מסכם: "ליפנים יש מבנה גוף כמו של הספרדים. אנחנו יכולים להתפתח לשחקנים כמוהם".