אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
טיפת הכבוד האחרונה של שוק ההון הישראלי צילום: אוראל כהן

טיפת הכבוד האחרונה של שוק ההון הישראלי

יש אנשי עסקים שיכלו לדלג בקלות מעל חובותיהם לציבור, להצהיר הצהרות ומיד לסתור אותן, כפי שעשה יצחק תשובה, אך הם בחרו בכיוון אחר

08.05.2012, 08:39 | גולן פרידנפלד

הם אומרים שאין להם, שזה בלתי אפשרי, שהם מאוד רוצים אבל שזה לא הם, שבדיוק בשביל זה המציאו את המונח חברה בע"מ, שהמשקיעים לקחו סיכון ושהם צריכים להתמודד עם ההתממשות שלו, הם מעסיקים יחצנים ויועצים משפטיים שרצים בין כל מערכות העיתונים כדי לספר לכולם שהעולם השתבש והם, הם היו ממש בסדר גמור. זו הכלכלה שהשתבשה פתאום.

הם זה מחזור שומטי החובות של 2009–2012 שהצליח לגייס כ־20 מיליארד שקל ממנהלי קרנות הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות של הציבור בתקופות הגאות, נתקל במשבר עולמי ענק, פשפש קצת בכיסים, הבין שיש דרך מילוט, עשה תספורת בהגדרה הרחבה שלה, והמשיך בחייו כשהוא מותיר חור גדול בכיסי הפנסיה של החוסכים. הם זה יוסי מימן, אילן בן־דב, עידן עופר, ליאון רקנאטי, בני שטיימנץ ועוד רבים וטובים אחרים שהחליטו שהם לא עומדים מאחורי החובות שלהם והתקדמו הלאה לרכישת מכרה פחם ענק בדרום אפריקה במאות מיליוני דולרים או השלימו אקזיט ענק.

וישנו גם יצחק תשובה, שהפליא לפני כחודש וחצי בהגדרה מחדש של הדיסוננס הקוגניטיבי. תשובה מצא זמן לעמוד מעל במה, לשטוח את החזון הציוני שלו למדינת ישראל ועל הדרך גם לסתור את עצמו לחלוטין. תשובה טען שלבעלים יש "חובה מוסרית לסייע לחברות שנמצאות בתקופות קשות" רגע אחרי ששלח את דלק נדל"ן לתספורת של עשרות אחוזים, ואתמול (ב') אף הודיע רשמית וחגיגית שאין לו כל בעיה לפרק את החברה.

את סיפור שומטי החובות מכיר כל מי שעוקב אחרי החדשות השוטפות בשוק ההון בשלוש השנים האחרונות. ב"כלכליסט" פרסנו וינתחנו אותן מכל הזוויות האפשריות. הסיפורים הפחות מוכרים הם דווקא של אלו שהחליטו לבחור אחרת. גם הם יכלו לדלג בקלילות מעל תשלומי האג"ח ולהסתתר מאחורי כל מיני תירוצים משפטיים או פשוט להצהיר הצהרות ולסתור אותן, כפי שעשה תשובה, אך הם בחרו בכיוון אחר.

אלי פפושדו אלי פפושדו אלי פפושדו

זה סיפור על חברה בשם אלמוג ים סוף והבעלים שלה אלי פפושדו ובנו יואב. תחילתו של הסיפור הוא אי שם בשנת 2006, שנה שבה כל זב חוטם עם מזכירה, פקס ותוכנית עסקית לבניית דירות ברומניה יכול היה לגייס עשרות מיליוני שקלים מהגופים המוסדיים האחראים על ניהול הפנסיות של הציבור. החברה הזו גייסה 113 מיליון שקל והבטיחה להחזיר את הסכום הזה במשך שש שנים ובריבית של 6%. אלא ששנתיים לאחר שגייסה את הכסף פרץ המשבר הפיננסי העולמי. ענף הנדל"ן קפא, הריבית על משכנתאות זינקה למספרים דו־ספרתיים, הכסף שהושקע בפרויקטים במזרח אירופה נקבר עמוק עמוק באדמה ובעלי האג"ח נפגשו פנים אל פנים עם הסיכון שבהשקעות מסוג זה. לאלמוג ים סוף לא היה מהיכן לפרוע את החוב שגייסה בגובה 113 מיליון שקל. לכן היא פנתה לבעלים, והם הסכימו. אף על פי שהם לא חייבים, אף על פי שזו חברה בע"מ ואף על פי שאפשר למצוא אלף תירוצים מדוע לא לעשות את מה שמשפחת פפושדו בחרה לעשות. ובכל זאת, זה קרה.

נכון, 113 מיליון שקל אינם שווים לחובות המיליארדים של הטייקונים האחרים, אך אף אחד לא הכריח את הלווים הגדולים במשק לעלות על מנוף פיננסי בגובה של מגדלי עזריאלי.

לסיפור הזה יש שלוש מסקנות: האחת, שמה שפעם היה נורמה הפך להיות היוצא מן הכלל. השנייה, שמשפחת פפושדו לא תזכה לנקודות אצל המשקיעים המוסדיים, ממש כפי שעידן עופר או יצחק תשובה לא יזכו לנקודות שליליות אצלם: כמה חודשים טובים בבורסה ומנהלי הכספים כבר ימצאו את התירוצים המקלים לחזור ולהשקיע בעסקים של שומטי החובות למיניהם. הנקודה השלישית והחיובית היחידה בסיפור הזה היא, שמתברר שבכל זאת נשארו עוד כמה אנשי עסקים בישראל ששרדו את השיטפון המוסרי של שלוש השנים האחרונות.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות