מה, אז אין הדחה?

מהשעות הקטנות של הלילה הפייסבוק רוחש ובוחש. עוד ועוד אנשים מבולבלים, מופתעים, מקללים. את מופז, את נתניהו, את ברק, את ישי, את ליברמן. "1 ושלושים אפסים אחריו – איך קוראים לזה? אה.. נזכרתי: ממשלת ישראל", "ממשלת אחדות, הצעד הבא בדרך לדיקטטורה שלכם!", "מה?! כשהלכתי לישון פרס עוד הוביל", מישהו ביקש משחקי הכס ולא קיבל?", "אחרי המלחמה הגרעינית ישארו כאן רק הג'וקים וביבי", וגם מילה אחת שמסכמת הכל בדיוק רב – "איכסה".

ואחרי ההלם הראשוני ותחושת הבחילה שהוא עורר, פתאום החלו להופיע ברשת החברתית עוד ועוד הזמנות להפגנה ספונטנית שתתקיים כבר הערב בכיכר הבימה. "כל העם אופוזיציה – כל הארץ יוצאת לרחובות!". האנשים נלהבים פתאום. הטוויסט המפתיע של נתניהו ומופז בעלילה כמו הזריק להם דם חדש. עד לפני שניה מישהו כיבה את גחלי המחאה בפיפי של בחירות, והנה פתאום – משהו למחות נגדו! העם-דורש-צדק-חברתי! העם-דורש-מופז-אמיתי! העם-דורש-מנהיג-לוחמני!

באופן אבסורדי, הדבר שהיה צריך להלהיב יותר מכל את רגשות המחאה הוא הקדמת הבחירות שעד לפני רגע היתה בתוקף. בחירות מוקדמות משקפות את העובדה שהממשלה אינה יכולה למשול עוד וצריכה לחדש את המנדט הציבורי שלה. זו הדרישה הבסיסית ביותר של המחאה – שהממשלה תרכוש מחדש את אמון העם. אבל גופי המחאה משום קיבלו בעלבון את הקדמת הבחירות, כאילו שהיא נועדה לטשטש את זהותם, את הסיבה לקיומם. כעת, הם שמחים – אפשר להפגין נגד דחיית הבחירות, למרות שעד לפני רגע היינו נגדן!

לא רק מופז מתברר הבוקר כאיש עם הכי פחות אמון במזרח התיכון, וזו תחרות קשה ביותר. גם מי שעד לפני רגע יצא נגד הקדמת הבחירות ופתאום הוא נגד דחיית הבחירות, משהו בשעון הפנימי שלו מקולקל.

לבלבול של הציבור יש סיבה עצובה למדי. אנחנו לא באמת יודעים אם אנחנו בעד או נגד הקדמת הבחירות, כי אנחנו לא באמת יודעים אם יש לנו סיבה טובה להצביע בבחירות, כי זה לא שאחרי הבחירות מישהו זוכר אותנו. ואם כבר יש טעם ללכת לקלפי, אז למי לכל הרוחות להצביע? כי מה זה בסוף משנה מי יושב שם על הכיסא. ביבי-ציפי-שאול-אהוד-אלי-שלי- אביגדור-אריה-יאיר: מישהו מהם יהפוך את מערכת החינוך הישראלית ליהלום שבכתר? מישהו מהם יהפוך את חלום הדירה של הזוגות הצעירים לבר השגה? מישהו מהם יברא יש מאין מערכת בריאות נורמלית שאפשר לקבל בה תורים מהיום למחר? מישהו מהם באמת יצליח לשנות את סדרי העדיפויות?

בתוך כל ההמולה, יש אדון אחד שוודאי מחייך הבוקר מאוזן לאוזן. קוראים לו בנימין נתניהו והוא מתגורר ברחוב בלפור בירושלים, בבית מידות נאה. הוא יכול להתרווח בנחת בכיסא, למרות שמכולם – דווקא הכיסא שלו הרי מובטח לו גם בעתיד. הלחץ הציבורי הישראלי, ככל שיש כזה, צריך להתמקד רק באיש הזה. זו מהות הדמוקרטיה הישראלית החדשה – העמדת סיכון פוליטי מתמיד מעל לראשו של הקודקוד, על מנת שיזכור תמיד שלכל שבת יש מוצאי שבת.

התרגילים הפוליטיים שלו לא צריכים לעניין את הציבור. הם לא יותר מעוד פרק נוצץ של כל תוכנית ריאליטי – עטיפה נוצצת שמאחוריה מסתתרים אנשים שלוקחים כדורים פסיכיאטריים ועושים מה שההפקה אומרת להם. מסתבר, שבשביל הרייטינג, גם הפעם אין הדחה. לא צריך ליפול מהכיסא. מה שצריך לעניין את הציבור היא הדרך לנווט את ראש הממשלה ליעד שהוא רוצה להגיע אליו. את זה, כפי שהוכיח נתניהו עצמו, אפשר להשיג רק דרך הרגליים, ורק דרך כיכר העיר. צריך רק לדעת על מה לצאת להפגין.