הבחירות לא נדחו. הן ייערכו בשבת בכיכר רבין

מעל 2,000 איש ב־24 שעות - זהו ההישג העיקרי של צירוף שאול מופז לממשלת ישראל. דחיית הבחירות אינה ההישג המשמעותי של ה"פצצה" שהטיל, פשוט משום ששום דבר מהותי לא היה משתנה אחריהן. לעומת זאת, החייאתו של המאבק הכלכלי־חברתי מפרפורי הגסיסה שלו היא לא עניין של מה בכך. מאז ההודעה על הסכם נתניהו־מופז עוד 2,000 איש הודיעו כי הם מתכוונים להגיע לאירוע תחיית המאבק בשבת הקרובה.

האמת היא שעד אתמול בלילה, עת הודעתם של נתניהו ומופז, האירוע בשבת הסתמן כפלופ אחד גדול. כלל האצבע של עידן הפייסבוק קובע שכמות האנשים שמגיע לאירוע היא שליש עד חצי מהכמות שאישרה את הצטרפותה באתר. כפי שהדברים נראו ביום שני בלילה, היו אמורים להשתתף כ-800 איש בלבד באירוע, כלומר לתפוס שטח של 87 מ"ר לאדם - כולל שתי הבריכות. בקצב ההצטרפות הנוכחי, נראה כי היחס יכול להגיע גם לאדם למטר רבוע - ויש 40 אלף כאלה בכיכר רבין. אלו הפרופורציות היחידות על פיהן צריך להסתכל על הפצצה הפוליטית הזו.

עוד מוקדם לדעת כמה אנשים יגיעו בפועל לכיכר רבין בתל־אביב, לגן הסוס בירושלים, לחיפה, לאשדוד, לקרית שמונה ולאתרים הנוספים ברחבי הארץ. בישראל, כמו שחווינו רק לפני 24 שעות, המציאות עולה על כל תסריט. מה שבטוח זה שלחברה האזרחית בישראל יש כעת הזדמנות להראות שהמשפט לפיו "כל עם מקבל את הממשלה שמגיעה לו" הוא שגוי. לא כי הממשלה תוחלף, לא כי יש את פוליטיקאי א' שעולה עשרות מונים על פוליטיקאי ב' - דווקא בגלל שהם רובם ככולם אותו הדבר רק בחליפות שונות, נטולי אידיאולוגיה וחזון מלבד להיבחר, בדיוק בשל הסיבה הזו הם יעשו כל דבר שנדרוש מהם, כל דבר שהחברה האזרחית בישראל תחליט שהוא ראוי, נכון וכדאי לצאת בשבילו מהבית בשבת בערב.

הגיע הזמן להודות: המחאה בקיץ האחרון היתה פוליטית

אפשר להיות ציניים כלפי מארגני אירועי השבת הקרובה, ואולי זה אפילו קצת מתבקש. ישיבתם בכפיפה אחת של אנשי תנועת ישראל יקרה לנו האולטרה-קפיטליסטים יחד עם אנשי מאבק סוציאליסטי לא יכולה שלא לעורר תמיהה והרבה ציניות. אם זה לא מספיק, חלק מהעמותות הרשומות כנוטלות חלק באירוע בשבת הן כאלו שבימים כתיקונם מספר חבריהן הכולל לא ממלא מונית שירות.

רוב מארגני המחאה החברתית של הקיץ האחרון סיימו את תפקידם ההיסטורי. דפני ליף, סתיו שפיר ואיציק שמולי על מקורביהם, חבריהם ופעיליהם, הם בעיקר תזכורת למה חשיפה תקשורתית והיבריס של אגו יכול לעשות למשהו יפה, תמים ונכון. הם כולם חכמים, כולם נבונים וכל אחד מהם רוצה לספר שהוא זה שהוציא את ישראל ממצרים. הם גם לא אלו שמובילים את האירועים בשבת. אין זה מקרה שליף, שפיר ושמולי חוזרו על ידי מרצ, העבודה ויאיר לפיד וגישושים קלים נרשמו מצד קדימה. בכל מקרה, הם כבר סיימו את חלקם.

עם זאת, צריך להבהיר - המחאה בקיץ האחרון היתה פוליטית. למעשה, היא היתה האירוע הפוליטי היחידי שהתרחש בישראל מזה שנים רבות. המחאה היתה פוליטית כי היא עסקה בדיוק במה שפוליטיקה אמורה לעסוק בה - חיי הציבור.

המחאה החברתית מודל קיץ 2011 | צילום: נועם מושקוביץ

החליפות יעשו מה שנגיד להם, אם רק נגיד

ואחרי שכל זה נאמר, אפשר לחזור לטרויקה נתניהו-ברק-מופז. הציניות האמיתית מצויה לא בין כתלי אנשי האוהלים, אלא בין אלו של הכנסת והממשלה. דווקא אל מול התרגיל הפוליטי של נתניהו ומופז, וגם אל מול הפוליטיקאים שעכשיו תוקפים את הדיל רק משום שהם בצד המפסיד שלו, המחאה מציעה אלטרנטיבה - וזו אלטרנטיבה אזרחית, ללא ראשים מובילים, ללא מנהיגות סדורה.

אלו שמתמקדים ביוקר המחיה, ואלו שמתמקדים בדיור, תחבורה ציבורית, חינוך, בריאות, זכויות עובדים ופנסיה, ואלו שכורכים הכל תחת הצדק החברתי. הם, ולא קואליציית הענק של 94 חברי הכנסת, אלו שיכולים להתוות את המדיניות הכלכלית־חברתית של ישראל בשנים הקרובות.

"הרחוב זועם, ובגדול", אמר אתמול אחד ממארגני האירוע בשבת, אורן פסטרנק. "אנשים מרגישים שגונבים להם את המדינה בתרגיל מסריח שלא רק פוגע בדמוקרטיה, אלא גם חושף את מה שכבר הרגשנו, שהממשלה הזו מסתפקת בכיסאות ולא בפתרונות. אנחנו מרגישים שהאזרחים הם האופוזיציה ולכן אנחנו יוצאים לרחובות". האזרחים הם האופוזיציה.

בחודשים האחרונים שונתה הטרמינולוגיה. זוהי כבר לא מחאה, אלא מאבק. בשביל להקים חברה אזרחית בישראל לא מספיק למחות נגד הדבר האמורפי הזה של יוקר המחיה או לדרוש צדק חברתי. צריך לדרוש מעשים. להיאבק לטובת שינוי.

האירוע בשבת יהיה הפעם הראשונה בתולדות החברה האזרחית בישראל בה הציבור יוכל לקבל במקום אחד שלל של דעות, ללא במה מרכזית. יוצע סל של עצות ודרכי פעולה. בכיכר רבין בתל אביב בשבת הקרובה יתקיימו הבחירות האמיתיות. הקריאה לצדק חברתי תפורט לצרכים ספציפיים, דרישות נקודתיות. מי שיחליט על מה להיאבק יהיו האנשים, הציבור, הרחוב. תפקידם של הפוליטיקאים יסתכם בלהקשיב, להנהן ולדאוג ליישום. הם יודעים שאם לא, החליפה שלהם תוחלף בחליפה אחרת.