המהפכן השקט שלוטש עיניים ללשכת המבקר

המשנה לנשיא העליון אליעזר ריבלין, שאמור לפרוש מבית המשפט בסוף החודש עם הגיעו לגיל 70, הוא אחד המועמדים לרשת את מיכה לינדנשטראוס כמבקר המדינה.

מועמדות זו הבשילה כשריבלין עדיין יושב על כס השיפוט. על "חפיפה" זו הוא ספג ביקורת, כשופט הלוטש עין בעת כהונתו לתפקיד שדורש תמיכת חברי כנסת. כעת נוטים הסיכויים לכיוון השופט המחוזי יוסי שפירא. אם ריבלין יפסיד, תהיה זו הפעם השנייה שבה שופט עליון לא זוכה לאמון הכנסת. קדם לו מנחם אלון, שהיה מועמד לנשיא המדינה.

• לצפייה בפסיקות בולטות של ריבלין בעליון לחצו כאן
  

צעק על מישאל חשין

ריבלין הוא אדם קטן קומה ורך דיבור. שום דבר במראהו החיצוני לא ניבא על העתיד להתרחש בסיפור הבא. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ כדי שיורה לראש הממשלה אריאל שרון לפטר את צחי הנגבי מתפקיד השר לביטחון פנים. זאת, בגלל המוניטין שיצא להנגבי כמסתבך סדרתי (איסתא, דרך צלחה, בר־און-חברון), עוד לפני פרשת המינויים הפוליטיים במשרד להגנת הסביבה. החוק קובע שיש לפטר שר רק לאחר שהורשע, אך בעתירות בעניין דרעי ו

השופט מישאל חשין | צילום: עמית שאבי

פנחסי, הגביהו השופטים שמגר וברק את הרף וקבעו שעל ראש הממשלה לפטר שר כבר בעת הגשת כתב האישום נגדו.

נגד הנגבי לא הוגש כתב אישום, והשאלה היתה אם בג"ץ ימשיך להגביה את הרף ויורה על פיטוריו. שניים משלושת שופטי ההרכב, מישאל חשין ודורית ביניש, ביקשו לפסוק בעד פיטורי הנגבי. ריבלין התנגד ועורר את זעמו של חשין. הקטטה בין השניים מתוארת בספרה של נעמי לויצקי "העליונים". "אני אחליף אותך", שאג עליו חשין. "אני שופט עליון בדיוק כמוך, ואתה לא יכול להחליף אותי ולא תאיים עליי", צעק ריבלין בחזרה.

את הסצנה הזו צריך לחדד בתיאור ההבדלים הפיזיים בין השניים: חשין הוא אדם גדול בהרבה מריבלין, ג'ינג'י ומהיר חימה, וריבלין היה אז אחד מהשופטים החדשים בעליון. אלא שריבלין לא רק העיז פנים מול חשין, הוא גם ניצח. ההרכב הורחב לשבעה שופטים והוא כתב את דעת הרוב. חשין וביניש הפכו למיעוט.

"לא שוכנענו כי בהחלטת רה"מ בדבר כהונת הנגבי כשר לביטחון פנים נפל פגם של חוסר סבירות קיצוני במידה המקימה לנו עילת התערבות", כתב ריבלין וחילץ את העליון מהתנגשות עם הפוליטיקאים. בהחלטה זו מיקם ריבלין את עצמו בצד השמרני יותר בכל הקשור להתערבות בענייני הממשלה והכנסת.

לאחרונה היה ריבלין במיעוט כשהתנגד לביטול חוק טל: "סוגיית גיוס בני הישיבות היא בראש ובראשונה סוגיה חברתית מורכבת, שהפתרון לה אבולוציוני", כתב. "לא הגענו אל סוף הדרך ולא יהא זה נכון להכריע בשלב זה בגורל העתירה (לביטול החוק - מ"ג)".

כשופט, הטביע ריבלין חותם בשני תחומים מרכזיים: דיני נזיקין וחופש הביטוי. בבסיס פסיקתו הנזיקית, ביקש לקדם באמצעות מנגנוני הפיצוי השונים שיקולים של צדק רחב. "צדק המזין את התקווה", כפי שכתב בפרשת התינוקת רים אבו חנא מהכפר ריינה, שבהיותה בת חמישה חודשים נפגעה בתאונת דרכים ונקבעו לה אחוזי נכות.

חברת הביטוח מגדל ערערה על גובה הפיצוי שפסק המחוזי, בטענה כי כאשה ערבייה־ישראלית אין כל ודאות שהיתה משתלבת בעבודה. ריבלין חולל מהפכה בדיני הנזיקין, כשקבע כי על סכום הפיצוי להיקבע בהתאם להנחה שעתידה של הילדה היה יכול להיות ורוד יותר מהסטטיסטיקה. "דיני הנזיקין באים להשיב לאדם את הזכות להתוות את סיפור חייו", כתב, "ניתן וראוי להניח כי מצבם של נשים, מיעוטים או מגזרים מוחלשים ישתפר בעתיד ויידע ימים טובים יותר".

את פסק הדין המפורסם ביותר שלו נתן ריבלין כראש הרכב של חמישה שופטים בערעורה של משפחת הילד מיכאל אטינגר, שנהרג כשנפל לבור בירושלים. המשפחה, שיוצגה בהתנדבות על ידי יעקב נאמן וברוך כצמן, דרשה פיצוי גם על "ראש נזק" חדש: פיצוי על אובדן השכר שהיה הילד מרוויח במהלך חייו. "ראש נזק" זה - "השנים האבודות" - נדחה בידי העליון 22 שנה קודם לכן, אבל הפעם החליטו השופטים שהגיע זמנו. ריבלין הוביל את המהפכה שהרחיבה במידה ניכרת את זכאותם של ניזוקים שנפטרו או שתוחלת חייהם קוצרה בשל עוולה.

קידש את חופש הביטוי

בהתנגשות שתוארה קודם עם השופט חשין אפשר למצוא גם משהו נוסף, סמלי: מדובר בשני שופטים שמיצבו את עצמם בשני הקטבים הנגדיים בסוגיית חופש הביטוי: חשין כמתנגד, בסדרת פסקי דין שבהם ביקש להצר ולהגביל את הביטוי (הלכות אימפריית החושים, חנה סנש, קראוס, קידום, אבי גולן), ולעומתו ריבלין שהרחיב וחיזק את חופש הביטוי בכל הזדמנות אפשרית.

כך למשל, בפסק הדין בעניין פעיל הימין איתמר בן־גביר, קבע ריבלין בדעת מיעוט שהכינוי "נאצי" שהטיח בו אמנון דנקנר במהלך קטטה טלוויזיונית חוסה תחת הגנות לשון הרע.

בעניין עזמי בשארה, שעמד בפני העמדה לדין על נאומיו בשבחי החיזבאללה, קבע כי אין להעמידו לדין היות שדבריו חוסים תחת החסינות העומדת לו כח"כ. "הבעת דעה היא לב לבה של החסינות העניינית", כתב.

בפרשת רמי מור סירב ריבלין לתת סעד נגד עוולות שבוצעו לכאורה ברשת (לשון הרע, זכויות יוצרים ועוד), הן מהטעם העקרוני המקדש את האנונימיות ברשת, והן לאור שמירתו על ריסון שיפוטי. ריבלין קבע שאל לו לבית המשפט לקבוע הסדרים בעניין זה כל עוד המחוקק נמנע מכך.

ריבלין הביע סובלנות גם בכל הקשור לדברי ביקורת נגד השלטון. כך, בפרשת יוסף אונגרפלד, קבע ריבלין בדעת מיעוט כי יש להגביל את פרשנות עבירת "העלבת עובד ציבור". על פי עמדתו, דברי ביקורת נגד השלטון או נגד תפקודו של עובד ציבור אינם צריכים להיכלל בגדר עבירה.

פסק דין מפורסם נוסף של ריבלין היה זה בעניין סרן ר': ריבלין ישב בראש הרכב הערעור שביטל את חיובה של אילנה דיין בלשון הרע. פסק הדין מצא את מלאכת דיין כמופת של עיתונות אחראית, וניקה אותה הן במישור העובדתי והן במישור תום הלב. בפסק הדין קרא ריבלין לאמץ את עליונות חופש הביטוי מהחוקה האמריקאית: "בעת הזו יש לשוב למושכלות ראשונים שדומה כי נשתכחו במחוזותינו... מדוע בחרה הגדולה שבאומות החופשיות לפתוח את מגילת העצמאות שלה בהוראה: 'הקונגרס לא יחוקק שום חוק המצר את חופש הביטוי?"

שמר על בעלי החיים

למרות התנגשויותיו של ריבלין עם חשין, נמצא בכל זאת מכנה משותף בין השניים: אהבת בעלי חיים. חשין פסק לטובת התנינים בפרשת חמת גדר, וריבלין התייצב לטובת האווזים כשאסר על הפיטום האכזרי שנועד ל"השבחת" כבד האווז. "אין ספק בלבי כי ליצורי הבר, כמו לחיות המחמד, יש רגשות. הם ניחנים בנפש החווה את רגשות השמחה והצער, האושר והאבל, החיבה והפחד. יש בהם המטפחים רגשות מיוחדים כלפי ידידם־אויבם האדם", כתב. לכאורה, הוסיף השופט, ניתן למצוא צידוק כלכלי או גסטרונומי "בפלישה גסה אל תוך קרביהם... למעשי ההאבסה הכפויה, אלא שלכך יש מחיר - גריעה מכבודו של האדם עצמו".

ומה היתה עמדתו של ריבלין במחלוקת על פרשנות חוזים (פסק דין אפרופים) בין ברק לדנציגר, שהתפוצצה גם בפסקי דין וגם בכנס לשכת עורכי הדין לפני שנתיים, שבו גינה ברק את דברי דנציגר כ"דברי הבל"?

המחלוקת היא על המידה שבה מתערב בית המשפט בחוזה בין הצדדים: מכבד אותו כלשונו או מפרש אותו בהתאם לנורמות חיצוניות לטקסט. ריבלין, בראיון ל"עורך הדין" מאפריל 2012, סבור שאין בכלל מחלוקת אמיתית: "אני חושב שהשופט דנציגר מיישם את מה שעשה ברק באפרופים... השוני הוא של רטוריקה. לנשיא ברק היתה רטוריקה, אני חושב שדנציגר עושה את אותו הדבר בלי רטוריקה. רטוריקה לפעמים מביאה לפרשנות לא נכונה של הדברים שלך, מביאה לאיזשהו אנטגוניזם כשלא צריך". ריבלין, בסופו של דבר, מציב את עצמו קרוב יותר לדנציגר: "מבחינת העקרונות שלו של חופש החוזים והריבונות של הצדדים כפי שהוא מיישמם בפועל - אני מסכים איתו ב־100%".

ישראל פרי. ריבלין היה השופט היחיד שחשב שקיים ספק בהרשעתו | צילום: תומריקו

יצא נגד מעטפות הכסף

מבין תחומי המשפט, הפלילי הוא הרחוק והפחות חביב על ריבלין. ובכל זאת, ראויים לציון שני 'מהלכים' פליליים שלו: ממש בעת שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים משפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, פורסם פסק הדין בערעורו של שר האוצר של אולמרט - אברהם הירשזון. אחד מסעיפי האישום של אולמרט הוא מעטפות הכסף מטלנסקי. ריבלין התייחס, עקרונית כמובן, למעטפות כאלה בערעור הירשזון: "מעל מעטפות מזומנים כאלה מתנוסס דגל שחור של אי־חוקיות, המטיל על מקבלן של מעטפות כאלה נטל כבד להוכיח את כשרות התשלומים". אין בכך כדי להאשים את ריבלין בסוביודיצה, אף שיש להניח שדברים אלה לא נעלמו מתודעתם של שופטי אולמרט.

עו"ד ישראל פרי, שנידון לעשר שנות מאסר, הפסיד פה אחד בכל הערכאות - במחוזי ופעמיים בעליון - בערעור ובדיון נוסף. השופט היחיד שסבר כי לפרי יש קייס וכי יש ספק בהרשעתו ב"גניבה בידי מורשה" היה ריבלין, שפסק על קיומו של הדיון הנוסף. ריבלין תהה כיצד נגנבו כספי הלקוחות, אף שקיבלו בסופו של דבר את הפנסיה הגרמנית בניכוי התשלומים שלהם הסכימו, ובכלל זה פרמיות הביטוח שנועדו לבטח סיכון של פרי ולא שלהם.